חורי קליעים בכל מקום – בדלתות, בחלונות, בגזעי העצים ובעציצים, שאותם נאדז'דה אסטרקס (72) מטפחת בקפידה מעל שערי העץ הצנועים לביתה. אופקים, שכונת מישור הגפן, רחוב הגורן, מרחב הדיור המוגן של חברת עמיגור לבני גיל הזהב. 120 צמודי קרקע צנועים בנויים מעץ מצופה נפרשים לאורך הרחוב וברחובות הסמוכים. אסטרקס ובעלה אלכסנדר מתגוררים כאן עשר שנים, מאז שעלו מרוסיה. חברים במקהלת הפנסיונרים העירונית, ואהבו בעיר את השקט ואת הקהילתיות. שקט כבר אין, והקהילה התרסקה.

מדי בוקר, גם ארבעה שבועות וחצי מאז החורבן שהמיטו מחבלי החמאס, אסטרקס עוברת בעיניה על חורי הקליעים. את שאריות הכאוס ברחוב כבר ניקו, למעט כתמים שחורים גדולים באזור החניה, זכר למכוניות שבערו כאן במשך שעות ביום הארור. על הגדרות שליד הבית תלו השכנים שלטי זיכרון לעשרות הנרצחים, במלאת שלושים למותם. הרחוב שומם ובאוויר נשמעים רק ציוץ ציפורים, רעם מטוסים והדי ההפצצות בעזה.

אלכסנדר אסטרקס, בעלה של נאדז'דה, ליד חורי קליעים שנורו במתקפת חמאס על שכונת מישור הגפן באופקים. "עשרות מחבלים ירו לכל עבר, רצחו" (צילום: דוד טברסקי)

"כבר ארבעה שבועות שאני לא מצליחה לאכול", מספרת אסטרקס. היא ובעלה היו כאן באותו בוקר, ומחשבותיהם עדיין שם, מהאזעקה הראשונה של 06:29 בבוקר. "קמנו מהמיטה ורצנו ישר החוצה", היא משחזרת. ביתם, כמו בתי השכנים, אינו ממוגן, ושלום הדיירים תלוי בריצה למיגונית שהציבה העירייה לפני כמה שנים בקצה הרחוב. אין מקלט.

"הספקנו להיות קצת במיגונית ואז חזרנו הביתה", מספרת אסטרקס, "פתאום התחיל ירי חי. לא הבנתי מה קורה, אם הצעקות בעברית או בערבית, רצתי החוצה לראות. ממול רצה לקראתי זויה, הבת של השכנה. פתאום ראיתי שהיא נופלת. בעלי חשב שהיא מעדה ורץ לבדוק אותה. כשהוא ניגש אליה וסובב אותה הוא ראה שלולית של דם. חייל שיצא מאחד הבתים אמר לנו לרוץ למיגונית במהירות, כי יש ברחוב מחבלים".

נאדז'דה אסטרקס עם קליעים שנמצאו ברחובות השכונה. "התקשרתי אולי מאה פעמים, אבל האמבולנס הראשון הגיע לפה רק בסביבות שלוש אחר הצהריים" (צילום: דוד טברסקי)

שמונה פנסיונרים התחבאו במיגונית במשך זמן ממושך. בשלב מסוים נכנס לתוכה מחבל עם רובה ביד. אחד מהקשישים צעק אליו ברוסית: "מה אתה רוצה?", אולי מהבלבול המחבל לא ירה והמשיך הלאה. "הייתי מוכנה להדוף אותו עם מזרן שהיה לי ביד", מספרת אסטרקס. "אני חושבת על זה כל יום, ולא מאמינה איזה נס קרה לנו".

איתם במיגונית היה גם אנדריי, אחיה של זויה. שניהם שהו במהלך החג בדירת הוריהם. בשלב מסוים נכנס למיגונית חייל פצוע ברגלו. אנדריי לקח ממנו את הרובה ויצא החוצה להילחם במחבלים. אז החל מטח יריות נוסף.

נאדז'דה אסטרקס. "במשך שנה ניהלו שם למעלה קרבות פוליטיים, בזמן שהחיילים והאזרחים שלנו מופקרים פה בשטח" (צילום: דוד טברסקי)

"כשיצאנו החוצה ראינו את הגופה של אנדריי ללא הנשק, מוטלת לא רחוק מאיפה שאחותו שכבה פצועה. שוטר צרח עלי להיכנס לבית. רצנו למקלחת לחפש משהו כדי לחבוש את החייל הפצוע, וראינו שהמקלחת מחוררת מכדורים. עשרות מחבלים ירו לכל עבר, רצחו. הסתכלתי מחוץ לחלון וניסיתי להתקשר למד"א. זויה נראתה לי עדיין חיה, והחייל הפצוע שכב לידה. התקשרתי אולי מאה פעמים, אבל האמבולנס הראשון הגיע לפה רק בסביבות שלוש אחר הצהריים. זויה כבר מתה. מאוחר יותר סיפרו לי שהחייל שרד".

"אפשר להגיד שהתרנגול ניצול כמונו"

לצד בית קטן בקצה השכונה היה משק חי קטן. מחבלי החמאס נכנסו אליו ורצחו את כל בעלי החיים. בימים הראשונים שהורשו לצאת מהבית, אלכסנדר, שמתנדב בעזרה לתושבים ומסיע להם ארוחות חמות בקלנועית, חזר הביתה עם תרנגול לבן – השריד היחיד ממשק החי. "הוא פשוט בא אלי כולו מבוהל", מספר אלכסנדר. הם קראו לו פטייה (פיטר), וכעת הוא חי בהרמוניה עם ארבעת הכלבים של בני הזוג. "הוא היה עד לכול", אומרת אסטרקס ועיניה דומעות, "אפשר להגיד שהוא ניצול, כמונו".

קשה מאוד להשיג פסיכולוגים דוברי רוסית, ובני הזוג, שילדיהם חיים בשכונה אחרת בעיר, סירבו בתוקף להצעת העירייה לצאת להתרעננות בבית מלון באילת: "לאן ניסע? יש לנו ארבעה כלבים ועכשיו גם תרנגול. לאן ניקח אותו?"

התרנגול פיטר, ניצול ממתקפת חמאס ב-7 באוקטובר, שאומץ על ידי נאדז'דה אסטרקס. "הוא היה עד לכול" (צילום: דוד טברסקי)

צמוד לבית משפחת אסטרקס, עומד שומם מאז אותו בוקר ביתם של ולדימיר וסופיה פופוב. בני הזוג יצאו מוקדם לחופשה מאורגנת בים המלח עם עוד 12 גמלאים. כשמיניבוס ההסעות עצר בשדרות הותקפו נוסעיו על ידי המחבלים ונרצחו במקום. ההלם מקשה על אסטרקס להתאבל על מות שכנתה, סופיה, חברתה הטובה.

"במשך שנה ניהלו שם למעלה קרבות פוליטיים, בזמן שהחיילים והאזרחים שלנו מופקרים פה בשטח", אומרת אסטרקס, ומפנה את זעמה לירושלים. "אתה יכול לעבור פה בין כל דלת ודלת, ולשאול כל אחד ששרד ועדיין נמצא כאן, הם יגידו לך בפנים: מכרו אותנו".

"היה אמון מוחלט. עכשיו אין כלום"

כך מרגישה גם פאינה (70) השכנה. "זה הרגיש כאילו הכול תוכנן מראש", היא אומרת. "אתה חושב שמפחיד אותי שריססו אותנו פה כמו ברווזים? מפחיד אותי שאין לי יותר שום אמון בכך שבפעם הבאה שזה יקרה מישהו יגיע לעזור לי. מעולם לא היה לי פחד מהאזעקות האלו כי ידענו שיש לנו צבא. היה לי אמון מוחלט ועכשיו אין כלום.

"הירי היה מטורף", היא משחזרת, "ומרוב פחד ולחץ איבדתי את תחושת הזמן". היא זוכרת הפוגה, אולי של שלוש שעות, ואז שוב ירי. היו אזעקות, היו יריות, היו צעקות מכל רחבי השכונה. בשלב מסוים הגיע מסוק ממנו כרזו לתושבים להישאר בבתים, והם הסתגרו בהם עד יום שלישי בבוקר. מהחלון היא הציצה על הגופות שהיו מוטלות על הכביש ושאלה את עצמה מתי יבואו כוחות ההצלה. "רק אחרי שהאירוע נגמר הבנתי", היא אומרת, "שלא היו פה כמעט שוטרים או חיילים. בעצם לא היה פה אף אחד. כל כוחות הביטחון נסעו לאשכול. מי שנלחם במחבלים היו תושבי השכונה שלקחו נשק לידיים ויצאו החוצה לנסות להציל אותנו".

היא מתגוררת בעיר יותר מעשרים שנה, מאז שעלתה מרוסיה, וגם לה אין לה כוונה לעזוב: "אלוהים הציל אותי באותו יום. אבל אותו דבר שקרה לשכניי יכול היה לקרות לי ולחיות שלי. אתה יכול לכתוב: בשלטון שלנו יושבים חלאות".