במחלבת "טרה" באזור התעשייה נ.ע.ם, ליד נתיבות, נשמעות כמעט מדי יום התרעות צבע אדום, אך למרות זאת, העובדים מיישובי הסביבה מגיעים גם תחת אש. העבודה נמשכת. "לצערנו אנחנו מנוסים", אומר מנשה פנחס, יו"ר ועד עובדי המחלבה, "עברנו הרבה סבבים ואנשים פה חזקים. אנחנו פה. העובדים אמיצים, הם התגלו כגיבורים".

כמו רבים במדינה, גם עובדי "טרה" חשים כעס, אבל וצער. "אנחנו בעיקר כעוסים ומתוסכלים מהמצב שאליו הגענו", אומר פנחס, ומספר על האבדות הכואבות: "נהרג לנו חבר מעובדי המפעל שהיה במסיבה ברעים. בת של אחד העובדים נרצחה במסיבה. נהרג גם בעל של עובדת שהיה בכיתת הכוננות של אחד המושבים, ואחד העובדים נפצע מירי ואשתו נפצעה קשה. טל חיימי, בן זוגה של אחת העובדות שלנו מניר יצחק, חטוף. כולנו פה כואבים מאוד. למרות זאת, אנחנו ממשיכים לתרום את חלקנו. אנחנו שומרים על הבית בדרך שלנו".

"עובדים משלימים משמרות ונותנים גיבוי"

בימים כתיקונם עובדים במחלבה כמעט 500 עובדים, אבל מאז פרוץ המלחמה, עובדים רבים הוקפצו בצו 8 למילואים. "עובדים אחרים משלימים משמרות ונותנים גיבוי איפה שצריך", אומר פנחס. "אנחנו בקשר עם כולם ומקווים שכולם יחזרו בשלום".

משפחותיהם של עובדים אחרים התפנו מיישובי העוטף, מאשקלון ומנתיבות גם לאילת ולים המלח: "פינו את המשפחות, אבל העובדים ממשיכים להגיע למשמרות באופן רציף. יש עובדים שמגיעים מבאר שבע ואפילו ממרכז הארץ למרות ההפגזות והטילים. זה מפעל חיוני וכולם נקראים לדגל".

בימי הלחימה הראשונים, תחושת הביטחון התעררה. "אחרי מה שקרה כאן, לא היינו כל כך בטוחים, לא ידענו איפה נמצאים עוד מחבלים. היום אנחנו מרגישים קצת יותר בטוחים, בכל זאת עדיין יש הפגזות".

בדרך לעבודה, בנסיעה ובהסעות, העובדים פוקחים, לדבריו, שבע עיניים. חלקם, יוצאי יחידות קרביות, הגישו בקשות להוצאת רישיון נשק. "למזלנו המפעל חדש וממוגן", הוא מספר, "יש הרבה מרחבים מוגנים וכולם מתורגלים ומכירים את ההנחיות".

"אין לנו ברירה, יש לנו משכנתא, יש ארנונה לשלם"

יניב יוסף בן 35 מנתיבות, נשוי ואב לשלושה, עובד בטרה 5 שנים, כאיש תחזוקה. משפחתו התפנתה, והוא מגיע לעבודה כל יום: "כבר שלושה שבועות אנחנו מטיילים ברחבי הארץ. נודדים. בהתחלה היינו אצל חברים ביבניאל, אחר כך עברנו לפתח תקווה, ועכשיו אנחנו כבר שבוע וחצי בפנימיית מוסינזון בהוד השרון. התפנינו בעיקר בגלל הילדים. שלא יחוו את הטראומה הזאת".

בשבוע הראשון, הוא מספר, "היה פה שוק טוטאלי. אווירה קשה, טעונה. אף אחד לא הצליח לחייך. הרבה כאב. איבדנו חבר יקר, שחר, שהיה טכנולוג מזון אצלנו. הוא היה במסיבה. עבדנו  אתו הרבה. איש טוב, נחמד, נעים. זאת אבדה גדולה. לכולם פה כואב מאוד. עובדים אחרים איבדו קרובי משפחה. זה מזעזע".

כיוון שכתושבי נתיבות לא היו זכאים לפינוי מהמדינה, ההסתדרות פינתה אותם. "דואגים לנו. מנשה מהוועד מגיע לבקר אותנו, לוודא שיש לנו מה שאנחנו צריכים". הילדים, בני 7, 5 ו-4, כבר נכנסו למסגרות, ואשתו שעובדת במשרד החינוך, מלמדת מרחוק בזום. "ככה מתנהלים החיים כרגע".

לעבודה הוא מגיע בהסעות מאורגנות: "אני מגיע כל בוקר וחוזר כל ערב. עשו הכול בשביל שיהיה חלב לכולם. לצערנו, אנחנו רגילים למצבי לחימה בדרום. עכשיו יותר מתוח, אבל אנחנו מנסים להתנהל כמו בשגרה עד כמה שאפשר, בעיקר בשביל הילדים, אבל לא קל. סוחבים. אין לנו ברירה, יש לנו משכנתא, יש ארנונה לשלם. אנחנו לא נכללים בהנחות שעשו לעוטף עזה. השיגרה שלנו צריכה להתקיים בכל זאת, בלי הנחות".

"שמנו את כל המחלוקות בצד. עכשיו כולנו מגויסים וזה צו השעה"

ועד עובדי  המחלבה מטפל במקרים הלא פשוטים. "אנשים עברו סיוט", אומר פנחס, "הצורך הכי בולט שעולה מהעובדים הוא לפנות את המשפחות. בעיקר כאלה שבני המשפחה שלהם נפגעי חרדה מאשקלון, שדרות ונתיבות. אבל למרות הלחץ והמתח מרבית העובדים ממשיכים להגיע לעבודה, נוסעים הלוך וחזור. לא פשוט בכלל, אבל זאת התקופה. אנחנו חלק מהמאמץ המלחמתי. גם אנחנו בחזית, בכל המובנים".

לדבריו, הסתדרות עובדי המזון התייצבה לעזרתם: "יחד עם מרחב נגב של ההסתדרות, עזרו לנו לפנות משפחות עובדים שלא פונו על ידי הממשלה ונאלצו להתפנות באופן עצמאי. סייעו לנו באיתור מקומות בטוחים בכפרי נוער ובערים במרכז הארץ.  היו גם מקרים שבהם המשפחות פונו והעובדים נשארו מאחור באשקלון ובשדרות, כדי להמשיך לעבוד.

"שיתוף הפעולה עם ההנהלה טוב מאוד", הוא אומר, "שמנו את כל המחלוקות בצד כי עכשיו כולנו מגויסים וזה צו השעה. בשיתוף עם ההנהלה דאגנו שגם העובדים שהיו צריכים להתפנות או נאלצו להתבצר איפשהו, יקבלו שכר על השבוע הראשון של המלחמה וגם מענקים".

פנחס חש גאווה רבה: "העובדים במפעלים הם אלה שמניעים את המשק ומאפשרים למדינה להמשיך להתקיים. ממלא אותנו גאווה לדעת שסומכים עלינו ושיש לנו תפקיד. אני גאה בכל אחד מהעובדים שלנו, שהם חבר'ה טובים ואמיצים וממשיכים להגיע. אנחנו ממשיכים את הנתינה שלנו. מהמקום הנמוך שאליו הגענו, אנחנו שואפים להרים את הראש ולדאוג לחוסן של המדינה".