העיר אופקים ציינה הערב (שלישי), בטקס באגף הרווחה בעירייה, את יום ה-30 לטבח 7 באוקטובר. במהלך הטבח ואחריו איבדה העיר 48 מבניה ובנותיה, בעיקר באירוע חדירת המחבלים לשכונת 'מישור הגפן'. בטקס נכחו עשרות תושבים ובהם רבים מבני המשפחות השכולות.

הטקס נפתח בהקרנת שמות ותמונות הנרצחים והנופלים בני ובנות העיר – חיילים וחיילות, שוטרים ושוטרות, סבים וסבתות, צעירים, נערים, ילדים. רק שלשום (ראשון) הרשימה התארכה, כאשר הובא למנוחות סמל יונתן מימון ז"ל, בן העיר שנפל בקרב בעזה.

זהו לא יום זיכרון רגיל. הפצע עוד טרי ומדמם, ועיני רבים בקהל דומעות. זעקות עלו מהקהל בזמן הקרנת השמות הארוכה.

"לעולם ה-7 באוקטובר 2023 יהיה נקודת ציון בהיסטוריה היהודית", אומרת עורכת הטקס, ומזכירה בסוף הרשימה גם את שמו של מתן צנגאוקר, בן העיר שנחטף לעזה מקיבוץ ניר עוז יחד עם חברתו אילנה ריצווסקי.

"אלה 30 הימים הקשים בחיי", נאם בדמעות ראש עיריית אופקים איציק דנינו. "ב-5 שעות הוכפלה משפחת השכול באופקים. ב-6 באוקטובר הלכנו כולנו לישון בציפייה לאירוע השיא של חגי תשרי, חגיגת שמחת תורה. קיבלנו במקום זה אסון וטבח, שהתחיל בירי טילים והמשיך בכך שטנדרים עמוסי מחבלי חמאס חדרו לעיר במטרה לבצע כאן רצח המוני".

"אין לי ספק שאלמלא התגובה ההירואית של תושבי השכונה, משטרת אופקים ואנשי ביטחון, אופקים הייתה סופגת אבידות כבדות יותר", הוסיף דנינו, "אופקים היא עיר של גיבורים, ואנו חבים להם את חיינו. אנו מתפללים לשלומם של החטופים ושל חיילי צהל הלוחמים בעזה הארורה".

הרב שחר בוצחק, רב הגרעין התורני בעיר שנפצע בלחימה במחבלים בבוקר 7 באוקטובר, קרא את תפילת "אל מלא רחמים", אף הוא עם דמעות בעיניים. הוא עלה לבמה שעון על קביים והחל את דבריו בסיפורו האישי. "כל מי שהיה בקרבות חווה חוויה שאי אפשר לתאר ולשתף. רעש פיצוצים, מתח, יריות, הידיעה שלידך יש פצועים והרוגים. ראיתי אנשים עם אקדח רצים מול טילי RPG, אנשים בכפכפים רצים לקראת מרצחים עם נשקים שלופים ואפודים. כשרואים את זה מבינים מה זו גבורה יהודית. מחבל שנכנס לאופקים לא יצא ממנה חי, ויש בזה נחמה מסוימת".

יאיר אוחיון, ששכל את אביו ואחיו, קרא קדיש, ובתומו ירד המום מהבמה. קריאות שבר מהקהל לא מפסיקות להישמע. ניירות לניגוב הדמעות ממשיכים להישלף. הטקס תם, אך כולם יודעים ששום דבר לא תם.

"ראיתי את הבן שלי מחסל שני מחבלים, מסתובב, ונורה"

יישי צ'אנה, שאיבדה את בנה ישראל צ'אנה ז"ל, חיבקה אמהות שכולות נוספות שהגיעו לטקס. לאחר מכן, היא פנתה בשקט להדליק נר זיכרון לבנה. ישראל נפל ב-7 באוקטובר, בו חל יום הולדתו ה-30. הוא עבד בסיירת אבטחה, נשא נשק אישי, ונפל לאחר שחיסל שני מחבלים והציל את חיי חברתו, משפחתו ושכניו.

ב-7 באוקטובר הוא חזר הביתה עם בת הזוג שלו, מליל בילוי עם חברים לכבוד יום ההולדת העגול. "הוא נכנס ממש ב-6 בבוקר, עייף אבל שמח ומרוגש מאוד", סיפרה צ'אנה ל'דבר'. "היינו ערים וקיבלנו אותו עם עוגה. הוא היה שמח מאוד, צילמנו סרטון הפתעה ממש רבע שעה לפני האזעקה הראשונה".

"אחרי ההפתעה, ממש כמה דקות לפני שהכל התחיל, ישראל יצא עם הכלב לטיול הבוקר. בדיוק כשהוא נכנס בדלת, הייתה האזעקה. נכנסנו לממ"ד ושמענו ירי. ישראל מהר לקח את הנשק האישי שלו ויצא החוצה, בלי נעליים".

"אני הלכתי איתו, והוא החזיר אותי בכוח", היא אמרה ושוב פרצה בבכי. "רדפתי אחריו. ראיתי אותו מחסל שני מחבלים, מסתובב, ונורה. הוא נפל מול העיניים שלי".

צ'אנה מספרת שגידלה את ישראל ואת שלושת אחיו לבד. "ישראל היה הבן השני והעמוד שלי בבית". היא חוזרת על המשפט "אין לי מילים" שוב ושוב, כמעין מנטרה. "מאוד קשה לי. אני לא יודעת איך הולכים לישון, איך קמים בבוקר, איך חיים. אבל אני חייבת, יש לי עוד 3 ילדים".

הטקס היה משמעותי עבור ישי. "בכיתי מאוד, אבל אני שמחה שממשיכים להזכיר את הנרצחים והחטופים". בשלב הזה היא נחנקת מדמעותיה ומבקשת לעצור. בדיוק ברגע הזה הגיעה אליה אישה וחיבקה אותה. האישה אמרה בדמעות: "אני הבת של השכנה. אם לא ישראל, אמא שלי לא הייתה בחיים." ישי בתגובה סיפרה שאותה שכנה הכינה את עוגת בר המצווה של ישראל, "בצורה של ספר תורה", וחיוך קטן של גאווה התגלה בין הדמעות.