העלייה לקבר לציון שלושים יום למותו של אליה אליהו אילוז ז"ל, שנרצח כשבילה במסיבה ליד קיבוץ רעים, הייתה היום (רביעי), ואמו בת שבע אילוז, עדיין לא חלמה עליו. "אני יודעת שהוא יבוא אליי בחלום, כנראה שעוד לא הספיק", היא אומרת. הוא בן הזקונים שלה, אח צעיר לאושר, אביב וליבת, וכשהיא מדברת עליו, הוא לא 'אליה', הוא 'אליה שלי'. כשהיה בן שנתיים וארבעה חודשים אביו, מיכאל ז"ל, נפטר בנסיבות טרגיות. גם הבן של אליה וזוגתו מור, לביא, בן שנתיים וארבעה חודשים.

בבוקר של שמחת תורה, שעה לפני שהכל התחיל, אילוז ואליה דיברו. הוא תכנן להיות הדי-ג'יי של מסיבת החג עם המשפחה והחברים, אבל אז, ב-6:30 בבוקר החלה מתקפת חמאס. מאז, ועד שאליה צעק לאילוז בטלפון שיורים עליו, הם היו בטלפון. תוך כדי השיחה היא ניסתה לתפעל ולהקפיץ את המשטרה, את פיקוד העורף, את כל מי שיכלה לנקודות שבהן היה.

"זה חוסר אונים מטורף", היא זועקת בדמעות, "שהוא היה שם ולא יכולתי לעזור לו. פעם, כשהגיע למיון בטבריה, נסעתי אליו באמצע הלילה. אז למה לא לקחתי את האוטו ונסעתי?". היא מעידה על עצמה שהיא מחושבת, בעשייה, משתדלת להיות בשליטה, וככה גם אחרי שהסתיימה השיחה עם בן הזקונים שלה, היא החלה לתפעל את המשפחה והחברים, וגם הטילים שנורו על אשקלון ופגעו בבניין סמוך וברכב שלה, לא עצרו אותה.

במשך שנים, כעובדת סוציאלית בבית החולים ברזילי, היא טיפלה, ניחמה, חיבקה וסייעה למאות משפחות שאיבדו יקירים. מעולם לא חשבה שתהיה במצב הזה. בבוקר, כשהחלו בבית החולים להערך להגעת הפצועים, ביקשו גם ממנה לבוא, אבל היא היתה מחויבת לבן שלה.

במהלך השבעה, כשאנשים קרובים ניסו לנחם ודרשו ממנה להיות חזקה, היא אמרה לכולם שהיא מרגישה את כל מנעד הרגשות, ושהיא נותנת לעצמה להרגיש אותם. "אני עכשיו באבל. אני צריכה גם להגיד את זה לעצמי ולאחרים. זה בסדר להיות חלשה".

"יש סרטון שאני מראה לסטודנטים שלי על ההבדל בין אמפטיה וסימפטיה. זה עכשיו ברור לי בצורה כל כך חדה – כמה שזה נכון, וכמה זה קשה להיות אמפטי. לנסות להיפגש עם הבן אדם לא רק מתוך מה שאתה אלא איפה שהוא נמצא, להכיר בזה שהוא יכול להרגיש הרבה מאוד דברים. זה לא שלא ידעתי את זה לפני כן, גם אחרי שהתמודדתי עם סרטן, הייתי בצד הזה, אבל זה לא אותו דבר.

"לא מתחבר לי בהיגיון הקטע שהורה קובר את הילד שלו. קברתי את שני ההורים שלי, כאבתי את מותם, אהבתי אותם, אבל זה לא דומה לשום דבר. התאלמנתי צעירה, גידלתי אותם לבד כשאליה שלי היה בן שנתיים וארבעה חודשים, זה לא דומה לשום דבר".

"ואז היו נקישות בדלת. לא צעקתי. תפקדתי. התקשרתי לילדים שלי"

על הצוואר של אילוז שרשרת זהב עם מגן דוד, שרשרת שקנתה לאליה שלה, "הביאו לי אותה ממחנה שורה מגואלת בדם שלו. בתמונות שהוא שלח לנו אחרי שנפגע בכתף, רואים כמה היא מלאה בדם. שטפנו אותה והיא עלי מאז".

הקשר ביניהם מיוחד. היו יוצאים למסעדות יחד, היא היתה אשת סודו, ומהדברים שחברים סיפרו עליו בזמן השבעה היא למדה כמה הוא היה קשוב לאחרים. שוב ושוב היא חוזרת לסרטונים שלו רוקד, שר, מריץ בדיחות. הנוכחות הדיגיטלית המאוד ממשית ממסכת את הכאב ומטשטשת את המרחק, ואולי מבלבלת את ההכרה הכואבת של החוסר.

מיד אחרי שהתאוששה מהשיחה המטלטלת בטלפון, המשיכה אילוז להפעיל את כל מי שיכלה  כדי לנסות ולהציל את אליה שלה. אחר הצהריים נכנסה לרכב עם הבן הבכור אביב ויחד הם נסעו לבתי החולים בדרום, כדי למצוא אותו, בתקווה שהוא "רק" פצוע.

הרכב שבק באמצע הדרך כי רסיסי רקטה פגעו מוקדם יותר במנוע. עם רכב אחר הצליחו להגיע, למרות המחסומים בדרך, לסורוקה. "אמרתי לעצמי שאני לא יוצאת משם בלי שאני עושה וי על סורוקה. כל אמבולנס שהגיע קפצנו עליו, אבל הוא לא היה בשום מקום, ובלילה נשארו 11 הרוגים אלמונים שלא זוהו. אני מכירה משם עובדים סוציאליים, ביקשתי מחברה שלי שתבדוק כי לי לא נתנו להכנס, היא אמרה לי 'בת שבע הוא לא כאן, תלכי".

יום למחרת עסקה אילוז בהקמת מטה לנעדרים, ערכה לא מעט ראיונות לתקשורת, הפעילה את כל הקשרים שיכלה. ביום שני, היום השלישי למלחמה, הקימו פורמלית את המטה בבני ברק, "חילקנו את כל המשפחות לקבוצות עבודה, קבוצה של דוברים, של עו"סים וכו. ראיינו אותי מכאן 11 והייתי אסופה מאוד. ירדתי למטה, התפרקתי ובכיתי, ואמרתי לאחי יוסי שהיום בערב דופקים לי בדלת. הרגשתי שאני פול גז בניוטרל. אבל רציתי לדעת שאני עושה הכל".

אחרי ביקור בתחנת משטרה, שיחות טלפון עם מכרים מהעבודה ובחברה קדישא, הגיע הרגע, "ואז היו הנקישות בדלת. כל החיים אמרתי לעצמי 'אמאל'ה איזה מפחיד זה', ואז היו נקישות בדלת. לא צעקתי. תפקדתי. התקשרתי לילדים שלי שיצאו כמוני. התקשרתי לאביב הבכור, אני אומרת לו 'אביב אתה שומע?', 'לא שומע, חי או מת?' אמרתי לו 'אחיך לא בין החיים, בוא הביתה'.

"המנהל של חברה קדישא שאני מכירה שנים, אמר לי 'בת שבע אל תראי אותו, זיהינו בוודאות'. אבל בזכותו של אביב שהתעקש, ראיתי את אליה שלי. וזה מזל כי יש משפחות שהבינו שזיהו לא נכון, מסכנים, היה כזה בלאגן. אבל לי כל החיים לא יהיה ספק, כי ראיתי אותו. עיגול סימטרי ברקה. אני אומרת לעצמי, טוב שראיתי את החור. אני רוצה להאמין שהוא מת במקום. ברוב היום אני נזכרת בו חי, אבל ככה לפעמים יש לי תמונה שלו ככה".

"זה נראה לי כמו סיוט שאני לא יודעת איך להתעורר ממנו"

"היה דיון שלי עם עצמי, רק אני החלטתי. בהתחלה אמרתי: 'הוא אהב מוזיקה, אז אני אעשה שמשהו שקשור למוזיקה. אבל את הכסף נשקיע בדברים לעילוי נשמתו'. אני בגדול יותר מתחברת לזה שהנשמה בשמיים, אבל יש לי הרגשה שאני אתחבר גם לזה, לקבר". לצד החלקה של אליה היא קנתה חלקת קבר לעצמה, ביקשה לכתוב על המצבה שהוא בן הזקונים של אמא בת שבע, ושבקרוב תהיה שם פרגולה סמוכה כדי שאפשר יהיה לשבת.

"החיבור הזה, שהוא היה בתוכי, ברחם שלי, אני זוכרת את ההריון, אותי מניקה אותו. זה חיבור פיזי שאין מילים, אין מילים. איזו לידה קלה היתה לי, הכי קלה שהיתה בעולם, לידה של מלאך".

"זה קטע הזוי, בכלל כל הקטע של היקום פתאום הזוי. נהפך להיות הזוי. כל השאלות הקיומיות האלה, לא מובן לי כלום, לא מובן לי. לא הבנתי למה רצחו תינוקות. למה התעללו בהם. איזו אכזריות. אני מדברת והכל, אבל זה נראה לי כמו חלום וסיוט שאני לא יודעת איך להתעורר ממנו. זה מכה בי בעיקר בעלות השחר, כשעדיין חשוך, אני פותחת את העיניים וזה מכה בי שהוא לא פה, שאני לעולם לא אראה אותו".