בצער קראתי בתחילת השבוע את ההודעה לפיה בעקבות המלחמה הוגבלו חגיגות הסיגד בירושלים – לא תתקיים תפילה, וההתכנסות תיאסר. הנחיות פיקוד העורף ומשטרת ישראל מחייבות את כל הישראלים, והסיכון אמיתי, ובכל זאת: בישראל של אחרי 7 באוקטובר יצמצמו טקס דתי של יהודים? אלפי שנים של חלום ענק על ירוסלם, של עלייה לרגל, של קיבוץ גלויות, צריכים גם הם לעמוד על כף המאזניים.
אין עלייה מהעשורים האחרונים הספוגה באהבת ישראל, בכמיהה לציון, עלייה המבוססת מתחילתה עד סופה על חלום בדמות ירושלים, יותר מהעלייה מאתיופיה. עלייה ששילמה מחירים עצומים של קורבנות, שלא ויתרה, שברגליה גמעה מאות קילומטרים ומחתה דמעה, ונישקה את אדמת ארץ ישראל הקדושה. עלייה שמיטב בנותיה ובניה מוסרים את נפשם בעבור חירות העם, חלוצים בכל תחום וחזית. רק הבוקר הותר לפרסום שסמ"ר יהונתן יצחק סמו בן 21 מכרמי צור נפל בלחימה בעזה.
מלבדו, לפחות 11 מבני הקהילה נרצחו בקרבות ובטבח של 'חרבות ברזל':
רס"ב סמצאו (שמואל) גולימה ז"ל, רס״ר אוריאל אברהם ז"ל, סמ"ר אביאל מלקמו ז״ל, סמ"ר בנימין טשגר טקה ז"ל, סמ"ר גדיף מולוגטה ז"ל, סמל אדיר אישטו בוגלה ז"ל, סמל בלאי בנימין ז"ל, סמל אור אסתו ז"ל, סמל מארו אלם ז"ל, ישראל צ’אנה ז"ל ועדנה מלקמו ז"ל.
להבדיל, ותיק החטופים בעזה, חטוף שמשום מה מדינת ישראל הרשמית לא ספרה אותו, הוא אברה מנגיסטו שנמצא בעזה בשבי ארגון הטרור השטני חמאס למעלה מ-9 שנים. בעבורו, אין צלב אדום, אין קהילה בין לאומית, ואין אפיפיור שיסייעו. אמו הגיבורה, אגרנש, יושבת בביתה המופגז באשקלון ומברכת באמונה את חיילי צה"ל.
ישראל היא מקום אחר אחרי המתקפה הנאצית של מחבלי חמאס. אם במשך עשרות שנים קיבלו הישראלים את ההנחה שאין ברירה ואנחנו צריכים לחפור מקלטים, לבנות ממ"דים ולהמציא כיפות ברזל כדי להגן על עצמם ועל המדינה היהודית היחידה בעולם, לא עוד. אם חפצי עתיד אנחנו, צריך להתחיל להפוך עליהם, להפוך את הקערה על פיה, לשנות גישה מהיסוד – אסור שיהודי יתחבא מפני המבקשים להשמידו במדינתו. זה לא יתכן שנית.
הסיגד צריך להיות סמל לשינוי הזה; החג המבטא את סיפורם של יהודים שעלו, שלא הסכימו להתחבא ולרדת, עלו כדי לממש את הקשר הבל ינתק בין עם ישראל לאדמתו. 50 ימים אחרי יום הכיפורים, חשבון נפש קהילתי, ציבורי, שמהולה בו ההבטחה שהחברה הצודקת והטובה והראויה קיימת – והיא בציון. לעלות להר הכי גבוהה, ולצעוק, ולזעוק, ולהתפלל – דעו אנחנו יהודים, ולעולם לא נתחבא יותר.
יהדות אתיופיה הביאה לחברה הישראלית אין סוף עושר ויופי, ובראש כל אלו – חג הסיגד. חג שהוא התעלות רוחנית, דרישה חברתית ומצוות עשה – עלו לירושלים. דווקא השנה, ומהשנה לתמיד לכל הדורות, ראוי שהסיגד יהיה לחג כלל ישראלי. לזכרם של אבא מהרה ויונה בוגלה ונספי סודן ששילמו בחייהם, לכבודם של כל חללי צהל, לכבודם של כל אסירות ואסירי ציון, כדי שאברה וכל החטופים והחטופות יהיו איתנו שלמים ובריאים במהרה. דווקא השנה, לחגוג את הסיגד.
