דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום חמישי י' בניסן תשפ"ד 18.04.24
20.5°תל אביב
  • 15.0°ירושלים
  • 20.5°תל אביב
  • 19.3°חיפה
  • 21.6°אשדוד
  • 19.1°באר שבע
  • 30.4°אילת
  • 21.7°טבריה
  • 17.7°צפת
  • 20.2°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מלחמה בישראל

מוכרחים להמשיך לנגן: המוזיקאי שניצל מהטבח בנובה מטפל בפוסט-טראומה באמצעות כלי נגינה שפיתח

"בסלון של באג'ין": נבו שאוליאן (משמאל) ועידו וקשל (צילום: אלבום פרטי)
"בסלון של באג'ין": נבו שאוליאן (משמאל) ועידו וקשל. שאוליאן: "אנחנו מספקים לאנשים הכשרה איך לווסת את עצמם בעזרת נגינה ונשימה" (צילום: אלבום פרטי)

נבו שאוליאן, בן 28 מרשפון, עלה עם ההרכב שלו לבמת הפסטיבל, ואחרי 5 דקות – הגיעו מחבלי חמאס | החבר הכי טוב שלו עדיין נעדר, וכדי להתמודד עם המתח, שאוליאן מציע לניצולים טיפול ייחודי בפוסט-טראומה: "באמצעות סאונד ונשימה החזרתי את המושכות לידיים שלי. אנשים סופגים סאונד, והדבר הכי בסיסי שנפגע במסיבה זה החופש הזה"

יעל אלנתן
יעל אלנתן
כתבת עבודה וצרכנות
צרו קשר עם המערכת:

נבו שאוליאן ועידו וקשל ניצלו מהטבח בפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר. חודש וחצי עבר, אבל הזיכרונות עדיין חיים וממשיים בראשיהם. הם מנסים להתמודד עם החוויות הקשות באמצעות טיפול באחרים. טיפול בכלי נגינה מדיטטיביים שפיתחו.

ההרכב שלהם, "בסלון של באג'ין", היה אמור להופיע ב-06:00 בבוקר, אבל בגלל תקלת סאונד, הם עלו לבמה רק ב-06:30. החבר הכי טוב של שאוליאן, עידן שתיוי, בא לצלם את ההופעה. הם תכננו לחזור באותה מכונית איתו.

חמש דקות לתוך ההופעה החלו אזעקות. "הייתי בצבא ואני זוכר את צוק איתן", מספר שאוליאן, בן 28 מרשפון. "טילים זה לא חדש לי. זה לא ריגש אותי בשום צורה. לא הלכתי מהר לאוטו. פירקתי את הציוד לאט-לאט, בקצב שלנו. אף אחד לא דמיין את גודל האירוע. גם כשזה קרה עוד לא הבנתי. גם עכשיו אני עדיין מעכל.

נבו שאוליאן. "אני יודע שעידן עדיין בחיים. אני מרגיש. המחבלים ירו, ואז באו וניסו לחטוף את הפצועים" (צילום: אלבום פרטי)
נבו שאוליאן. "אני יודע שעידן עדיין בחיים. אני מרגיש. המחבלים ירו, ואז באו וניסו לחטוף את הפצועים" (צילום: אלבום פרטי)

"עידן היה אמור לבוא איתי הביתה, אבל הוא בא עם חבר אחר והדברים שלו היו באוטו שלו. הוא הלך לחניה להביא את החפצים. קבענו שניפגש באוטו. הוא הגיע לאוטו לפניי, התקשר אלי ואמר לי פתאום: 'יש פה בחור שאני לא מכיר תחת השפעה של חומרים, והוא לא במצב של נהיגה'. לעידן יש לב זהב, אז הוא הציע לעלות איתו על הרכב ולנהוג, ושניפגש אצלי". עידן עלה על הרכב והם נפרדו. "זו פעם אחרונה ששמעתי ממנו. שני האנשים שהיו ברכב נמצאו ללא סימני חיים, ועידן עדיין נעדר. אני יודע שהוא בחיים. אני מרגיש. המחבלים ירו, ואז באו וניסו לחטוף את הפצועים. אני מרגיש שאני בסיטואציה עם המון כאוס ובלגן".

ב-07:00 בבוקר התחילו היריות מרחוק. "עד אז לא עליתי לרכב, כי גם זה לא ריגש אותי. אמרתי 'בסדר, נגיד חדירה, מה זה חולייה?' היו שם 50 שוטרים. הייתי בצבא, וידעתי שאם מישהו מתקרב לגדר – כל הצבא קופץ. לא יכולתי לדמיין שמשהו כזה יקרה. אפילו לא עליתי לאוטו. רק כשכל החפ"ק של המשטרה פתאום נעלם ואנשים התחילו לרוץ, הבנתי שמשהו קורה, ועליתי על הרכב עם עידו. ניסיתי לנסוע. היה שם פקק מטורף כי חסמו את הצירים. ניסינו לצאת וזה לא היה אפשרי עד שהמשטרה פתחה ציר חירום. חלק מהמכוניות הצליחו לצאת, אבל הרוב לא".

"הבנו שהצבא לא מגיע"

"ב-07:30 התחיל הטבח. התחילו לירות עלינו. יצאנו מהרכב והתחלנו לרוץ חזרה לכיוון המסיבה. הכול קרה בפתאומיות, אנשים וילדים נפלו, נפצעו, דם. כל הזמן שמרנו על קשר עין, רצנו ביחד, תפקדנו בכל האירוע הזה ביחד. מתקיים דיון בין שנינו. יש רגעים לדון, ויש רגעים שיורים עליך מכל הכיוונים. המחבלים הגיעו מכמה כיוונים, אז ניסינו להתרחק מהכדורים. לא היה לאן לרוץ כל כך. איגפו אותנו מכל הפינות. הם היו כמויות. מאות. אני בכושר, רץ למרחקים, אבל זה כושר אחר. זה ספרינטים למרחקים מאוד גדולים, לטפל בפצועים. היו שם אנשים בהשפעת חומרים".

"ניסיתי לעזור לאנשים להירגע, אבל גם לגרום להם לברוח. תפסתי אנשים בכוח כדי לגרום להם לרוץ. הרבה רצו, אבל היו שנכנסו להלם עמוק. הסמים גרמו לחלק להיות רגישים יותר. יש כאלה שהסמים דווקא עזרו להם, והחושים שלהם התחדדו. זה ממש תלוי בבן אדם, בחומר, בכמויות.

"באיזושהו שלב איגפו אותנו, ולא הייתה לנו ברירה. רצנו לכיוון עזה. עידו ואני לא נפרדנו. היינו ביחד כל הזמן. שמרנו על קשר עין ועל שיח. הוא היה קצין באגוז וגם לי יש ניסיון צבאי בגולני, והרבה אנשים נכנסו שם להלם, לפאניקה, ואנחנו לא המפקדים של אף אחד, אנחנו לא יכולים להחליט לאנשים מה לעשות בסיטואציה הזאת".

"הזמן עובר, אני מכיר זמני תגובה בצבא. אנחנו כמות של אנשים. אני רואה רחפנים באוויר, ואני מבין שהם יודעים שאנחנו פה, כי אם לא – היינו מקבלים טיל. היו פיצוצים בכל מקום. אבל הם לא הגיעו. ועדיין רודפים אחרינו. הבנו שחייבים לקחת את זה בידיים. משהו לא היה הגיוני. הכמויות שהם היו, איך שכל זה התנהל"

"הסתתרנו בתוך ואדי במשך שעתיים, עד שמצאו אותנו חמאס ורדפו אחרינו. היו שם פצועים, וסחבנו אותם לכיוון הנחל. החלטנו שאנחנו הולכים לכיוון היישובים ומובילים את כולם אחרינו. הבנו שהצבא לא מגיע.

"הזמן עובר, אני מכיר זמני תגובה בצבא. אנחנו כמות של אנשים. אני רואה רחפנים באוויר, ואני מבין שהם יודעים שאנחנו פה, כי אם לא – היינו מקבלים טיל. היו פיצוצים בכל מקום. אבל הם לא הגיעו. ועדיין רודפים אחרינו. הבנו שחייבים לקחת את זה בידיים. משהו לא היה הגיוני. הכמויות שהם היו, איך שכל זה התנהל.

"ידענו שאסור להתפצל, כי אז יש אופציה לדו"צ. יכולים להוריד עלינו טיל. הייתי בצבא, ואני יודע שמלמעלה במטוס אתה רואה נקודה ואתה לא יודע מי זה. זה גם להפעיל את ההיגיון, אבל הידע הצבאי עזר. היה ברור שצריך ללכת לנחל, למקום נמוך, שהכדורים לא יכולים לפגוע בנו שם, ולרוץ לכיוון היישובים.

"הגענו לכביש וקלטנו שוטר וחייל. גם אז חיכינו לפני שאנחנו צועקים להם, כי חששנו שמדובר במחבלים בתחפושת. כל גבולות ההיגיון כבר נפרמו שם, ורצינו לוודא שהם חייל ושוטר, שיש להם קשר, שהם מדברים בקשר ומדברים עברית. כששמענו שכן, רצנו אליהם עם עוד פצועים. זו לא באמת הייתה נקודת חילוץ. היו שם עוד שלושה חיילים וטנק, ועוד כמה חבר'ה. היינו שם עוד שעה כי הצירים היו עדיין חסומים. נקודת החילוץ הייתה עדיין מקום מסוכן, למרות שהיו חיילים. ואז באו השוטרים ופינו אותנו לאופקים".

"הצלחתי להישאר בפוקוס כי ידעתי לווסת את עצמי"

למרות החוויות הקשות, שאוליאן מרגיש מבורך. "זה לא מובן מאליו, וזו התחושה שאני יוצא איתה. אני עובר דברים מאוד לא פשוטים מאז. תהליך מאוד מאוד קשה. אני חושב על עידן כל הזמן. הוא החבר הכי טוב שלי. אנחנו חברים מחטיבת הביניים, ובתיכון מאוד מאוד התקרבנו. זכיתי להכיר בן אדם שאתה יכול לשבת ולשתוק איתו, ולנהל איתו שיחה שלמה. זה פשוט בן אדם שהוא לב רחב. אהבנו אחד את השני. אם יש לך בעיה, אתה מתקשר אליו קודם. אם אתה תקוע באילת, הוא יבוא לאילת. למד קיימות וממשל, עם מטרות מאוד מאוד גבוהות. יש לו חברה. נהיינו משפחה אחד של השני. שנינו בני 28".

מבחינתו, האירוע עוד לא נגמר. "אני בדיוק עכשיו נכנס לטלפון לראות אם יש התרעה. אם יש משהו על עידן. יש אנשים שאני מכיר שנפלו. אולי לא מעגל ראשון כמו עידן, אבל קרה שם הרבה. ייקח המון זמן. אני עובר תהליך ריפוי מאוד עמוק, שיעורים מאוד גדולים, יש סיבה שאני פה. אני לא רודף אחריה, אני חושב שעצם ההוויה שלי היא הסיבה. חלק ממה שאני עושה כרגע הוא תחילתה של דרך. יש לי אנרגיות לא קלות, כי נחשפתי לדברים לא קלים. כי עוד מלחמה ועוד שנאה בעולם לא יובילו לפתרון של הדבר הזה. עוד קצין בצבא לא יפתור את זה. עוד נשק גדול לא יפתור את זה. מה שיפתור את זה, זה הרחבת התודעה והרפואה האינדיווידואלית, ועל זה אני לוקח אחריות. אני רוצה לעזור לאנשים לטפל בעצמם, באמצעות הכלים שרכשתי עם השנים. שיוכלו לווסת את עצמם".

שאוליאן פתח קמפיין מימון המונים כדי לגייס כסף לטיפול שהוא וחבריו מעניקים לניצולי המסיבה ולתושבי העוטף, באמצעות כלי הנגינה שפיתחו. "אני שותף בחברה שמייצרת כלי נגינה מדיטטיבי שנקרא באג'ין. כלי שאנחנו פיתחנו, פטנט מוגן בכל העולם. השותף שלי בונה את הכלים, ואנחנו מנגנים ביחד. התחברנו דרך זה. השותף שלי גם מייצר פנטמים.

"יש לנו צוות מוכשר שיודע לעבוד עם אנשים פוסט-טראומטיים בעזרת צליל ונשימה, שיידעו איך להירגע ולהרגיע את מערכת העצבים. זה לא בא להחליף כדור או טיפול. בהתחלה יהיו מפגשים קבוצתיים, ואם יהיה צורך, יהיו גם מפגשי אחד על אחד"

"הקמפיין הוא גם הדרך שלי לעזור לעצמי, וגם לעזור לאחרים. התמודדתי בעברי עם דברים, וחיפשתי דרכים להתרפות. באמצעות סאונד ונשימה החזרתי את המושכות לידיים שלי. זה עזר לי כשהייתי בתוך מצב נתון שכל בחירה בו גורלית. סנטימטר ימינה, סנטימטר שמאלה – הצלחתי להישאר בפוקוס כי ידעתי לווסת את עצמי, וזה עזר לי לחלוטין. ללא ספק. הנשימות, הצלילים, הכול. זה היה מפתח מאוד חשוב.

"אנחנו מספקים לאנשים הכשרה איך לווסת את עצמם בעזרת נגינה ונשימה. יש לנו צוות מוכשר שיודע לעבוד עם אנשים פוסט-טראומטיים בעזרת צליל ונשימה, שיידעו איך להירגע ולהרגיע את מערכת העצבים. זה לא בא להחליף כדור או טיפול. בהתחלה יהיו מפגשים קבוצתיים, ואם יהיה צורך, יהיו גם מפגשי אחד על אחד. תלוי בסדר הגודל של היכולת והמימון. ההכשרות הן מאיתנו, גם כלים הם מאיתנו, אבל אנחנו צריכים לזה כסף. היו גם מפגשים בזום. אנחנו ממשיכים איתם לטווח ארוך.

"מלבד הבאג'ין, יש את הוונוקאי, והמיני וונוקאי, שמיוצרים בשיתוף עמותת אנוש, והם כלים יותר אינטואיטיביים. כל אחד יכול לנגן בהם. זה מתאים לסוגי הטיפול שאנחנו הולכים לתת. אנשים סופגים סאונד, וכרגע הדבר הכי בסיסי שנפגע במסיבה זה החופש הזה, וזה מפסיק לנו כל כך הרבה רגשות. אבל המנגינה צריכה להמשיך. בגלל זה, הריפוי מגיע מכל כך הרבה זוויות".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!