כל התירוצים המקצועיים להפסד של נבחרת ישראל לקוסובו אמש (ראשון) היו מוכנים עוד לפני שהמשחק התחיל: כמעט שליש מהסגל הישראלי לא שיחק משחק רשמי שישה שבועות, מצב הדשא בקוסובו היה נורא ולא ראוי לאירוח משחק בינלאומי רשמי, מנור סולומון הכוכב הכי גדול של הנבחרת בעידן הנוכחי נפצע לפני חודש ולא היה בסגל והנבחרת צפויה לשחק בעומס יוצא דופן של ארבעה משחקים בתשעה ימים.
כל אלה תירוצים מקובלים, אבל התחושה לפני המשחק הייתה שהפעם "אין תירוצים", כי הפעם "חייבים לנצח". לא רק בגלל ההישג הספורטיבי והמשמעות שלו ברצון להעפיל לאליפות אירופה אלא בגלל החשיבות הלאומית ובגלל שהנבחרת הרגישה מחויבות להעלאת המורל הלאומי.
***
נבחרת ישראל בכדורגל היא הנבחרת הקבוצתית הישראלית הראשונה שמשתתפת במשחק בינלאומי מאז התחילה המלחמה. אומנם, נבחרת הג'ודו השתתפה באליפות אירופה לפני שבועיים אבל הג'ודו הוא ספורט יחידני. להשתתפות בטורניר בינלאומי בימים אלו יש משמעות לאומית: מהשמעת ההמנון הלאומי לפני המשחק ועד הסרטים השחורים שהשחקנים ענדו על הזרוע. בכל תקופה יש חשיבות לנבחרת לאומית שמייצגת את מדינת ישראל על אדמה זרה, בתקופה הנוכחית לייצוג הזה יש משמעות מיוחדת.
לפני המשחק השחקנים והצוות המקצועי הדגישו את השליחות שהם מרגישים. אלון חזן, מאמן הנבחרת, ענד שרשרת עם הכיתוב: "הלב שלנו שבוי בעזה" ודאג שהיא תבלוט בכל הראיונות וגם כשעמד על הקווים אמש: "בימים כאלה זה כבוד גדול ושליחות אדירה לייצג את מדינת ישראל ולא רק את נבחרת ישראל", הוא אמר לפני המשחק.
אלי דסה, קפטן הנבחרת הוסיף: "אנחנו צריכים להעביר את המסר שלנו. יש לנו שליחות גם כשחקנים וגם כאנשים במדינה". דור פרץ התראיין לפני המשחק כשהוא לבוש בחולצה שקוראת לשחרור החטופים. כל המסרים של צוות הנבחרת היו מאחדים ופטריוטים. כל המדינה מגויסת וככה גם נבחרת ישראל בכדורגל. כל שחקני הסדיר של הנבחרת עלו על מדים ואפילו שחקני המילואים גויסו בצו 8.
***
ב- 25 באוקטובר, אחרי כמעט שנתיים של היעדרות, ערן זהבי נפגש עם יוסי בניון, המנהל המקצועי של נבחרת ישראל, והשניים סיכמו שזהבי יחזור לשחק בנבחרת ישראל. "המדינה שלנו כואבת וצמאה לאחדות" כתב זהבי באינסטגרם האישי שלו בתום הפגישה. זהבי הוא דמות מורכבת וההיסטוריה שלו בנבחרת ישראל מורכבת לא פחות. מצד אחד, הוא מלך שערי נבחרת ישראל בכל הזמנים, מצד שני, הוא הקפטן שזרק את סרט הקפטן תוך כדי משחק, כי הוא לא הסכים עם אחד החילופים שלו. הוא גם סירב לחזור לנבחרת מכיוון שדרש לישון לבד בחדר למרות ששאר השחקנים ישנים בזוגות.
נראה היה שהתקרית האחרונה, שנראית במבט לאחור כל כך ילדותית ומטופשת, סיימה באופן רשמי את דרכו של זהבי בנבחרת, אבל אז הגיע הטבח הנורא ב-7 באוקטובר וכנראה שכמו כל אזרחי ישראל, גם ערן זהבי, נכנס לפרופורציות. מאז ה-7 באוקטובר ערן זהבי התגייס למערך ההסברה הישראלי.
הוא ניצל את הפופולריות שלו בעולם ואת הרשתות החברתיות שלו למען הסברה ישראלית. הוא חרש את הארץ לאורכה ולרוחבה ונפגש עם משפחות מפונים כדי לעלות חיוך על פני הילדים. למשחק של מכבי ת"א ביום חמישי נגד זוריה האוקראינית בקונפרנס-ליג הוא עלה עטוף בדגל ישראל. לחזרה שלו למדי הנבחרת הייתה משמעות סמלית מאחדת: זה הזמן לשים את השיקולים האישיים בצד למען מטרה גדולה יותר.
***
לפני 20 שנים יצא הספר "כדורגל ולאומיות" של סוציולוג הספורט הישראלי, אמיר בן פורת וככה הוא כתב: "הלאומיות ניכסה את הספורט. הנבחרת הלאומית היא סמל למדינה ולאומה וכאשר היא עולה לשדה המשחק כאילו נדחקים הצדה כל השסעים והמחלוקות והכעסים האתניים, המעמדיים והמגדריים למשך תשעים דקות של פטריוטיות".
הרבה מאוד דברים השתנו בחברה הישראלית ובספורט הישראלי ב-20 השנים מאז יצא הספר לאור. אחת הדוגמאות לשינוי היא היחלשות הקונצנזוס הלאומי סביב נבחרת ישראל בכדורגל. אולי זה בגלל ריבוי הכישלונות על הדשא ומיעוט רגעי האושר שהנבחרת סיפקה. אולי זה בגלל השסעים שרק העמיקו בחברה הישראלית ויצרו פילוג בכל מקום אפשרי. אבל משהו בלכידות החברתית בישראל ובלכידות האוהדים סביב הנבחרת נסדק.
ב-20 השנים האחרונות יותר ויותר אוהדי כדורגל ישראלים העדיפו להשקיע את אהבתם בקבוצתם המקומית או בקבוצה מאירופה לפני הנבחרת הלאומית. ילדים טסו לחגוג בר מצווה עם ליאו מסי בברצלונה לפני שהם הלכו למשחק של נבחרת ישראל. החולצה הכי נמכרת בחנויות הספורט הן של נבחרת ארגנטינה ופ.ס.ז'. אתגר גדול צפוי למי שיחפש חולצה של נבחרת ישראל. זה העידן הגלובלי והאינטרנט ולמי יש סבלנות לראות עוד כישלון בכחול לבן כשבמרחק זפזופ אחד אפשר לראות ליגת האלופות. אבל כמו בכל תחום, גם בספורט, ה-7 באוקטובר שינה את המציאות.
במצב רגיל הביקורת על ההפסד אמש הייתה יכולה להיות חריפה ועוקצנית אבל דווקא ההפסד והתגובות אליו הם שיעור בפרופורציות: קודם כל, זה רק ספורט וזה רק כדורגל ובזמן שחיילנו נלחמים בכל הגזרות, חטופינו עדיין בשבי החמאס ומאות אלפי ישראלים הם פליטים בארצם – הספורט מקבל פרופורציות אחרות וככה גם ההפסד אמש.
מצד שני, לכדורגל ולספורט עדיין יש כוח בלכידות הלאומית מול הזירה הבינלאומית. בעיקר מכיוון שאין עוד זירה בעולם שמאגדת בתוכה כל כך הרבה מדינות ולאומים. לדוגמא, באו"ם חברות 193 מדינות. במשחקים האולימפיים האחרונים בטוקיו הופיעו 205 מדינות. בפיפ"א, ארגון הכדורגל הבינלאומי, חברות 211 מדינות. דווקא בזירה הזאת, חשוב שהנבחרת תופיע ותשמור על התקווה. יש לנו אחת כזאת, כי לנבחרת ישראל יש עדיין סיכוי לעלות לאליפות אירופה.
