"הכי חשוב לנו לשדר אחורה לחברי הקיבוץ, שנמצאים במלון באילת, שהחיים נמשכים ודברים קורים ושהכל ילך לכיוון טוב", אומר יוחי קופלר, מנהל ענף הגד"ש (גידולי שדה) מקיבוץ עין השלושה.
בשבועות האחרונים הוא מתעקש לצאת לשדות ולעבוד, לשתול איפה שאפשר, לטפל בפרדס. העיקר לצאת לשטח. "מנסים לעשות מה שאפשר", הוא אומר, ומוסיף בצער: "פרנסה כבר לא תהיה כנראה השנה, אבל טוב להתחיל להניע ולעבוד. זה חשוב. צריך לשמור על הצוות ולשקם אותו".
70% מהשטח החקלאי של קיבוץ עין השלושה נמצא מערבה לו, בטווח שבין הקיבוץ לגבול רצועת עזה. בימים אלה מדובר בשטח צבאי סגור שלא ניתן להיכנס אליו, טנקים וכלי מלחמה תופסים את מקומם של תפוחי האדמה שהיו אמורים להישתל בשדות. "הצבא מאפשר לנו לעבוד חלקית, רק בצד המזרחי של הקיבוץ שלא נמצא בקשר עין עם עזה. זה בערך 30% מהשדות שלנו. עובדים יום כן, יום לא, לפי מה שהצבא מאשר. היום עבדנו בפרדס, זרענו תפוחי אדמה, צנוניות, גזר, חיטה ושעורה."
כמו משקים רבים באזור, גם צוות הגד"ש של עין השלושה ספג מהלומה, ועובד במתכונת מצומצמת של מפעילים ומגדלים. "בערך שני שליש מאנשי הצוות הקבועים חסרים", קופלר מסביר: "מתוך 34 אנשים, 14 התאילנדים שעבדו איתנו התקפלו כולם הביתה. יש אנשים שמגויסים למילואים, חלק עוד מטפלים בפגיעות במשפחה או מישובים שעברו טראומה כמו בארי וכפר עזה".
גם העובדים הזמניים שעבדו בשדות על בסיס עונתי חסרים. כ-30 עובדי קבלן עבדו בעין השלושה – רובם בדואים, אבל גם עובדים מרצועת עזה. מהעובדים הבדואים המגיעים 4-5 מבני המשפחה של הקבלן כי היתר מפחדים להגיע. על סופם המר של העובדים העזתים, קופלר מספר בצער: "הצוות העזתי עבד אצלנו במהלך השבוע ובשבת ה-7 באוקטובר עבד בניר-עם. כולם נשחטו על ידי חמאס. מי שלא רואה בעיניים, באמת לא רואה בעיניים, גם את בני עמו".
"הכל משתנה לפי המצב בשטח באותו הרגע. מלחמה, עושים מה שאפשר"
בשבוע שעבר קיבל קופלר אישור, לראשונה, להכניס מתנדבים לטפל בעצים בפרדס. "יכולתי להביא 50, אבל אישרו לי רק 15. התחושה היא שאם היינו יכולים להכניס 50, היו מתייצבים כולם", הוא אומר. "תיאום האישורים מול הצבא מורכב. הרבה מהיום אנחנו סביב זה. מבקשים יום קודם ומקווים שיאשרו. לפעמים מבטלים גם את האישורים שנתנו. הכל משתנה לפי המצב בשטח באותו הרגע. מלחמה, עושים מה שאפשר".
הוא מבין היטב שההסתמכות על מתנדבים זמניים היא מוגבלת. "אי אפשר לבנות על המתנדבים לאורך זמן, אבל כרגע באים אנשים ותורמים. זה חשוב להרגשה הטובה שלנו ושל האנשים שרוצים לתת כתף". הוא נעזר בארגון 'אחים לנשק' שמארגן מתנדבים למשקים. "זה ארגון מדהים. כל כך הרבה תושייה, ארגון, גישה, הקשבה. אלה דברים שעליהם גדלנו ולאט לאט נעלמו. אולי, רק אולי", הוא אומר באופטימיות זהירה, "במלחמה הזאת יש התחלה של חזרה למשהו כזה. אני לא בטוח. תמיד בתוך החושך צריך לנסות למצוא נקודות אור".
קופלר חדור מטרה. לדבריו, הוא מכין את הקרקע, תרתי משמע, ליום שאחרי המלחמה. "הרי בסוף הכל יגמר וצריך לחזור. חייבים לחזור. מה שהיה אי אפשר לתקן. עכשיו צריך לראות איך צומחים מזה".
