בקצה מתחם המשפחות בכיכר החטופים בתל אביב עומדת סככה מאולתרת. יריעת פלסטיק שמוטה, שק שינה פרוס על משטחי עץ. על הגדר שלט מודפס עם תמונת אחד התינוקות החטופים ומעליו כתובת: "עזרה הומניטרית לכל".  תחת השלט המודפס, שלט מאולתר, כתוב בכתב יד ובאנגלית: "שביתת רעב עד ביקור הצלב האדום".

על כיסא כתר לבן, בתוך הסככה, יושב השובת, אבידן פרידמן. הוא הגיע מאפרת שבגוש עציון, וכבר ארבעה ימים הוא שותה רק מים. שובת רעב אבל לא עד שיחזרו החטופים: "שמתי יעד צנוע יותר, אני שובת עד שהצלב האדום יורשה לבקר אותם. זה לא נתפס ואי אפשר להכיל את כמות הילדים שיש שם, בעזה. מכניסים לפלסטינים ציוד הומניטרי. מה עם התינוקות שלנו, הם לא צריכים ביקור, ציוד, זה לא הומניטרי?".

הוא נראה תשוש מאוד ("אם לא הייתי שותה, בחום הזה, כבר הייתי עובר לבניין הסמוך של בית החולים איכילוב") ובודד. מתעדכן בחדשות וניכר שהוא מתוח. "אני מקווה שיצטרפו אלי עוד מאות אנשים", הוא אומר, "ואז ביבי יוכל להפסיק את הסיוע ההומניטרי, ויגיד שיש לו 250 שובתי רעב שימותו אם הצלב האדום לא יבקר את החטופים. הוא יוכל להגיד את זה לעולם והלחץ יעבור לצלב האדום".

פרידמן אומר את מה שנישא באוויר מכל עבר כבר חמישה שבועות וחצי: "זה בלתי נתפס לדמיין את התינוקות והילדים שנמצאים עכשיו במרתף בעזה. היום הודיעו שאחת הנשים החטופות ככל הנראה ילדה תינוק בעזה. מה יותר הומניטרי מזה? איך יכול להיות שהצלב האדום לא מבקר אותם? זה לא אנושי ולא נתפס". את הלילה יעשה בשק השינה. עוד לילה במתחם החטופים.

"שומרים על שקט במתחם הסגור"

מתחם משפחות החטופים פרוש ברחבת הפסלים הגדולה שבין מוזיאון לתל אביב לספרייה העירונית, בית אריאלה. לרגלי המדרגות המובילות לספרייה ממוקם מאהל המשפחות: אוהלי איגלו צפופים, מזרנים, שקי שינה ושמיכות. יש מקרר עם בקבוקי שתייה קרה ומיחם, ועל חלקת דשא מתחם ישיבה על מחצלות. חדרי השירותים בתוך הספרייה, שם יש גם אינטרנט ואולם ממוזג שעומד לרשות המשפחות עם כיבוד.

בכניסה לאולם עומדת מתנדבת. "אנחנו שומרים על השקט של המשפחות במתחם סגור", היא אומרת. "ב-23:00 אנחנו סוגרים את השערים מסביב למתחם ונותנים להם זמן להיות עם עצמם. הם זקוקים לשקט הזה. אבל ברחבה כולם יכולים להיות כל הלילה מבחינתי. חשוב למשפחות שבאים לחזק אותן ולהיות איתן".

ורבים מגיעים. מסתובבים בשקט בין המיצבים שפזורים ברחבה – שולחן השבת הערוך, שורות הכיסאות הצהובים שעליהם תמונות 239 החטופים עם שמותיהם, כולל כסאות לילדים ולתינוקת. לצד אלה שלטים שהכינו ילדי הגן, אדניות פרחים צהובים ששלחו ילדי בית ספר, וכמה מיצבים "אמנותיים" – שעון חול שהזמן בו אזל, או בובת אישה בהריון כלואה בכלוב ברזל.

"יש כאן נציגות של המשפחות", מסבירה המתנדבת, "הם מקפידים לישון כאן כל לילה, אבל עכשיו הם מתרוצצים בין מטה החטופים ברחוב דה וינצ'י, אולפני החדשות וטיפול בבירוקרטיה שלא נגמרת. לקראת 01:00 בלילה הם מתכנסים במתחם בחזרה והולכים לישון".

"יש פה אנרגיה מטורפת"

הלילה עוד צעיר. ב-21:00 מסתיים מעגל גדול של שירה ותפילה. בנות אולפנה שהגיעו במיוחד מירושלים עם שירונים, גיטרות ומערכת הגברה קטנה. הן שרות בכוונה מלאה כשהרב וצוות המורים מובילים את השירה שמסתיימת בשירת התקווה ותפילה לשחרור החטופים. חלק מהנערות מחזיקות סידור תפילה קטן ביד. חלקן בוכות.

מערך מתנדבים גדול עומד לרשות המשפחות. נועה מתנועת המחנות העולים מסתובבת בין האוהלים. "החלטנו בתנועה שתמיד יהיה כאן מישהו שיסייע בכל מה שצריך", היא אומרת, "אני כאן במשמרת של 24 שעות. מחר תחליף אותי מישהי אחרת מהתנועה".

נועה יושבת על מחצלת ומנחה מעגל שיח ספונטני של הרכב אקלקטי: צעירה שניצלה מהטבח בבארי, משפחה שהגיעה במיוחד מחוות גלעד שבשומרון, וצעיר ממושב מגדים, שחברו הטוב חטוף בעזה. השיחה עדינה, רגישה. כל אחד מתאר את מה שעבר עליו בחודש האחרון. "בעוד שבועיים היינו אמורים לטוס לתאילנד", מספר הבחור ממגדים, "היו לנו כבר כרטיסים. אולי זה עוד ייקרה, עם קונקשן קצר בעזה". הם חברים מהצבא, שניהם שרתו בחיל הים ועמדו לפני הטיול הגדול של אחרי הצבא.

את הצעירה מבארי שואלים בעדינות איפה היא הייתה בשבת ההיא. "קמתי בבוקר לקול האזעקות", היא מספרת, "הווטסאפ של הקיבוץ התמלא בהודעות. אבא שלי כתב לי להיכנס לממ"ד ולנעול את הדלת. הייתי בחדר שלי במתחם הצעירים בקיבוץ, אלינו הם לא הצליחו להגיע. אבל ההורים שלי היו בממ"ד כל היום. בשלב מסוים נפל החשמל בבית שלהם ונגמרה להם הסוללה ואבד בינינו הקשר. אבל הם ניצלו. שרדו. עכשיו אנחנו במלון בתל אביב, לא בים המלח עם כולם אבל, אנחנו בקשר".

היא מחייכת, ומסבירה ש"זה לא היה כל כך נורא, והכל יהיה בסדר", אבל בינתיים נראה שהכול לא בסדר. כשנועה מחבקת אותה, היא פורצת בבכי ומספרת שהיא מתגעגעת מאוד לשתי בנות קבוצת הגיל שלה שנרצחו בשבת הארורה ההיא.

"יש פה אנרגיה מטורפת", אומרת המבקרת מחוות גלעד, "זה משהו שאני לא יכולה להסביר במילים". לה ולבעלה היה חשוב להגיע. רצו כבר מזמן אבל עד הערב לא מצאו סידור לילדים. ואחרי שמצאו, ואחרי העבודה, נסעו במיוחד לתל אביב. "אצלנו אין אזעקות", אומרת האישה, "קשה לי להבין את המציאות הזאת, אבל חשוב לי לבוא לפה ולהזדהות". ובעלה מוסיף: "אנחנו מתפללים לשלומם. נקווה מאוד שניפגש פה בקרוב לחגיגת הודיה".

בסוף השיחה כולם נעמדים ומתחבקים, הקיבוצניקית עם המתנחלת וחובש הכיפה עם המושבניק שחולם על תאילנד. מחזקים אחד את השני ומאחלים: בשורות טובות.

"הגעתי לפה ישר מאוגדת עזה"

באזור המאהל מסתובבת נערה צעירה ושואלת בלחש אם אפשר לדבר עם מישהו מהמשפחות. "הגעתי לפה ישר מאוגדת עזה", היא מסבירה בשקט. "הוציאו אותי לחופשה של 48 שעות אחרי כמעט חודש וחצי שלא יצאתי מהבסיס והיה חשוב לי לבוא לפה". המתנדבת מסבירה לה שעוד מעט יגיעו נציגים של המשפחות, והחיילת בחופשה אומרת: "זה לא כל כך חשוב היום, אחזור לפה מחר ואולי יהיה להם זמן לפגוש אותי".

היא מסרבת לספר מה בדיוק היא עושה באוגדת עזה, רק מציינת שהיא משרתת בבסיס מודיעין. "ניצלתי בנס באותה השבת", היא אומרת, "אני לא יכולה לספר ולפרט, אבל מאז אני בבסיס, מסביב לשעון. אנחנו הורגים מחבלים, כל הזמן". איזה ניגוד בין הדמות השברירית עם הפוני והמשקפיים, והמשפט שהיא אומרת בשקט: "אנחנו הורגים מחבלים כל הזמן". זה מטריף את הדעת.

מפה לשם כבר 23:00. מתחם המשפחות נסגר. שני שומרים, מתנדבים מארגון israel live aid , מסיירים סביב הגדר. שוטרים וחיילי מג"ב מגיעים גם הם. לפני שבוע נתפסו שני גנבים כשברשותם מחשבים ניידים, טלפונים וארנקים שנגנבו מאוהלי המשפחות. גם זה קורה פה.

"באנו לשמח ולהשרות אווירה טובה"

השעה המאוחרת לא עוצרת את מעגל המוזיקאים – תל אביבים צעירים שבאו לשיר ולשמח עם שתי גיטרות וקולות הרמוניים יפים. נענים לבקשות הקהל, הם שרים "יש לי ארץ טרופית יפה" ו"הללויה", פסקול ישראלי כזה. הם מקצוענים, מגיעים כל ערב. מסדרים תורנות בקבוצת ווטסאפ. שרים עד 02:00, במה שנראה כחוויה תרפויטית גם עבורם: "יש לנו המון נגנים מתנדבים שבאים לפה לשמח ולהשרות אווירה טובה", מספר אלעד, זמר וגיטריסט. "נשמח מאוד אם יגיעו לפה עוד אנשים. נגנים יש הרבה. נשמח לסתם אנשים שיבוא לשבת ולשיר. להראות למשפחות שאנחנו איתן וחושבים עליהן".

קשה לישון

בסביבות 02:30 מגיעה משפחה למאהל – שני הורים בחולצות שחורות של "מחזירים אותם הביתה עכשיו" וילד על קורקינט. הם סוחבים איתם מזוודה קטנה. קפצו לקיבוץ לאסוף כמה דברים מהבית "כי בשעות הלילה לא יורים טילים מעזה". בשעה המאוחרת הזו, השביל בין המאהל למדרגות הספרייה פעיל. מתעוררים, הולכים לשירותים, מציתים סיגריה. קשה לישון. שותים עוד כוס מים, מנהלים עוד שיחה חטופה על כמה קשה לישון, וחוזרים לאוהל שהוא עכשיו בית. בבוקר יתארגנו  לקראת הצעדה הגדולה לירושלים.