הבניין שבו גר אפי מכלוף מאשקלון, מפעיל אוטומציה במפעל המלוחים של שטראוס פריטו-ליי בשדרות, נפגע בפגיעה ישירה. האחיין של שבתאי שאל, יו"ר ועד העובדים, נפצע קשה בקרבות בעזה. אריאל בן-יעיש הוא מנהל ייצור ביום, ומילואימניק בלילה. עובדים רבים במפעל איבדו בני משפחה במלחמה, ננעלו בממ"דים ב-7 באוקטובר, או חזו בזוועות בעצמם. ובכל זאת, המפעל שמייצר את חטיפי הדוריטוס והתפוצ'יפס פתח את שעריו לאחר ארבעה ימי השבתה בלבד,  ומצבת העובדים שמגיעים מטפסת כל הזמן.

"לא פשוט לגור פה ולייצר", אומר שבתאי שאל, בן 43, מפעיל קו ייצור ויו"ר ועד העובדים במפעל. "בימים האלה אנשים לא באים לעבודה בשביל משכורת. את המשכורת כולם יקבלו מהמדינה בכל מקרה, אבל בכל זאת חשוב להם להגיע. המקום הזה הוא התרפיה הכי טובה שיכולה להיות. זה הבית, המשפחה. לכל עובד יש פה מעטפת מאוד גדולה. המקום הזה היה איתם ברגעים הכי קשים".

במסדרון הכניסה, לצד שלט אלקטרוני שמונה 115 ימים ללא תאונת עבודה, תלוי מסך שמקרין תמונות מהפעילות שעושה המפעל עבור החיילים והמפונים. ברקע נשמעים שוב ושוב הדי הפיצוצים מרצועת עזה. שולחן הזיכרון שמקבל את פני הבאים בכניסה למפעל, ובו תמונות יקיריהם של עובדי המפעל שנפלו במתקפת חמאס ובמלחמה, מספר על הדרמה הגדולה שמתרחשת בתוך אולמות הייצור. "יש לנו הרבה עובדים שניצלו ממש ברגע האחרון, אבל איבדו בני משפחה ויקירים", מספר שאל.

מול שולחן הזיכרון הוא מונה את מחיר הדמים של עובדי המפעל, כאילו היו בשר מבשרו. "שחף ברגשטיין ז"ל, אח של אחד המנהלים שלנו, היה בכיתת כוננות ונפל בהגנה על קיבוץ כפר עזה. ליאור וייצמן ז"ל, חתן של אחד העובדים משדרות, נרצח כשיצא לרכיבת בוקר. אופיר דוידאן ז"ל, אחות של עובד, נרצחה בפסטיבל נובה ליד רעים, לאחר מאבק אמיץ במחבלים. אליצור צוריאל חג'בי ז"ל, שהוא אח של אחת העובדות ממושב יכיני, נרצח בחצר ביתו במושב. עובד נוסף איבד את אחיו וגיסתו, רם ולילי איתמרי ז"ל מקיבוץ כפר עזה".

"עובדים לחשו לי שהם בממ"ד ולא יכולים לדבר"

כבר בשעות הראשונות למתקפת החמאס ב-7 באוקטובר נכנסה עדי סלומון, מנהלת משאבי האנוש במפעל, לפעולה. זמן קצר לאחר חדירת המחבלים ליישובים החלו מנהלים במפעל לקבל קריאות לעזרה מעובדים שלחשו בטלפון: 'אנחנו לא יכולים לדבר, תזמינו משטרה'. "לקח זמן להבין את האירוע. המשימה הראשונה הייתה להבין איפה האנשים. העובדים מגיעים מכל רחבי העוטף. זה לקח יום שלם". השלב השני, הקשה יותר, היה להבין באיזו סיטואציה נתון כל אחד מהעובדים. "היו כאלה שאמרו: 'אנחנו בבית, הכול בסדר', וכאלה שלחשו שהם בממ"ד ולא יכולים לדבר".

לאט לאט צפו הזוועות. "סיפורים קשים מאוד שלמרות החוסן של העובדים בעתות מלחמה, הם לא הכירו. החוויה הקשה של מחבלים בבית. מדברים הרבה על הקיבוצים, אבל בשדרות, באופקים ואפילו בדרום אשקלון היו בהלם מוחלט. אנשים ננעלו בממדים. עובדת משדרות סיפרה שבמשך ימים עוד היו גופות ברחובות. בתוך זה אנחנו מנסים לחזור לשגרה".

"אנשים נוסעים שעה וחצי לעבודה, גם כדי לפגוש את החברים"

המפעל היה סגור במשך ארבעה ימים, ונפתח מחדש ב-12 באוקטובר, עם מעט מאד עובדים. כיום מרבית העובדים כבר מגיעים למפעל, והמספר גדל מיום ליום.

לפי שאל, ההסבר לכך נעוץ בקשר בין העובדים. "הצוותים מדברים כל הזמן, מעודדים, מזמינים. העובדים מרגישים פה בבית, בטוחים. אנשים שהתפנו מגיעים מירושלים, מבאר שבע ומתל אביב בהסעות שההנהלה מארגנת. אנשים נוסעים שעה וחצי לעבודה, גם כדי לפגוש את החברים. לאחד העובדים סידרה החברה רכב ודירה בבאר שבע כדי שיוכל להמשיך בתפקידו. עובד שהתפנה ליישוב נטע בדרום הר חברון ביקש להגיע לעבודה, אבל אין לו רכב. חבר מוועד העובדים נסע להביא אותו".

כדי להתמודד עם הקושי, העובדים מאריכים משמרות כדי לכסות על אלה שנעדרים, בעוד ההנהלה מאפשרת גמישות מקסימלית מבחינת מספר ימי העבודה ואורכם. בנוסף, שאל מספר על פינוקים, בונוסים, ושיחות אישיות שמקיימים מנהלי הצוותים והמחלקות עם העובדים מידי יום. צוות פסיכולוגים מלווה את העובדים ומשפחותיהם שזקוקים לכך, בעזרת מוקד טלפוני שהעמידה שטראוס לרשות העובדים, ועובדים סוציאליים מגיעים למפעל פעמיים בשבוע.

"הרבה שאלו אותי: ישלמו לנו? ינכו לנו חופשים?", מספר שאל. "מנהלת משאבי אנוש אמרה לי חד משמעית: כולם יקבלו משכורת. אחר כך נתעסק עם כל מה שמסביב. כל העובדים מקבלים מענק של מאות שקלים בשבוע, וההנהלה נותנת תוספת למי שמגיע למפעל לעבוד".

כמי שגם מתנגש עם ההנהלה לפעמים במסגרת תפקידו, הוא יודע לספר על שיתוף פעולה יוצא דופן. "לא היה דבר אחד שביקשנו והתווכחו אתנו. מה שהעובדים צריכים – נותנים. אני כל כך שמח על זה. אני חבר בקבוצה של 178 ראשי ועדים, ואני אוהב להשוויץ. כיף להיות חלק מהמשפחה הזו. לא אוהב להגיד את זה ליד המנהלים, אבל באמת מבסוט".

מבינים שזה מרתון

משפחתו של שאל מתמודדת גם היא בימים אלה עם מחיר הדמים של המלחמה. אחיינו נפצע באורח קשה בקרבות בעזה, ומאושפז מחוסר הכרה בבית החולים סורוקה. "הטנק שלו נפגע. הוא מחובר למכונות הנשמה ואנחנו מתפללים לניסים", אומר שאל בצער, "אנחנו מבינים שזה מרתון, ומקווים לבשורות טובות. מחכים".

המשפחה התפנתה מאשקלון לאילת, והוא נשאר מאחור. "קשה להיות מופרד מהמשפחה. ההנהלה דאגה לי לרכב כדי שאוכל לנסוע בראש שקט כל סופ"ש, להיות איתם באילת".

אפי מכלוף, בן 44 ואב לארבעה, עובד כמפעיל רובוטיקה ואוטומציה (מישטוח). כבר 17 שנה הוא מגיע מאשקלון למפעל בשדרות, שהוא עבורו יותר מבית. "לא התפנינו, למרות שהבניין חטף פגיעה בכניסה. שבוע לא היה חשמל. קצת התנפץ, אבל ברוך השם אנחנו חיים ונושמים. זה בניין בן 65, בלי ממ"דים". מכלוף ומשפחתו יצאו לכמה ימי התאווררות וחזרו הביתה. "האישה בבית, המשפחה באשקלון. את הבן הגדול המפעל עזר לי להביא לפה, שיעבוד קצת ופחות יסתובב בחוץ במצב הזה".

מכלוף חבר בוועד העובדים, ובימים כתיקונם אחראי על הפעילות הספורטיבית. "קבוצת הקט-רגל שלנו זכתה במקום הראשון בגביע וגם בגביע ההגינות. השנה אנחנו במקום הרביעי בליגה", הוא אומר בגאווה, ולרגע קצר מרשה לעצמו לחייך. "היינו אמורים לצאת לספורטיאדה, אבל זה לא צלח בגלל המלחמה".

במפעל הוא מרגיש בטוח. "שומרים פה על העובדים. יש ממ"ד בכל מקום ואפשר להגיע תוך 4 שניות. חלק מהמנהלים עם נשק, ואפילו הצבא מגיע לפה הרבה לאבטח", הוא אומר, ומוסיף בקריצה: "החיילים תמיד יוצאים עם המון חטיפים".

בבוקר במפעל, בצהרים במילואים

אריאל בן יעיש ממיתר, נשוי ואב ל-3, הוא מנהל הייצור במפעל. מאז 8 באוקטובר הוא מגויס בצו 8 לגדוד ששומר על הגזרה ומאבטח את העיר. ההצבה הקרובה מאפשרת לו להגיע בבקרים לעזור במפעל ולחזור בצהריים למילואים, למשמרת שניה ושלישית. "הסיפור החשוב פה הם העובדים", הוא אומר. מבחינתו הם לא פחות מגיבורים: "יש פה עובדים שארבעה ימים אחרי הטלטלה הגדולה הגיעו לכאן, לפתוח את המפעל ולייצר. זו גבורה".

"אנחנו מבינים שהתעשייה חייבת להמשיך לפעול כדי שיהיה לנו חוסן. המפעל הזה חיוני לא רק כדי לספק מזון, אלא כדי לשמר את החיוניות של האנשים", הוא מסביר, "לכל עובד יש חששות ואילוצים אחרים. צריך לעשות את זה בצורה עדינה. אנחנו לא לוחצים ולא מכריחים. נותנים לכל אחד את הזמן והמרחב שלו ומוסיפים כל הזמן אנשים למעגל. אנחנו שולחים כל הזמן תמונות מהמפעל, לשדר שהשפיות והשגרה חוזרת. יש אנשים שהראש שלהם עדיין באותה שבת בממ"ד, ועוד לא הצליחו לצאת למטבח ולסלון".

כדי לחזק את תחושת הביטחון, החליטו בפריטו-ליי לפצל הסעות ולאסוף עובדים מדלת הבית. "הוספנו עוד מיגונים מעבר למה שהיה", הוא מספר, "הביטחון עוזר לחזור לשגרה". ויש גם דברים מעבר לביטחון: במפעל החזירו לפעולה את החנות שמוכרת לעובדים מוצרים מהמפעל במחיר מוזל. "הפכנו עולמות ואפילו הבאנו את העובדת הקודמת מתל אביב, כי העובדת הקבועה התפנתה. עבור עובדים רבים זה סימן ליציבות, לנורמליות בתוך הכאוס".

בן יעיש עובד במפעל כבר 15 שנה. כמו מנהלים אחרים, גם הוא צמח במפעל. כשהוא מציין את השתתפות העובדים וההנהלה בצער המשפחות שאיבדו את יקיריהן, ניכר שהוא מכיר כל אחד ואחת מהם באופן אישי, ומוסיף: "אנחנו מתפללים לחזרת החטופים ולהצלחת החיילים. שיעשו את המשימה ויחזרו הביתה לשלום".

החזית עכשיו היא כאן

כשהוחלט לחזור לעבודה עוד הייתה לחימה באזור. צוות מצומצם של עובדים ומנהלים הגיע להשמיש את המכונות תחת אבטחה צבאית. "לא ידענו אם עוד יש מחבלים במקום", מספרת סלומון, "שמענו קולות ירי מסביב כל הזמן".

"אמרנו שחוזרים עם מי שיש. אנחנו מפעל חיוני, אבל כל הזמן קשובים לעובדים", אומרת סלומון. לדבריה, זהו הקוד הנהוג בחברה: "להיות גם חם וחומל, אבל גם להתעקש להרים את הראש ולא לוותר. זו חברה ששמה את האדם במרכז, והחזית עכשיו היא כאן. כולם עובדים ביחד כדי שזה יקרה".

המחסום המרכזי, לדבריה, הוא ההחלטה להגיע פיזית למפעל. "ברגע שמגיעים ורואים שיש כאן שגרה שמזכירה ימים קודמים, זה עושה לעובדים טוב. מי שבא, מבין שזה עוזר גם לו. זו גם החוויה שלי. אתה פעיל, נחוץ, פוגש חברים. לרבים זה נתן גם הזדמנות לפרוק את המתח. העובדים עושים מאמצים כבירים. פועלים בשליחות, כאילו זה הצו 8 שלהם".

בשטראוס לא חיכו להחלטות ממשלה, מתווים ותקנות, ויצרו מנגנון תגמול פנימי לעובדים שחזרו להפעיל את מפעלי החברה בנגב המערבי: מפעל פריטו-ליי בשדרות, מפעל הירקות הטריים בברור חיל והמפעל ביד מרדכי. "חשוב לנו לתגמל את מי שעושה מאמצים להגיע", מסבירה סלומון, "להבהיר שזה לא מובן מאליו ואנחנו מעריכים את המאמץ והאומץ".

העידוד נעשה דרך מערכות השכר והרווחה, וכמובן דרך צ׳ופרים. בימים הראשונים למלחמה הסופרים בשדרות היו סגורים, והחברה החלה לספק סלי מצרכים למשפחות העובדים, שרבות מהן חוו אירועים קשים. "משפחות חוו אובדן של בני משפחה וחברים שנרצחו או נחטפו. יש עובדים שהגיעו הביתה אחרי כמה שבועות כדי לקחת דברים, וגילו שהבית נפגע קשה ואין לאן לחזור. במובן הזה המפעל מייצג עבורם יציבות ולראיה, העובדים חוזרים. אנחנו מקפידים לראות כל אחד מהעובדים והעובדות, להבין את הצרכים והחששות, להבין איך אנחנו יכולים להקל עליהם בתקופה הקשה הזאת".

ומי דואג לך?
"לכל אחד יש מנהל שרואה אותו, וגם לי. זה מה שמדהים בשטראוס. תמיד יש מישהו שרואה אותך. לא סתם אנחנו אומרים 'מראשון העובדים ועד אחרון המנהלים'.

מנהלים בפס הייצור

"אחרון המנהלים", במפעל פריטו-ליי בשדרות הוא יהודה אשש, מנהל התפעול. הוא נשוי ואב לארבעה מאשדוד. בשטראוס הוא עובד כבר 22 שנה. כמו מנהלים רבים, גם הוא צמח מרצפת הייצור, ולכן טבעי עבורו לחזור אליה בעת הצורך. "בגלל שהרבה ממנהלי רצפת הייצור שלנו גויסו למילואים, חברי ההנהלה הבכירה יותר נרתמו, וחלקם משובצים במשמרות, בסידור העבודה. זה קירב והעמיק את ההיכרות האישית עם עובדי הייצור. ברור לנו שמה שיוביל את האנשים זה המנהיגות של המנהלים שלהם, ושהדרך להוביל היא בדוגמה אישית. מנהל שהיה בתופת בקיבוץ ואיבד אח, בוחר להגיע למפעל. זה מאוד משמעותי".

אשש מלא הערכה לעובדים. "אני מצדיע להם. זה לא מובן מאליו שהם באים. מי שמגיע עובד יותר קשה, חלקם בשעות נוספות. בזכותם אנחנו מצליחים להפעיל את המפעל כמעט באופן מלא. ההירתמות שלהם מדהימה".

בעשרים השנים האחרונות ידעו במפעל תקופות חירום, ולא פעם המפעל נפגע מירי רקטי. "טילים נחתו ברחבי המפעל בעבר, אבל התנהלנו עם זה", הוא אומר בצער, "התאמנו מיגון והתייעלנו. זו שגרה שנכפתה עלינו, אנשים למדו לחיות בשגרת חירום. האוטומציה הצילה אותנו מהשבתת קווים. לולא היו רובוטים, היינו צריכים עכשיו המון אורזות ומחסנאים. את העובדים האלה שדרגנו למפעילי אוטומציה, בלי לפטר אף אחד".

עכשיו, הוא אומר, זה משהו אחר. "חשוב לפתוח מפעלים, כי העבודה היא חלק מרכזי בחזרה לשגרה והשמירה על שפיות. אבל לא כולם אותו הדבר, בטח שמבחינת החרדות. אנחנו כל הזמן בקשר איתם, שואלים מה יוכל לסייע להם להגיע ומנסים לייצר התאמות. כשאתה מתייחס בכבוד ויש לך יחסים טובים עם העובדים ונציגות העובדים, זה חוזר אלייך".

התובנה המרכזית שלו היא שצורת המחשבה בזמן מלחמה צריכה להשתנות: שום דבר לא מובן מאליו, ונדרשת הרבה רגישות. "אי אפשר להמשיך כרגיל, צריך להתאים את עצמנו. אנחנו כל הזמן עוצרים, בודקים: מה אפשר? מה צריך? לא נעולים על דבר אחד. מתגמשים. תגברנו את ההסעות כדי שעובדים לא יחכו בחוץ בתחנות ההסעה. אורך המשמרות גמיש. עובד שלא מרגיש טוב במהלך משמרת וצריך ללכת הביתה, אנחנו מאפשרים לו, גם על חשבון ירידה בתפוקות. רגישות ונחישות זה שילוב שמזדקק את התקופה הזו".

היבט נוסף שאשש לא מוותר עליו הוא ההסעדה. עובדי המפעל ממשיכים לאכול במפעל ארוחה חמה בכל יום. "זה חלק מתחושת הבית, וזה מאוד חשוב לעובדים", הוא מסביר. כשספק המזון של המפעל התפנה מהאזור, בשטראוס לא ויתרו ואיתרו אולם אירועים בבאר שבע שמספק שירות קייטרינג עד לעוטף. "זה כיף לראות את העובדים יושבים לאכול ארוחה חמה בחדר האוכל, שעבר שיפוץ יסודי רק לפני חודש".

כמו בכל מפעל, חלק מהעובדים גויסו לשירות מילואים. "בעיקר מנהלי צוותים. אנחנו חרדים להם", אומר אשש, ומספר על מעגלי דאגה וניסיון לגעת בכולם. "אנחנו מגיעים לכל המגויסים שלנו ושולחים חבילות לשטח. יצרנו קשר עם כל בני ובנות הזוג, לוודא שכולם בסדר".

מפקד גדוד המילואים: "מרגש להבין שבזכותנו הכל פתוח"

למפעל נכנס סא"ל (מיל') טל בורשטיין, מפקד גדוד המילואים ששומר על גזרת העיר שדרות, שהתייצב לשירות מילואים כבר למחרת מתקפת חמאס. "המשימה שלנו התחילה כמשימת חי"ר צבאית לכל דבר ועניין", הוא מספר, "והפכה למשימה עם אופי היסטורי של תקומה: החזרת חבל הארץ היפה הזה לפעילות, והחזרת העובדים למקומות העבודה". מפעל שטראוס היה בין הראשונים שבורשטיין וחייליו סרקו, עם תגבורת של כוח משמר הגבול, כדי לוודא שהוא מטוהר ממחבלים ולאפשר את החזרה לעבודה.

אחריות לעובדים ומשימה לאומית לא זרות לו. בחייו האזרחיים הוא משמש כעוזר ליו"ר הסתדרות עובדי המדינה. "כאיש הסתדרות זה מרגש אותי לראות את העובדים כאן. יש לי אחריות גדולה על מאות לוחמים שפרושים בעיר ובמרחב, אבל רק כשיהודה ציין בפני שהביטחון הוא מנוע להחזרת העבודה, והעבודה היא המפתח לחזרת החיים לנגב המערבי, נפל לי האסימון. זה באמת מאוד מרגש להבין שבזכותנו הכול פתוח".

מאז תחילת המלחמה מלווה את עובדי המפעל גם איגוד עובדי המזון והפרמצבטיקה של ההסתדרות, בראשות אליעזר בלו. לדברי אביב שניר, נציג האיגוד, השמירה על זכויות העובדים בתקופת המלחמה היא משימה לא פשוטה. עובדים רבים קיבלו הוראה להתפנות מבתיהם. אלה שלא פונו, זכו לאפשרות לקחת חלק בתוכנית אירוח והתרעננות שיזמה ההסתדרות בבית ברל, במשען ובפנימיות.

למפעל שטראוס פריטו-ליי הגיע שניר בהזמנת שאל. "בכל שבוע אנחנו יוצאים לסיורים למקומות העבודה, בדגש על אזור הדרום והצפון. שיתוף הפעולה שיש במפעל הזה בין ההנהלה, ועד העובדים וההסתדרות הוא יוצא דופן. כששבתאי ביקש שנבוא לשמח את העובדים, ישר נרתמנו. יחד עם הצוות למשימות מיוחדות של ההסתדרות הרמנו דוכן הסברה על שירותי ההסתדרות, הבאנו פינוקים, משהו מתוק וצ׳ופר. חשוב לנו להגיע לפה, לפגוש את העובדים, לדבר איתם, להזכיר שאנחנו כאן לכל דבר שיצטרכו".