"יון פוסה נותן קול למה שלא ניתן לומר", מתוך נימוקי החלטת ועדת פרס נובל 2023.

מה קורה אם לרגע אחד אדם מקבל החלטה אחרת, נוסע למקום אחר, פונה ברחוב אחר, מוותר על פגישה? בשבעה פרקים ארוכים פורש לפנינו יון פוסה את האפשרויות האחרות הגלומות בהחלטות שלנו על ידי בניית דמויות המשתכפלות לאורך העלילה. הגיבור אָסְלֵה הוא צייר נורבגי מפורסם ומצליח, המתבונן אל תוך חייו בהווה ובעבר דרך היזכרות ומפגש עם אנשים. העלילה מתרחשת שבועות ספורים בטרם חג הכריסמס בהם אסלה הגיבור מקים תערוכה ובמקביל עוקב אחר המצב בריאותי של חברו הטוב אסלה האחר. אסלה האחר הוא צייר אלכוהוליסט המאושפז במצב קשה ללא הכרה עקב שתייתו המופרזת. הכל מתרחש בתקופת טרום החגים, השבועות בשנה בהם החושך הולך וגובר בצפון הרחוק, ואתו גם הקור.

ספטולוגיה היא יצירה בשבעה חלקים, בספר שבעה פרקים המחולקים לשלושה כרכים:
השם האחר
אני האחר
שם חדש

התבוננות בשמות החלקים מביאה אותנו להבנה שמדובר במסע, מסע התגלות של אדם שיודע מסלולים ספורים וקבועים: נסיעה מביתו הניצב אל מול פיורד דרומה לגלריה בברגן בה הוא מציג אחת לשנה את יצירותיו, בה הוא קונה את מצרכיו, בה פגש את אישתו המתה ובה הפך לצייר ידוע. מסע היזכרות באנשים והנשים שפגש בחייו, בילדותו, במשפחתו, מה השאיר כל אחד בתוכו ומה לקח איתו אל מותו. ההיזכרות מתרחשת בנסיעה, בהתבוננות מהחלון אל הפיורד, בשיחות עם אָסְליק השכן, הכל באוסף של אסוציאציות משורשרות למשפט אחד ארוך מתחילת הספר ועד סופו.

השפה והמבנה של פוסה עושה את הספר למה שהוא. היו לפניו שעסקו בחיים ומוות, במשמעות, באהבה, בקיום האנושי, באלוהים, אך פוסה עושה את זה במלים הכי פשוטות ובסיסיות שיש. מעולם לא קראתי ספר כל כך עשיר בשפה כל כך מצומצמת. אך בתוך הצימצום, בחזרתיות אין סופית של מלים וסצנות נשאלות השאלות הגדולות. אסלה הצייר, שהתחיל לצייר בילדותו את חוות השכנים תוך דיוק בפרטים, ציור טבע פיגורטיבי, בוחר בהמשך לעבור לציור מופשט עד שבסופו של דבר נשאר עם ציור אחד בסיסי: שני קווים מצטלבים לרוחבו של הקנבס, אחד חום האחר סגול, נפגשים במרכז, מטפטפים במפגש ונפרדים שוב אל הקצוות. צלב אנדרוס. כמו אסלה הצייר כך גם המלים והעלילה בספר, הכל בסיסי ומתכנס למינימום ההכרחי.

מינימליזם ב- 672 עמודים דחוסים, בהרבה מלים אנחנו משייטים במוחו של אסלה, בחזרות על הסצנות הפותחות כמעט תמיד במלים "אני חושב", או "אני רואה את עצמי" המחזירות אותנו כל פעם מחדש אל ההכרה כי אנו נמצאים בראשו של אחר ומתבוננים מתוכו על חייו וחיי המעט הסובבים אותו. זרם התודעה במיטבו.

אסלה אדם מינימליסט, לובש תמיד את אותו מעיל ומכנסיים שחורים, צעיף כרוך על צווארו, מחזיק בשני זוגות נעליים האחד לחורף והשני לקיץ, וכשהן מתבלות מתקן אצל הסנדלר. אסלה מעיד על צמצום בקניות, על מעבר לבתים חדשים ושימוש במרבית המתקנים שהשאירו הדיירים הקודמים. בשקט, בקור, בשלג, בדמדומים מתמידים, מהמעט נרקמות שאלות קיומיות של חיים.

מבנה הפרקים קבוע, כל פרק מתחיל בתיאור אותה התמונה ומסתיים בתפילת לילה כשאסלה עולה על יצועו. החזרתיות במבנה, השפה הפשוטה, הישתכנות הקורא בראשו של אסלה ומעל לכל המקצב האיטי הפועם יוצרים חוויה מדיטטיבית, כאילו אנחנו מתנדנדים כמו אָלֵס, אישתו המתה של אסלה על נדנדה בגן המשחקים בין אור לחושך בין שקט לאימה.

אסלה האלמן, בוחר חיים של פרישות נזירית כמעט, הפסיק לשתות ולעשן, חי לבדו בבית מבודד על שפת פיורד ונפגש באופן קבוע עם שלושה מאוד אנשים, בעל הגלריה שלו, השכן אלסיק וחברו אסלה האחר:

"…ואני חושב שזה כשאני הכי לבד, בחושך שלי, בבדידות שלי… וכשאני הכי שקט שאני יכול, כשאלוהים הכי קרוב, במרחק שלו… (אני)  כמעט כמו נזיר, אני חושב, ואז אני מתחיל לצחוק כי אתה לא יכול לתאר לעצמך אדם הכי פחות נזיר ממני, אני חושב, אבל אולי, טוב אולי, יש דמיון, אולי כי פרשתי מהחיים גם, קצת כמו נזיר… כן, אל תוך בדידות…".

אסלה, כמו יון פוסה עצמו, אדם דתי מאמין. האלוהים אצל אסלה נוכח לכל אורכו של הספר, בדיבור חוזר ונשנה עליו, הגילוי שלו, העיסוק באיקונות, בתפילה האישית, במיסה. המשמעות של האלוהים, של החיים והמוות מתגלים בשקט, כמו שהמשמעות של היצירה השלמה בציור מתגלית בחושך:

"… כן, להגיד את האמת אני תמיד מחכה עד שאראה את התמונה ברדת החשיכה כדי להיות בטוח שסיימתי איתה, כי העיניים מתרגלות לחושך באופן בו אני רואה את התמונה כאור וחושך, ורואה אם יש אור זוהר מהתמונה, ואיפה, וכמה, וזה תמיד, תמיד החלק החשוך של התמונה שזוהר יותר מכל, ואני חושב שחוסר התקווה והייאוש, שאלוהים קרוב אלינו…"

האלוהים של אסלה נמצא בכל, בחי ובדומם, בכיסא של אלס שהוא משאיר במקומו גם לאחר מותה, הוא גם רחוק וגם קרוב:

"אלוהים כל כך רחוק, שאף אחד לא יכול להגיד כלום עליו ולכן כל הרעיונות על אלוהים טועים, ובה בעת הוא כל כך קרוב עד שכמעט איננו מבחינים בו, כי הוא מסד האדם, מעמקיו…"

כמעט במיסיונריות דתית, חוזר אסלה על אמירות שנאמרו אינספור פעמים לפניו על האלוהים, זה הנמצא בכל והמתגלה לאדם בחושך, אם בחושך ממשי או אם מטאפורי. על חופש הבחירה שקיים או אינו קיים כתוצאה מנוכחותו של האל, או האמירה הכמעט שחוקה: "אלוהים הוא האהבה".

אסלה מצייר כי יש לו תמונות בראש שהוא חייב להוציא, כי זה מה שהוא יודע לעשות, כי מזה הוא מתפרנס, כך הוא מעיד פעם אחר פעם. זה אך מתבקש שיון פוסה עצמו יקבל את בשורת פרס הנובל בדרכו צפונה מברגן, בדיוק בדרך אותה עושה אסלה הלוך ושוב, ועל רקע פיורד נורבגי ייאמר למבשר: "לא היו לי שאיפות גדולות, רציתי לכתוב ולהתפרנס מכתיבה בצורה כזו או אחרת… הכתיבה היא צורת חיים, התחלתי בה בגיל 12 וכעת אני בן 64" בדיוק כמו אסלה, בדיוק כמו רובנו.

בראיונות פוסה מעיד על עצמו כי התבגר באווירה אנרכיסטית קומוניסטית, בספר הזה ובספר " בוקר וערב" (הוצאת ספריית פועלים) אין עיסוק גלוי בביקורת חברתית, אך מתוך האין מתגלה היש, בדיוק כמו האלוהים: הדמויות שלא חוצות את המעמד אליו נולדו, הדאגה המתמדת לפרנסה והכמיהה להגיע לגיל הפנסיה בה הגמלה מאפשרת חיים נוחים.

עיתון הגרדיאן הבריטי הגדיר את ספטולוגיה כיצירת המופת של יון פוסה. די לקרוא מספר עמודים כדי להבין שמדובר בדבר אחר ושונה ממה שהסיפרות העכשווית מציעה לנו, שונות בשפה, בעלילה, בזרם התודעה, בחזרה אל שאלות בסיס קיומיות, השילוב של כולם ביחד יוצר משהו אחר, יוצר יצירת מופת.

ראוי כי יצירת המופת הזו תתורגם לעברית במהרה, אך עד אז כדאי לקרוא אותו באנגלית, השפה פשוטה להפליא.