11 בנובמבר, 1994.

ביום הזה לפני 29 שנים נשמעה על דלת הבית שלי אותה דפיקה ששינתה את חיי, ואחריה ההודעה האיומה – יותם שכה אהבתי, בן זוגי ואב בני, נהרג.

באופן אבסורדי משהו, למול המציאות האיומה שאנחנו חווים בימים אלה, אני מרגישה שהייתי בת מזל. ההודעה על מותו של יותם היתה חד משמעית וחותכת. מפלחת. מכאיבה באופן בלתי נסבל, אך ודאית; מי שהיו לצדו באותו יום שישי אמרו שהוא נהרג במקום. ביום ראשון הוא נקבר בחלקה הצבאית בקיבוץ בו הוא נולד; גיא (שהיה תינוק) ואני נשארנו בבית שלנו, בסביבה מוכרת, עטופים במשפחה ובחברים.

בימים אלו, משפחותיהם של מאות חטופים ונעדרים שרויות מאז 7 באוקטובר באי ודאות ובחרדה יומיומית; נרצחים ונופלים נקברים בקבורה זמנית הרחק מביתם; קרוביהם של ההרוגים (ועשרות אלפי תושבי ישראל) הפכו פליטים בארצם, מנסים לשרוד יום ביומו, הרחק מהמרחבים המוכרים שהפכו שדה קטל.

***

הווית החיים שהכרנו נקרעה באחת.

במקום בו יותם נהרג לפני 29 שנים מתחוללים קרבות ש(שוב) גובים קורבנות אדם.

גיא, שהגיע לגיל בו יותם היה כשנהרג, מגויס מהיום השני למלחמה.

ואני… מוצאת את עצמי חסרת מילים ומכונסת מתמיד, מתקשה להכיל את הרוע, העוולות והאיוולות.

היום עוד יותר מתמיד, אני חושבת על יותם, על עולמו הערכי, ועל התפיסות לאורן גידלתי את גיא.

***

בלוויה של יותם דיבר אחד מחייליו על כך ש"גם בימים הארוכים והקשים בסמטאות חאן יונס ובתעלות הביוב של שיח רדואן נזהר יותם כמפקד וכחייל בכבודו של האדם…" ; בעצרת שהתקיימה בנחל עוז בדצמבר 1994, במלאת שלושים למותו של יותם (ושל שני קצינים נוספים שנהרגו לצדו – חזי ספיר ודרור אלעד), דיבר קצין ששירת איתו על כך ש"יותם רודף השלום ואוהב האדם, נהרג בפיגוע של מרצח מתועב המייצג ערכים הפוכים לחלוטין…"

יותם רהט ובנו גיא, לצד מילים שכתבה לזכרו נועה, אמה של מירב (צילום: אלבום פרטי, עיצוב: מירב רהט)

בתוך גל עצום של כאב מצמית שאדוותיו מתפשטות לכל עבר הלב האישי שלי, זה שקפא ולקח לו המון זמן להפשיר, מפרפר. התקווה שהייתה בי, שהמדינה תהפוך תמונת מראה של טובי אנשיה ותקיא ממנה את מחריבי שלומה, הולכת ומתעמעמת. כל בוקר מחדש אני נאחזת בתנועת החיים ובגילויים של יופי שמחזירים מעט אור לתוך החושך לתוכו הוטחנו.

מול המחיר ששולם, שמשולם, ולצערנו שעוד ישולם, אני מאחלת ודאות לכל המשפחות התלויות בין שמים וארץ; מייחלת לימים של שקט; ומקווה שכמו במיתוס על עוף החול האגדי נצליח לקום לתחייה מתוך האפר וההריסות, ונשכיל לבנות התחלה חדשה לעתיד הומני, שליו וטוב יותר, שיצדיק ולו במעט את המחיר הכבד מנשוא.

לזכרו של יותם רהט, 5.12.1963 – 11.11.1994.

***

מירב רהט, אמא לגיא, יוצרת, אוצרת, חוקרת ומרצה, עוסקת בסוגיות של יחסים בין יוצר, יצירה, זמן ומקום בתחומי העיצוב-אמנות-תרבות בכלל, ובסוגיות של זהות מקומית ביצירה עכשווית במדינת ישראל בפרט.

סגן יותם רהט ז"ל, בן קיבוץ חצרים, אדם מיוחד, נגר-אמן מוכשר, בן זוג למירב ואבא לגיא. יותם נהרג ב-11.11.94 בצומת נצרים, במהלך שירות מילואים כקצין צנחנים ברצועת עזה.