מועצת התנועה הקיבוצית התכנסה היום (חמישי) בתל אביב יחד עם מועצת תנועת הקיבוץ הדתי לישיבת אבל מיוחדת, הראשונה אחרי טבח 7 באוקטובר. תחת הכותרת "זוכרים את כולם, מצפים לשובם", קיימו התנועות הקיבוציות טקס זיכרון והתייחדות עם נרצחי הטבח והנופלים במלחמה, וקראו לשחרור החטופים המוחזקים בעזה.

הקיבוצים שילמו מחיר חסר תקדים: 296 חברים וילדים נרצחו, בהם עשרות חברי כיתות כוננות. 145 נחטפו, הצעיר שבהם בן 10 חודשים, והמבוגרת בת 85. כ-30 מהחטופים הם עובדים זרים. נוסף על אלה, עשרות רבות נפצעו בגוף ובנפש, קהילות ספגו מכה קשה מנשוא ומשקים נחרבו ונשרפו.

ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית. "מדינת ישראל מעלה בתפקידה – להגן על יישובי הדרום" (צילום: דודו גרנות)

בישיבה השתתפו נציגי הקיבוצים מרחבי הארץ, בני משפחות שכולות ובני משפחות חטופים ונעדרים. כמו כן, הופיעו בטקס הגבעטרון, חמי רודנר, שלומית אהרון, מיקי קם ויהודה עדר.

"כבר 41 ימים ארוכים ולילות חשוכים עברו עלינו מאותו בוקר נורא שבו השמיים נפלו, וחיינו, כפי שהכרנו אותם, השתנו לבלי שוב", אמר ניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית. "הבית אינו אותו הבית. יום אחד ארוך הממאן להסתיים. הלוויה רודפת הלוויה, שבעה אחר שבעה, כאב שאין לו סוף. מספרים בלתי נתפסים של מחיר דמים קשה מנשוא.

"מרצחי חמאס-דעאש צמאי הדם טבחו באחינו ואחיותינו בהנאה חולנית: תינוקות בעריסותיהם, ילדות וילדים בחיק הוריהם, נערות תמימות, צעירים וקשישים. משפחות שלמות. אזרחים ואזרחיות שוחרי שלום, אוהבי הארץ, עובדי אדמתה. כשתם מסע ההרג, החלה הביזה. קיבוצים נשרפו וחוללו. מי ששרדו את התופת נחטפו לעזה: נשים, גברים וטף".

חמי רודנר (צילום: מאיה רונן)

מאיר הזכיר בדבריו את העובדים בני המדינות והלאומים האחרים שהיו בין הקורבנות: "חברינו וחברותינו שהקיבוץ היה לביתם, בני תאילנד, סרי לנקה, ונפאל, נשחטו אף הם בידי המרצחים. הם עבדו בשדותינו, למדו ורכשו ידע, טיפלו בהורינו הוותיקים והיו חלק בלתי נפרד מנוף הקיבוצים והקהילות. הם אהבו את הקיבוצים שחיו בהם, והקיבוצים אהבו אותם. אני שולח מפה בשם התנועה הקיבוצית כולה תנחומים למשפחותיהם האבלות".

מאיר ביטא בדבריו את הזעם והתסכול שבוערים בחברי הקיבוצים, ביתר שאת מאז אותה שבת: "מדינת ישראל מעלה בתפקידה – להגן על יישובי הדרום. לא היה בתולדות מדינת ישראל מחדל ביטחוני כזה. לא היה בתולדות מדינת ישראל טבח אכזרי כזה. לא הייתה בתולדות התנועה הקיבוצית מערכה ששילמנו בה מחיר כל כך יקר וכואב, והאובדן גדול וכבד מנשוא".

"לא תהיה תמונת ניצחון, ולא תהיה חזרה לשיגרה ולא תשקוט הארץ, עד שכל החטופים: תינוק, ילדה וילד, נערה ונער, אימהות ואבות, ותיקות וותיקים, בהם גם העובדים והעובדות בעלי האזרחות הזרה – 239 חטופים במספר – עד האחרון שבהם, ישובו אלינו הביתה"

לצד התפילה לשלום החטופים והחטופות כולם, ביקש מאיר להעביר מסר ברור לממשלת ישראל: "לא תהיה תמונת ניצחון, ולא תהיה חזרה לשיגרה ולא תשקוט הארץ, עד שכל החטופים: תינוק, ילדה וילד, נערה ונער, אימהות ואבות, ותיקות וותיקים, בהם גם העובדים והעובדות בעלי האזרחות הזרה – 239 חטופים במספר – עד האחרון שבהם, ישובו אלינו הביתה".

מאיר קרא לחברי הקיבוצים בכל הארץ, ובעיקר לקיבוצי המרכז שלא פונו ולא נפגעו, להצטרף לצעדת משפחות החטופים לירושלים. כמו כן, הבטיח מאיר למשפחות החטופים והנעדרים, בשם התנועה הקיבוצית כולה: "לא נרפה ולא נניח לראשי המדינה עד שיעמדו במשימתם להשיב את יקירינו הביתה. האחריות להחזרתם נמצאת בידיך, אדוני ראש הממשלה בנימין נתניהו. אתה האחראי להשיבם הביתה, במשמרת שלך הם נחטפו מבתיהם, ילדים בוכים, חברים יחפים, חבולים, וקשישים המומים ומבוהלים. יש לנו ציפייה אחת ממך – להשיב הביתה את החטופים. זו חייבת להיות המשימה היחידה והאחרונה שלך כראש ממשלה".

לדבריו, למרות היותה של התנועה הקיבוצית בחוד החנית של אזור הנגב המערבי, ממשלת ישראל לא מצאה לנכון לשלב במנהלת תקומה ולו חבר קיבוץ אחד. "לכם אני אומר מפה – אל תנסו אותנו ואל תתעמתו איתנו. הקיבוצים ישמרו על אופיים וצביונם המיוחד כפי שחבריהם יבחרו, ורק כפי שהם יבחרו. נעשה הכול, אבל הכול, כדי לתמוך בקהילות שלנו, לסייע להן להשתקם, נפשית ופיזית, ולחזור אל בתיהם, קהילותיהם וקיבוציהם, ולהביא את יקיריהם לקבר באדמת קיבוצם.

"את חלקנו בשמירה על גבולות מדינת ישראל מילאנו במחיר דמים נוראי. כעת על המדינה למלא את תפקידה, לקבל אחריות, ולהשיב את הביטחון ליישובי הנגב המערבי וליישובי הצפון. מי שמסרב לקבל אחריות על המחדל, לא יוכל להיות אחראי על השיקום. בלי אחריות אין סמכות, בלי אחריות אין אמון. ובלי אמון, לא תהיה התיישבות על הגבול. האימרה לאורה חיו יישובי הנגב המערבי, 'עד התלם האחרון', קיבלה משנה תוקף ב-7 באוקטובר, כמו לפני 100 שנה. היום אנו מבהירים: אין ביטחון בלי חקלאות, אין חקלאות בלי קהילות, ואין קהילות בלי ביטחון".

דויד גרוסמן: "אנשים ונשים סיכנו את חייהם באומץ שלא יתואר"

שרה עברון, מזכ"לית הקיבוץ הדתי, חברת הקיבוץ הדתי סעד, התפנתה למלון נבו בים המלח עם שאר חברי הקיבוץ. "עולמנו טולטל והשתנה", אמרה. "הבוקר הזה אינו ככל הבקרים, והישיבה הזאת אינה ככל הישיבות. אנחנו כאן כדי לזעוק יחד זעקה גדולה. כולנו יחד זועקים יחד בקול גדול שיישמע מסוף העולם ועד סופו: השיבו את החטופים והחטופות".

שרה עברון, מזכ"לית הקיבוץ הדתי. "ממש כמו אבותינו ואימותינו שנלחמו על בתיהם בכפר עציון, בבארות יצחק, שאמרו כאיש אחד – נָק֣וּם וּבָנִ֔ינוּ" (צילום: דודו גרנות)

עברון קראה לנציגי הקיבוצים והקהילות שבימים אלה אוספות את השברים: "המשיכו לקיים טקסים כפי שרק אתם יודעים. כנסו את הקהילות יחד. בחגים, במועדים. במיוחד בימים קשים אלו. כי זו הדרך שלנו לשמור על עצמנו. זו הדרך שמתווה לנו המסורת היהודית. יש לנו אחריות לשקם את קהילותינו הגולות, לנטוע אותן מחדש באדמת הנגב המערבי, מרקם חיים מגוון ותוסס, של התיישבות חקלאית, ציונית, יוצרת ובונה.

"אני איתכם כאישה מאמינה, שבימים קשים אלה מזכירה לעצמי שאני-אנחנו כולנו, חולייה בשרשרת הדורות. שבאנו לכאן כדי לתקן עולם. יש לנו תפקיד. הוא קשה. בימים אלו בלתי נסבל אפילו. אבל אין לנו ברירה. ממש כמו אבותינו ואימותינו שנלחמו על בתיהם בכפר עציון, בבארות יצחק, שאיבדו אחוז גדול מאוד מחבריהם, שנותרו אחרי טבח נורא על אדמתם, אבל לא ויתרו, ואמרו כאיש אחד – נָק֣וּם וּבָנִ֔ינוּ. כך גם אנחנו. נקום ובנינו".

הסופר דויד גרוסמן נשא דברים: "מחבלים של חמאס שיכורים משנאה ומרוע טבחו במשפחות בתוך בתיהן, הורים לעיני ילדים, ילדים לעיני הורים. הם אנסו ורצחו אנשים תמימים שרקדו במסיבת נובה. הם רדפו אחריהם וירו בהם כחבורה של ציידים, או כאילו היו דמויות במשחק מחשב. 'הנה מוטלות גופותינו, שורה ארוכה ארוכה', כתב חיים גורי, במלחמה אחרת, אולי בעצם זאת אותה מלחמה שנראה שנמשכת לאין קץ. 'פנינו שונו, המוות נשקף מעינינו', ואכן פנינו שונו, שוב לא נהיה כשהיינו. הדברים שראינו בימים האלה, הזוועות שנחשפנו להן, פניה של השנאה, לא יראה אותם האדם והחי. כאילו נפער בולען בלב המציאות והוא שאב ושואב אותנו לתוכו.

"ולהבדיל, סיפורי הגבורה וההקרבה ששמענו בימים האלה. סיפור המעשים שעשו בני אדם למען בני אדם אחרים. האומץ הלא נתפס של אלה שהשליכו את נפשם מנגד, מילולית, ממש השליכו את נפשם מנגד, כדי להציל אנשים אחרים. כדי להגן על המשפחה, להגן על הבית ועל הקיבוץ, ולא פעם על אנשים שלא הכירו. שוב ושוב אנשים ונשים סיכנו את חייהם באומץ שלא יתואר.

"ברגע אחד, במעשה אחד, כמו לקפוץ על רימון חי שנזרק לתוך מיגונית או ממ"ד כדי להציל את בני המשפחה האחרים שהיו שם. וכשעשו זאת, כשהשליכו את נפשם מנגד, הם בעצם זעזעו עד היסוד את מוסכמות העולם המוכר לנו. עולם ציני, אנוכי, תועלתני, אגונצנטרי. מאז 7 באוקטובר, אני חושב הרבה על האנשים האלה. חלפנו על פניהם ביום-יום בשגרה, ברגעים הקטנים של הרחוב. ואז פתאום, ברגע אחד, הם הוזנקו מתוך היום-יום המוכר, הבנאלי, אל אחד המבחנים הקשים ביותר שעמד בהם אדם. מבחן של חיים ומוות".

ישראל חולתי, שאישתו מנוחה ז"ל נרצחה בכיסופים ב-7 באוקטובר: "חברי התנועה הקיבוצית בעוטף עזה, יחד עם הכפרים והעיירות הסמוכות בנגב המערבי, מצאו את עצמם ניצבים חשופים בצריח, מול קלגסי ורוצחי חמאס. מופקרים מול אלה שמטרתם היסודית הייתה לטבוח, לרצוח, לשרוף ולהשמיד באכזריות שלא ניתן לבטא במילים פשוטות בשפה העברית.

ישראל חולתי. "40 יום לאחר הרצח של מנוחה אשתי, חזרתי לבית בכיסופים. הכול נחרב, הקירות שרופים, התקרה נפלה" (צילום: דודו גרנות)

"אובדן בן משפחה, חס וחלילה, במקרה שלי, אובדן האישה, ובצדו עקירה מיישובים רבים שבתיהם נהרסו ונחרבו כליל. קהילות שלמות שחיו חיי קהילה מאושרים, שמחים תחת גפנם ותאנתם, מצאו את עצמם משוכנים בבתי מלון כאורחים נוטים ללון, בלי לדעת לכמה זמן ולהיכן מכאן ואילך. האבן המונחת על הנשמה כבדה עוד יותר.

"40 יום לאחר הרצח של מנוחה, חזרתי לבית בכיסופים. הכול נחרב, הקירות שרופים, התקרה נפלה. שואלים אותי אם אחזור לכיסופים. לאן אחזור ולמה אחזור? מנוחה נרצחה בידי מחבלים מתועבים שחיפשו רק להרוס, לפגוע, לשרוף ולרצוח. לא היה סיכוי מולם".

"אל מלא רחמים, ואין רחמים"

ורדה גולדשטיין, חברת קיבוץ כפר עזה, שכלה ב-7 באוקטובר את בנה נדב ונכדתה ים ז"ל. אישתו של נדב, חן, ושלושה מילדיהם, נחטפו לשבי חמאס. "מזה 20 שנה אנחנו חיים תחת איום ביטחוני שהפסיכולוגים מגדירים 'שגרה בחירום וחירום בשגרה'. חוסן קהילתי הפך לסלוגן לתושבי העוטף. 'טפטופים', 'סבבים' ו'מבצעים' ללא סוף הם חלק מהלקסיקון המקומי. זר לא יבין זאת. נכדיי נולדו לתוך מציאות של צבע אדום וממ"דים, ולמדו על בשרם ש-15 שניות הן זמן מציל חיים.

"'בית לא עוזבים', אמר נדב בכל סבב שהיה בו פינוי. בשבת השחורה של 7 באוקטובר התהפכו עלינו החיים, תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. מאות מחבלים עברו את הגדר, פשטו על הקיבוץ, ובמשך 3 ימים ניהלו קרבות עקובים מדם, רצחו, בזזו והרסו כל חלקה טובה. הממ"דים כבר לא היו מקום בטוח .15 שניות כבר לא הצילו חיים.

"בשבת השחורה שבת אלוהים מכל מלאכתו אשר עשה. נפער חור עמוק באדמה, והשבת נעשתה שחורה, כי אלוהים שבת, ואיש לא בא. הזעקה הייתה חזקה, וחברי הקיבוץ נלחמו בגופם להציל את בני משפחתם. האזרחים הגנו על הצבא במקום שהצבא יגן על אזרחיו. הקרבות היו קשים. הסיפורים על גבורה עילאית שגילו הכלואים בממ"דים הם מעבר לכל דימיון. יותר מ-200 מחבלים נהרגו. שילמנו מחיר כבד. עשרות חיילים וקצינים נהרגו בקרב על כפר עזה. 61 נרצחים ו-18 חטופים. שואה שנייה.

"אל מלא רחמים, ואין רחמים, שוכן במרומים, ואין מרומים, ממי נבקש סליחה ומחילה? לא פשענו, לא עווינו, לא חטאנו. היקרים לנו מכל נרצחו, נבזזו, נלקחו בשבי. אשא עיניי אל ההרים. מאין יבוא עזרי?

"אתם אנשי הרשע היושבים על כסאות הממשלה הארורה הזאת, ששפכתם שנאה והרס, שפילגתם את העם וטימאתם את השפה העברית, שהשלטון סימא עיניכם והשחית אתכם. נבוא עוד חשבון בבוא הזמן ובבוא היום. תסתכלו לי בעיניים, היושבים שם בירושלים. ביתי הפרטי נשרף. לא נשאר בו ולו אלבום תמונות אחד. ביתי הקיבוצי הרוס.

"שילמנו מחיר כבד עבור קהילה כל כך מפוארת. נבנה מחדש את ביתנו ההרוס. יישובי העוטף ישוקמו, אני בטוחה. נמלא את לבנו מחדש באופטימיות. נחזור לבית המשוקם רק בתנאי שנהיה בטוחים שחמאס מוגר ונמחק מעל פני האדמה"

"שילמנו מחיר כבד עבור קהילה כל כך מפוארת. נבנה מחדש את ביתנו ההרוס. יישובי העוטף ישוקמו, אני בטוחה. נמלא את לבנו מחדש באופטימיות. נחזור לבית המשוקם רק בתנאי שנהיה בטוחים שחמאס מוגר ונמחק מעל פני האדמה. לא נשכח לעולם את אלו ששילמו על כך בחייהם בגלל יהירות, טמטום, רוע ושנאה. כדבריו של נדב בננו: 'התקווה מתה אחרונה'".