דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת ט' בסיון תשפ"ד 15.06.24
24.9°תל אביב
  • 24.3°ירושלים
  • 24.9°תל אביב
  • 24.4°חיפה
  • 24.0°אשדוד
  • 23.1°באר שבע
  • 31.2°אילת
  • 25.3°טבריה
  • 25.7°צפת
  • 24.4°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מלחמה בישראל

ראובן הייניק נרצח ברפת בכיסופים. "הוא אמר לי: יש לי אחריות לרפת, זה מפעל החיים שלי"

ראובן ודורית הייניק (צילום: אלבום פרטי)
ראובן ודורית הייניק. "בכל טיול בעולם, כשהיינו רואים מתבן, ראובן היה חייב להיכנס" (צילום: אלבום פרטי)

דורית הייניק, רנטגנאית ראשית בבית החולים ברזילי, משוועת למידע על נסיבות הירצחו של בעלה ראובן, שהתעקש להגיע לרפת לאחר מתקפת חמאס ולטפל בפרות | "אני יכולה להבין את הכאוס שהיה שם, שימין לא ידע משמאל. אבל אין לי תשובות עד עצם היום הזה"

יהל פרג'
דוד טברסקי

דורית הייניק נזכרת ב-2 באוקטובר, יום הנישואין ה-33 שלה ושל בעלה ראובן. "הוא שאל אותי: 'דורית, איך את מסכמת?' אז עניתי 'זכינו, שנינו זכינו'. היה לי פרטנר לחיים שלא יכולתי לבקש יותר טוב ממנו, והוא אמר לי: 'דורית, אני מאושר'. סיכמנו שיש לנו עוד 33 שנים לחיות ביחד, לזכות לחתן את הבנות, לראות נכדים". 15 שנים ניהל ראובן הייניק את הרפת של קיבוץ כיסופים. ב-9 באוקטובר הוא נרצח בה על ידי מחבלי חמאס.

בבוקר 7 באוקטובר הזעיקו את דורית הייניק לבית החולים ברזילי באשקלון, שם היא עובדת כרנטגנאית הראשית, ובעלה נשאר בבית. "הוא היה ממש כמו אריה בכלוב, מאוד נסער שהוא לא יכול לצאת לרפת. במשך כל היום לא ענו לו בכיסופים, הוא קיבל ידיעה ממרכז המשק ש-6 התאילנדים שעבדו ברפת נרצחו. הוא לקח את זה מאוד קשה. אף אחד מהישראלים לא ענה לו, הם היו בממ"דים".

ראובן הייניק ז"ל. "אני בוכה ומתחננת בפניו: 'ראובן, אני לא רוצה להיות אלמנה'" (צילום: אלבום פרטי)
ראובן הייניק ז"ל. "אני בוכה ומתחננת בפניו: 'ראובן, אני לא רוצה להיות אלמנה'" (צילום: אלבום פרטי)

ביום ראשון בבוקר החליט הייניק להתקשר לצבא, ולראות אם אפשר להגיע לאזור. "הוא היה חייב לראות את הפרות שלא נחלבו, לא אכלו ולא שתו המון שעות. 'את לא מבינה שאלו בעלי חיים', הוא אמר לי, 'בוא ניכנס לפרופורציות, זו רפת, זה פרות – החיים שלך יותר חשובים', אמרתי לו. לקחתי לו את המפתחות של הרכב ואמרתי: 'אתה לא תצא, על גופתי המתה', והוא לא יצא כי לא קיבל אישור. ביום שני בבוקר הוא כבר לבש בגדי עבודה. אמרתי לו שיש עוד היתקלויות. הוא אמר שהוא מחכה לאישור. התקשר אחד הגורמים מהצבא, אמרתי שאני רוצה לשמוע אותו על רמקול, ושמעתי שהוא אומר: 'כיסופים מטוהר. אתה יכול לצאת, אנחנו נלווה אתכם'.

"אמרתי לו: 'ראובן, אני מתחננת, תחכה עוד קצת שדברים יתבהרו', ואני בוכה ומתחננת בפניו: 'ראובן, אני לא רוצה להיות אלמנה'. והוא אומר לי: 'דורית, אני לא אעשה את הדברים בחוסר אחריות, יש לי אחריות גם לרפת, זה מפעל החיים שלי'. מרכז המשק התקשר אליו ואמר לו שיצטרף אליו כי היה עם נשק. הם יצאו ארבעה ברכב והוא אמר לי: 'את רואה? אנחנו עם נשק מלא, אנחנו נגיע לשם והצבא ילווה אותנו, אל תדאגי'".

"הם הגיעו לשם", מתארת הייניק את השתלשלות האירועים, "ניסו לתפוס את הרבש"צ, שהסתבר להם שנהרג. גם הרבש"צ שהחליף אותו לא ענה. הם התקדמו לכיוון הרפת. ראובן, חבר של הבת הגדולה שלנו שהיה במילואים והצטרף אליהם, סיפר שהיה שם שקט כזה, רק גופות של מחבלים לאורך כל הדרך. הגיעו לרפת, הסתובבו, ראו שכל הפרות בסדר. כשהגיעו לדודי החלב לא היה שם חשמל. ראובן בעלי ניגש ללוח החשמל ושם הסתתרו שני מחבלים. הוא חטף צרור, ואז הצבא הגיע".

הייניק מספרת שהיה קרב עיקש בין צה"ל למחבלים, במהלכו טנק ירה על הרפת. בסוף הקרב ראובן לא היה בין החיים, אבל דורית לא קיבלה עד היום פרטים על נסיבות מותו המדויקות. "אני יכולה להבין את הכאוס שהיה שם, שימין לא ידע משמאל", היא אומרת, "אבל אין לי תשובות עד עצם היום הזה".

"שמונה ימים חיכיתי שישחררו את הגופה, למרות שהיה זיהוי ושהיו אנשים בשטח שראו, זה הנוהל. יש לי הרבה שאלות שאין עליהן תשובות. הן מטרידות אותי כי אני יודעת שראובן אחראי, שהוא לא היה עושה דברים לא אחראיים. את החפצים קיבלתי לפני כמה ימים. הפלאפון בתיקון, אם יצליחו לתקן אולי אוכל לדעת איזה גורם צבאי אמר לו שבטוח ללכת".

הייניק נעה בחוסר נוחות. היא לא רוצה לפגוע באף אחד, ולא להטיל ספק בצה"ל בשעה הקשה הזו, אבל השאלות מנקרות. "אני מבינה שזה לא מצב רגיל. אני מבינה שכולם היו בפחדים והיה כאוס, אבל קשה לי מאוד, כי איבדתי עולם ומלואו. גם חבר, גם בן זוג, גם אבא. לא יודעת איך ממשיכים לחיות. אני חיה בינתיים שעה אחרי שעה. לא חושבת הלאה יותר. ביום בהיר אחד, הכול מתהפך לך. כל החיים שלך משתנים".

שעות אחרי שהתבשרה על מותו של ראובן נחתה בישראל נטע, בתם של ראובן ודורית. "היא התקשרה בשבת בלילה וסיפרה ששני חברים שלה, הדר ועמיחי, נרצחו. אמרה שהיא חייבת לבוא. ראובן אמר לה: 'את לא באה, יש פה מלחמה'. היא אמרה שאין מצב שהיא נשארת בברלין כשהחברים שלה פה. היא הגיעה ב-22:00 ביום שני, כשאבא שלה נרצח".

תעודת הפטירה הגיעה עם תאריך לא נכון

לצד השאלות הקשות על נסיבות מותו, הייניק מתארת בלאגן גדול בכל הליכי הקבורה והתיעוד של בעלה. "ישבתי שבעה פעמיים. מהרגע שהודיעו לי, ואז שבוע אחר כך, אחרי ההלוויה. יש לי אובדן אמון קשה. גם ראובן היה מודאג מאוד מהמצב במדינה לפני שנרצח. משרדי ממשלה לא תפקדו, תעודת הפטירה הגיעה עם תאריך לא נכון, וכדי לתקן הייתי צריכה לפנות לשר הבריאות ולעוזר שלו.

"הם ביקשו שאוכיח שהוא נרצח ביום שני ולא ביום שבת, אמרתי: 'אני צריכה להוכיח?' שאלו אותי מה זה משנה לי מה כתוב בתעודת הפטירה. זה לא אמיתי, הפנו אותי ממשרד למשרד. לא יודעת איך ניראה אחרי המלחמה, איך נתמודד עם כל מה שקרה."

"החיוך שלו היה כובש"

הייניק נולד באשקלון להורים שעלו מרומניה, והקימו בעיר את מסעדת 'הניצחון' שהייתה ידועה במטעמים הרומניים שלה. הוא למד בכפר סילבר, שם נחשף לעבודת הרפת, ואחרי הצבא ניהל את הרפת שלמד בה במשך שנים. "ראובן היה אדם מלא חיים. אהב לצאת ולבלות, ניגן על אקורדיון ורקד ריקודי עם. טיילנו המון בארץ ובחו"ל בג'יפים. בכל טיול בעולם, כשהיינו רואים מתבן, ראובן היה חייב להיכנס. דיבר עם הרפתן שם על ענייני הרפת, ולא קרה פעם אחת שלא הכניסו אותו ואירחו אותו בכבוד".

אחרי שנים של ניהול הרפת בסילבר, הרגיש הייניק שהוא רוצה אתגרים גדולים יותר, ופנה לנהל את הרפת בכיסופים, שגדולה ממנה משמעותית, ואף התרחבה בתקופתו. הייניק מספרת ששיתף אותה בכל הדילמות. "הייתי מעורה במחירי התירס וכמה עולה שיבולת, והוא מצדו התעניין בכל. הוא היה לי חבר בזה שהוא היה מאוד רציונלי.

ראובן ודורית הייניק. "ראובן היה אדם מלא חיים. טיילנו המון בארץ ובחו"ל בג'יפים" (צילום: אלבום פרטי)
ראובן ודורית הייניק. "ראובן היה אדם מלא חיים. טיילנו המון בארץ ובחו"ל בג'יפים" (צילום: אלבום פרטי)

"היו לו חברים מכל שלב ומכל תחום בחיים, כל ערב נפגשים עם חבורה אחרת, ותמיד היה אומר שקטפתי אותו בגיל 24, פרח שכמותו. אני למדתי רנטגן בקפלן, שכרתי דירה עם שותפה ברמת גן, אבל בסופי שבוע חזרתי לאשקלון. בחור שהכרתי מפר"ח הכיר בינינו. ראובן שיכנע אותו להכיר בינינו, ונפגשנו בחוף הים באשקלון. דיברנו, ואז הוא שאל אותי 'מה את עושה?' אמרתי לו שאני סטודנטית שנה שלישית לרנטגן, וכששאלתי מה הוא עושה, אמר לי 'אני וטרינר'. עכשיו אני רואה שהבחור צעיר, אז אני שואלת אותו, 'אתה בטוח?' אומר לי 'כן'. אמרתי 'אני אשאל אותך שאלה. אם תדע, אני אאמין שאתה וטרינר'. אמר לי 'טוב'. שאלתי אותי איך נותנים לפרות תרופה – דרך הווריד או תת-עורי? אז הוא אמר לי 'נפלתי, אני לא וטרינר'. אבל החיוך שלו היה כובש. תוך שנתיים התחתנו".

"המזל של המדינה זה העורף שלה"

43 עובדים יש להייניק במערך הרנטגן, 12 יחידות, בהן CT ,MRI, ממוגרפיה, אולטרסאונד ועוד. מערך הדימות צמח בשנים האחרונות, אבל כוח אדם הצטמצם, והתגמול של טכנאי הרנטגן לא עלה בשנים האחרונות. "הצעירים לא רוצים לעבוד קשה ולהרוויח מעט. אם אתה רוצה להשתכר יפה, אתה צריך לעבוד כמעט ב-2 משרות".

למרות זאת, הבוקר של 7 באוקטובר היה מופת של התגייסות בשירות הציבורי. "קיבלנו בממוצע 25 חולים לשעה בחדר ההלם", מתארת הייניק את השעות הארוכות בבית החולים. "הצוותים עבדו כל כך יפה, לא רצו לעזוב, ניסתי לשכנע אותם לצאת לאכול, אמרתי 'אתם תתמוטטו'. המראות היו קשים, ואני הערצתי את החבר'ה שלי בסוף היום. לא הייתה טעות אחת, זה היה וואו מבחינתי. כולם נרתמו, העובדים שלי הם בעיקר צעירים עם ילדים קטנים, וכולם הגיעו למרות הטילים.

דורית הייניק עם חבריה לעבודה בבית החולים ברזילי. "ב-7 באוקטובר הצוותים עבדו כל כך יפה, לא רצו לעזוב"  (צילום: דוד טברסקי)
דורית הייניק עם חבריה לעבודה בבית החולים ברזילי. "ב-7 באוקטובר הצוותים עבדו כל כך יפה, לא רצו לעזוב"  (צילום: דוד טברסקי)

"רוב הרנטגן צמוד למיון, אז לא שומעים אזעקות. והאמת שזה פחות מרגש אותנו, התרגלנו, וזה עצוב שאנחנו מתרגלים לדברים רעים. מי שרצה לישון, ישן פה בחדרי ההתאוששות בשבוע הראשון. במשרדים על מזרנים. לא התלוננו. המזל של המדינה זה העורף שלה. כמה אוכל, כמה הסתובבו פה ונתנו לצוותים בשבוע הראשון, פרגנו להם, העורף. מזל שיש לנו את האזרחים.

"לקראת 18:00 שאלתי את אחד העובדים אם הוא בסדר, אמר לי שבחיים לא ראה מראות כאלה. הפניתי אותו ועוד שלושה חבר'ה לטיפול בחרדות, שההנהלה דאגה שיהיה כבר באותו היום. כירורג יצא מחדר ניתוח בוכה, ואמר לי: 'דורית, טבחו בהם כשהם ישנים', והוא בוכה. זה היה יום שמצד אחד אתה צריך לתפקד, ומצד שני אתה לא מבין את גודל האסון."

אחרי שישבה שבעה על האסון הפרטי שלה, היא חזרה השבוע לעבודה בבית החולים. "חשבתי שאני עומדת להשתגע אם אשאר בבית. למרות הקושי לראות אנשים, וכששואלים מה שלומך, מה תעני? לשחק משחק לא בא לי, לענות סתם תשובות לא בא לי. אבל יש לי גם מחויבות לתפקיד, וגם זה עוזר לכמה רגעים לשכוח מהמצב. ניסיתי לקחת כדור שינה, וזה לא עבד טוב. החלטתי שעם כל הקושי לא אקח כדור שינה, צריך להתמודד".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר
פעמון

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״

נרשמת!