יום שני. כבר לילה ומעל הקריה תלוי ענן כבד, יום גשום, ובאוויר עדיין לא מתרוצצות שמועות על עסקת שחרור קרובה. סטאר אטיאס נשענת על קיר הכניסה, תחת הכתובת "ברוכים הבאים למחנה רבין". כמו כל יום מאז ה-7 באוקטובר, היא לא יודעת מה עתיד לקרות. אבא שלה נמצא בפנים, בפגישה עם קבינט המלחמה, ובת הדודה שלה, עמית אסתר בוסקילה, מוחזקת בידי טרוריסטים של חמאס בעזה. סטאר מחכה ששניהם ייצאו.

"היא ילדה מהממת, בת 28", מספרת סטאר לכל מי ששואל, "רק בתחילת הקריירה שלה כסטייליסטית, והייתה אמורה להתחיל את העונה החדשה של מאסטר שף". היא מציגה את הכרזה עם תמונת בת הדודה, ולידה שקית כחולה גדולה מלאה בכרזות נוספות, עוד תמונות של עמית. "אנחנו יודעים רק שהיא חטופה, זהו".

פגישת משפחות החטופים עם קבינט המלחמה הייתה המשך של יום הוועדות בכנסת – מהקרקס המעליב שעשו הפוליטיקאים של "עוצמה יהודית" עד לניסיון של לשכת ראש הממשלה להיפגש רק עם חלק מהמשפחות, בטענה שחסר מקום באולם. "חרפה" צעקו נציגי המשפחות ודרשו שכולם יכנסו. כל מי שעמד שם, משפחות, חברים ועיתונאים, לא האמין למראה עיניו, למה שמעבירים את האנשים שיקיריהם חטופים, שגם את זה הם צריכים לספוג. בסוף כולם נכנסו, בלי תשובה על השאלה האם כולם יצאו.

"כמו שהעם התאחד, תתאחדו גם אתם"

מוקדם יותר באותו יום כינסו יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, יו"ר הקואליציה אופיר כץ (הליכוד) ומרכזת האופוזיציה מירב בן ארי (יש עתיד) מפגש שנועד לאפשר לנציגי משפחות החטופים לספר לחברי הכנסת והשרים על קרוביהם. כל משפחה והסיפור שלה, כל חטוף והשקית הכחולה והגדולה שלו – חיים, עבודה, זוגיות, תחביבים, משפחה, ובקשה אחת ויחידה: שידעו, שיכירו, שלא ישכחו, שיפעלו. "כמו שהעם התאחד", הם אמרו, "תתאחדו גם אתם".

דיברו אלון נמרודי, אביו של החייל תמיר; וגיל דיקמן, קרוב משפחתן של כרמל וירדן גת; גפן סיגל אילן, שחמישה מבני משפחתה נחטפו מקיבוץ ניר יצחק; ועידן ברוך, אחיו של אוריאל ברוך, שנחטף מהמסיבה ברעים; ושובל גל, בת הזוג של אופיר צרפתי; וגליה דוד, אמא של אביתר; וגלית חממי ממשפחתו של אלכס לובנוב; ויערית שעיבי, בת דודה של נועה ארגמני; ואיילה מצגר, קרובה של תמי ויורם מצגר; ועמית אלגרנט, אחיין של יצחק אלגרנט; וד"ר עדה גנזך, שייצגה את העובדים הזרים החטופים; ורונן קרוואני ש-6 מקרובי משפחתו נמצאים בעזה; ואיתי סיגל, אחיין של קית' ואביבה סיגל; וירדן גונן, אחותה של רומי שנחטפה מהמסיבה ברעים. חברי הכנסת הקשיבו, ודמעו. גם אחמד טיבי ומנסור עבאס. חלקם גם קמו לחבק ולהציע עזרה בסוגיות שונות שעלו.

מידע הוא מצרך מבוקש

בשער הקרייה סטאר מחכה. "כמה זמן זה ייקח, שעה? שעתיים?", היא שואלת כמה שוטרות מג"ב שמאבטחות את האירוע, בתקווה שאולי להן יש מידע. "מה אעשה פה כל הזמן הזה?" היא שואלת בשקט. "אנחנו איתך", עונה לה אחת מהן, חבושה כובע מצחייה, עם נשק קצר וצמה ארוכה. סטאר מראה להן סרטונים של עמית והן מספרות על השירות.

מידע הוא המצרך הכי מבוקש כאן. שישה שבועות של ערפל, עלטה, אפלה; לא יודעים דבר; מתקשים לנשום. והחטופים, מי יודע מה איתם, אפילו הצלב האדום לא יודע, ולא נראה שאנשיו מתאמצים במיוחד לעשות. זו השעה להיאחז בתקווה; שעתם הגדולה של הקוראים בקלפים, מנחשי האורות ומתקשרי הנשמות, שנכנסים לוואקום שנוצר. חוסר הוודאות מביא את כולם אל הקצה. הטלפון של סטאר מצלצל. "מה המצב?", היא משיבה לשואל מצדו השני של הקו, "המצב חרא".

אחרי כשעה וחצי יוצאים שלושה מנציגי המשפחות, בוכים. אכזבתם עמוקה. "החזרת החטופים היא לא המטרה הראשונה של המלחמה", הם אומרים. הרוב עדיין בפנים, מספרים ושומעים. מקווים שאף אחד לא ישכח שהקרוב או הקרובה שלהם ברשימות, ברשימה, בזיכרון, בלב. מבקשים לצרוב את התמונה. לקראת חצות יוצאים האחרים, מדברים על זה שעסקה שלא כולם כלולים בה היא גזר דין מוות לבנים שלהם.

הלב נקרע, הדילמות איומות: להישבר או להיות חזקים? לשמור על צלם או להשתגע כדי שלא יתעסקו איתנו, לא לקפוץ עד שייצא האחרון, או לשמוח על כל מי שישוחרר מציפורני המפלצת?

לאה גולדין, אמו של הדר, יוצאת אחרונה. יותר מתשע שנים היא מחכה לגופת בנה. הייתה כבר בכל הפגישות, בכל הוועדות, עם כל התפילות וכל התקוות, ובכל זאת הגיעה גם עכשיו, בשביל הסיכוי. "אנחנו רוצים שישחררו את כולם, לא 50, לא 30 ולא 100", אומרת סטאר, "אי אפשר לעשות סלקציה". השמים מתקדרים, הטפטוף הופך למבול, ואנשי מטה החטופים פותחים מטריות ורצים להמשיך בפגישות. רבין נשאר מאחור על הקיר, אולי מבטיח שיהיה בסדר.