"החוויה הדומיננטית שלי עכשיו היא האבל", מספרת ג'ני סבידיה, שישה שבועות אחרי ששרדה את הטבח במסיבת נובה סמוך לרעים, ושישה שבועות מאז איבדה באותה מסיבה את אחיה, שלומי סבידיה ז"ל, שפגשה שם באותו הלילה רק במקרה. חוויית ההישרדות שלה סגורה, כדבריה, איפשהו, "היא תחומה וטכנית, אין לה גרורות", את האבל היא מרגישה בכל הגוף. "זו הטראומה שמובילה אותי עכשיו. כל העשייה שלי כרגע היא סביב זה שאיבדתי את אחי".

סבידיה (41) אם לשתיים (5.5 ו-7), מתגוררת בחדרה. היא פסיכולוגית ארגונית במקצועה ודוקטורנטית למגדר באוניברסיטת בר אילן. כחודש לפני המסיבה ברעים, החליטה לחזור לשוק העבודה וחיפשה עבודה במקביל למחקר האקדמי.

חודש וחצי מאז 7 באוקטובר, היא חובשת שלושה כובעים: פסיכולוגית, אחות שכולה ושורדת המסיבה. היא חברה למיזם של רענן אריזון בבית יצחק בעמק חפר, בשם "מקום מרפא", מרכז לטיפול ושיקום של משתתפי המסיבה ובני משפחותיהם וכן נפגעי מערכת הביטחון – שם היא תנסה לאתר את אלה שמצבם הנפשי מורכב יותר, כדי למנוע מהם פוסט-טראומה.

"אנשים מתמודדים עם טראומה בצורות שונות", היא אומרת, "אני מגלה על עצמי שאני מהסוג הזה שהחיים שלהם משתנים מקצה לקצה. הדרך שלי להכיל את העובדה שאחי לא בחיים היא לנהל את החיים בהשפעה של מה שקרה. כל מה שעשיתי לפני כן – מה שחקרתי, מקומות העבודה שחיפשתי – חייב להשתנות, כדי שאוכל להגיד לעצמי: אחי לא נרצח לחינם. רק לאחרונה הבנתי שזה נקרא צמיחה מטראומה. הטראומה הופכת למעין זבל אורגני שמתוכו צומח משהו".

ההלוויה: כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע

נפגשנו ליד עגלת קפה קטנה בחורשה, סמוך לגן של בתה הצעירה, במושב חרב לאת בעמק חפר. הטבע, למרות הכול, עושה לה טוב. חברים ומכרים עוברים, נותנים חיבוק ודורשים בשלומה. "סיפור ההישרדות שלי הוא סיפור", היא אומרת, "אבל אני בעיקר רוצה שיידעו שהיה לי אח, קראו לו שלומי, אהבתי אותו, והוא נרצח".

שלומי הותיר אחריו אותה, אחותו היחידה, זוג הורים ושני ילדים, בני 4.5 ו-3. ביום ראשון הקרוב היה אמור לחגוג 38. אוהב אדם, הייטקיסט בכיר שעבד 13 שנה באותה החברה, ובעיקר אהב מאוד מוזיקה. "התווים ממש זרמו בעורקיו. הוא ניגן בגיטרה, היה שר, מקשיב, מבצע, יוצר פלייליסטים. הוא אהב את כל הז'אנרים – מיינסטרים ומוזיקה מחתרתית, הכיר אמנים שאף אחד לא מכיר מהארץ ומחו"ל. והוא מאוד אהב גם טראנסים, היה הולך למסיבות בשביל המוזיקה. הוא אפילו לא רקד, הוא רק רצה לשמוע טרקים חדשים, כמו שאנשים הולכים להופעה".

שלומי סבידיה ז"ל. "החיים שלו היו מוזיקה, וכל שיר מזכיר אותו" (צילום: אלבום פרטי)

"היהודים הייתה אחת הלהקות האהובות עליו. כשקברנו אותו, היה לנו ברור שמוזיקה תהיה חלק משמעותי בלוויה, והיהודים באו לשיר בלוויה עם רונה קינן. שי צברי הגיע לשיר לו בגילוי המצבה. "החיים של שלומי היו מוזיקה, וכל שיר מזכיר אותו. על המצבה שלו כתבנו: 'למד את החיים, איש של אהבה ונתינה, נגע בלבבות רבים בדרכו המיוחדת'. ולא הבנתי כמה זה נכון עד שפגשתי בשבעה את כל האנשים בחיים שלו. בסוף, בחרנו גם לחרוט את המשפט 'כל שיר הוא זיכרון בלתי נמנע', מהשיר 'שדות של אירוסים'".

שקט בין העצים ליד עגלת הקפה, ציוץ הציפורים מרגיע, והמיית האנשים לא מאיימת. היא לוקחת נשימה עמוקה כדי לספר את הסיפור שלה ושל אחיה, של המסיבה ושל שדה הקטל. סיפור מפורט מאוד, תיעוד של דקה אחר דקה, במונולוג שמתחיל במסיבה, נמשך בסיוט ומגיע עד ההבנה ששלומי לא יחזור.

הפעם הראשונה במסיבת טבע: פגישה מקרית עם שלומי

"מעולם קודם לא הייתי במסיבת טבע. תמיד רציתי, אבל החיים וההורות הובילו אותי למקום אחר. החלטתי לרכוש כרטיסים לנובה כמתנת יום הולדת לנועם (לב-רם), בן זוגי בשנה האחרונה, שחגג 45. נועם מאוד בסצנה, ומאז שנפגשנו דיברנו על ללכת לאחת גדולה. חשבתי לעצמי, מה יותר טוב מלעשות הפתעה וללכת ביחד?

"כיוונתי למצוא כרטיסים למסיבה בסוף השבוע של 21-20 באוקטובר, סוף השבוע של יום ההולדת. התקשרתי לשלומי לשאול על מסיבה בימים האלה. הוא אמר שלא שמע, אבל אם ישמע יגיד לי. המשכתי לחפש, ואיכשהו שמעתי על הנובה. אמרו לי שזו אחלה מסיבה, 4,500 איש, ההפקה הכי טובה של השנה, בינלאומית, המון המלצות. החלטתי שאני קונה כרטיסים. לא עדכנתי את שלומי.

התמונה האחרונה מנובה. "נועם ואני הסתדרנו לתמונה. שלומי אמר לצלם: 'אותי לא', אבל בכל זאת הוא תפס אותו בפריים, ברקע. אז יש, איכשהו, תמונה של ארבעתנו ביחד, שלוש שעות לפני שהכול התחיל" (צילום: עידו דרבי, באדיבות נובה)

"נועם ואני הגענו למסיבה, בלילה שבין שישי לשבת, סביב השעה 01:30. המסיבה רק התחילה. הבמה הגדולה הייתה בתהליכי הקמה, והכול עדיין לא ממש התחיל. עוד לא היו הרבה אנשים, ופתאום קלטתי מישהו שדומה לשלומי עם בחורה שאני לא מכירה. רצתי אליו: 'שלומי, אין מצב, מה אתה עושה פה?' הוא הסתכל עלי במבט מוזר, ואמר לי: 'אבל אמרת שאת הולכת ב-21-20, למה לא אמרת שקנית כרטיסים?!  אז פגשתי גם את החברה שלו, לילי, בפעם הראשונה והאחרונה (ליליה גורביץ' ז"ל נרצחה גם היא במסיבה). הם יצאו רק ארבעה חודשים, וזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו מהמשפחה פוגש אותה.

"רציתי לנוח, והתיישבנו באוהל גדול של 'אנשים טובים' (מתנדבי ארגון עלם במסיבה). שלומי ולילי התיישבו לידינו והתחלנו לדבר. לילי שאלה אותי ואת נועם איך הכרנו. סיפרתי לה, ושאלתי איך הם הכירו. היא צחקה וסיפרה שהם הכירו באפליקציית הכרויות. שלומי צחק ואמר שהוא מרגיש מרומה, כי הוא סימן בהעדפות שהוא מחפש מישהי באזור ראשון, והיא מעומר בנגב, ועלתה לו באפליקציה רק כי היא בדיוק הייתה בעבודה בסביבה.

"דיברנו קצת. שלומי קצת התבאס שהאירוע לא היה מאורגן מספיק, ובשעה כל כך מאוחרת עוד לא הקימו את הבמה הגדולה. הוא עשה השוואה למסיבה שהיה בה בראש השנה, שהארגון בה היה יותר טוב.

"ואז הגיע אחד הצלמים של האירוע. קראתי לו, ונועם ואני הסתדרנו לתמונה. שלומי אמר לו: 'אותי לא'. אבל בכל זאת הוא תפס אותו בפריים, ברקע. התמונה הזו היא האחרונה, והיא עלתה מאוחר יותר בין התמונות של האנשים שהיו בנובה. אז יש, איכשהו, תמונה של ארבעתנו ביחד, שלוש שעות לפני שהכול התחיל".

06:30: בומים. הנבהלים, הצועקים, המתרוצצים

"בהמשך, כשגם הרימו את הבמה השנייה, שלומי ממש נהנה לדעתי. לא הספקנו ממש לדבר על איך היה. רקדנו עד שהגיע הבוקר. מאוד נהניתי מהמסיבה, ומאוד התרשמתי מהקהילה הזו. היו שם אנשים מדהימים ואווירה ממש טובה. מלא אנשים יפים, מחויכים, מישירים מבט אחד אל השני, רוקדים. אנשים חלקו אחד עם השנייה, הציעו כל הזמן אוכל ושתייה. זה היה מקסים. חשבתי שהאווירה הזו מתאימה לי בדיוק.

נועם לב-רם וג'ני סבידיה במסיבה. "היו שם אנשים מדהימים ואווירה ממש טובה. מלא אנשים יפים, מחויכים, מישירים מבט אחד אל השני, רוקדים" (צילום: אלבום פרטי)

"ב-06:30 התחלנו לשמוע בומים. לא הייתה אזעקה. בשניות הראשונות חשבנו שאלה זיקוקים. לפני שהרמנו את הראש, אמרתי לנועם: 'איזה מגניב, מפרגנים לנו בזיקוקים'. ואז הרמתי את הראש, והבנתי שאלה יירוטים של כיפת ברזל.

"אנחנו ישראלים. הכול טוב, יירוטים, אנחנו יודעים מה לעשות. נועם ואני היינו 'זקנים' טובים, השתטחנו על הרצפה עם ידיים על הראש, אבל בשטח היו כל מיני סוגים של תגובות. בשלב הזה כבר היו הרבה אנשים על סמים שהיו במעין טריפ ולא עד הסוף היו איתנו; והיו הנבהלים, הצועקים, המתרוצצים, המצלמים. אף אחד לא הבין מה באמת קורה.

"אחרי כמה דקות כיבו את המוזיקה וצעקו בכריזה: 'הסתיימה המסיבה, כל מי שפה לחזור הביתה'. הרמתי טלפון לשלומי. הוא אמר לי: 'איזה באסה, בדיוק הגענו למכונית, ועכשיו צריך לחזור את כל הדרך לקחת את הציוד'. אמרתי לו: 'סבבה, תחזור לקחת את הציוד וניפגש בחניה'.

"בחניה היו המון אנשים שלא מצאו את המכוניות שלהם. יש כאלה שממש השאירו את הציוד וברחו, ישר יצאו. בדיעבד אנחנו יודעים שהראשונים שיצאו חטפו. נועם ואני ראינו את כל הבלגן ביציאה, עוד לא ידענו שיש מחבלים, וראינו שהמטחים לא מפסיקים, עוד ועוד, זה לא היה מטח רגיל. פחדנו לעלות על המכונית, לעמוד בפקק, שלא ייפול עלינו טיל או רסיס. החלטנו לחכות בחניה. שלומי ולילי חיכו איתנו".

07:15: יריות מרחוק; 07:45 טלפון משלומי

"חיכינו בערך 45 דקות. סביב 07:15 המטח קצת נרגע. לא היה לנו מושג שאנחנו בשיא האירוע, שמחבלים השתלטו על היישובים ושיש מחבלים בכביש. שלומי ולילי החליטו לחזור הביתה. לנו לא הייתה סבלנות לעמוד בפקק ונשארנו. שם דרכינו התפצלו.

"הם יצאו, וקצת אחר כך התחלנו לשמוע יריות, שנשמעו יחסית מרחוק, והיה גם מטח נוסף שקצת הסווה. בערך ב-07:45 קיבלתי טלפון משלומי. הוא אמר שאין לנו מה לצאת, סיפר שהם נתקעו במחסום, כי יש חשד לחדירת מחבלים. הוא אמר שהם השאירו את המכונית בצד הכביש ורצו למחבוא. הוא אמר: 'התרחקנו ממש מהמכונית'. אמרתי: 'סבבה'. זה הסתדר עם זה ששמעתי יריות. חשבתי, כמה מחבלים חדרו, ארבעה? חמישה? עשרה? יש צבא, יש משטרה, מנהלים את האירוע. נחכה פה רגע שיסתיים ונחזור הביתה. היה לחץ, אבל הכול היה בשליטה.

"היריות עדיין נשמעו רחוקות, אבל לא הפסיקו. אחרי בערך רבע שעה שלחתי לשלומי הודעה ושאלתי אם הם חזרו כבר לאוטו. הוא אמר לי שלא, שהם מחכים במחבוא. אני משערת שהאוטו שלו נשאר איפשהו לפני כביש 232, והוא כנראה הלך ברגל לאיזושהי מיגונית, כי מצאו את הטלפון שלו במיגונית".

טלפון להורים, נועם צועק: יורים עלינו

"בינתיים קלטנו שהיריות כבר לא כל כך רחוקות. אנשים התחילו לצרוח: 'יש פה מחבלים, יש פה מחבלים'. נועם ואני עלינו על הרנו קנגו שלו, ונסענו החוצה מהיציאה הראשית. עברנו איזה קילומטר ונתקענו. ראינו מלא מכוניות שעמדו במקום ואנשים יושבים מחוץ למכוניות. זה נראה לנו כמו מין אזור מפורז – יש מלחמה מאחורינו, היא מנוהלת, ופה בטוח. נישאר פה רגע עד שיסיימו לטפל באירוע ונתקדם הביתה.

"עצרנו את האוטו וחיכינו. התקשרתי להורים שלי, ונזכרתי שאף אחד מאיתנו לא סיפר להם שאנחנו שם. אבא שלי סיפר על טיל שנפל ליד הבית שלהם בגני תקווה. אמרתי להם שבחדרה אין אזעקות בכלל. אחר כך הסתבר לי שהם התכתבו עם אחי, שאמר להם שהוא בבית בממ"ד ולא יכול לדבר.

"איך שניתקתי שמעתי את נועם צועק: 'יורים עלינו'. פתאום קלטתי ענן אבק ואנשים רצים לכיווננו לתוך מתחם המסיבה. ראיתי אנשים בורחים החוצה מהמסיבה לכיווננו, ואת המחבלים מגיעים לכיווננו, כאילו סוגרים עלינו.

"באיזשהו שלב עלתה אישה שצרחה: 'בעלי נשאר מאחור, הוא לא הספיק לעלות, אני חושבת שירו בו, יש לי 4 ילדים, תוציאו אותי מכאן, שלא יישארו יתומים'"

"הסתובבנו וחזרנו לתוך מתחם המסיבה. בשלב הזה הם כבר ירו על אנשים במתחם, ואנחנו נענו לכיוון הזה. שמעתי אנשים צורחים: 'תנו לנו לעלות, יורים עלינו, תוציאו אותנו מכאן'. נועם עצר כל כמה מטרים והעלה מישהו לאוטו, ועוד אחד, ועוד שניים, ועוד אחד. בסך הכול היו בערך 13 אנשים באוטו שלנו.

"באיזשהו שלב עלתה אישה שצרחה: 'בעלי נשאר מאחור, הוא לא הספיק לעלות, אני חושבת שירו בו, יש לי 4 ילדים, תוציאו אותי מכאן, שלא יישארו יתומים'. עוד בחור עלה וצעק: 'קחו אותי לבית חולים, ירו לי ביד'. כולם היו בהיסטריה, הסתובבתי ואמרתי להם: 'חבר'ה, תירגעו, הכול יהיה בסדר. נגיע אלייך הביתה ונגיע לבית החולים'".

ימינה או שמאלה: החלטה מצילת חיים

"התחלנו לנסוע ולחפש איך להתחבר לכביש. לא היה לנו שמץ של מושג מה קורה מחוץ למתחם המסיבה. האוטו היה כבד, ומחבלים הקיפו אותנו מכל מקום. ניסינו להתחמק מבורות, ובאיזשהו שלב נכנסנו לתוך יער. ואיכשהו הצלחנו להתחבר לכביש 232.

"הייתה לנו אפשרות לפנות ימינה או שמאלה. בדיעבד, אני יודעת להגיד שזה היה ימינה לכיוון רעים, או שמאלה לכיוון בארי. מימין ראינו כביש פתוח לגמרי, אבל מלא עשן ברקע. משמאל לא ראינו הרבה. החלטנו החלטה 'לא הגיונית' לפנות שמאלה. בדיעבד, זו הייתה החלטה שהצילה את החיים שלנו, כי מי שנסע לכיוון השני פשוט נטבח.

"פתאום שמעתי בום, והדף, והיו לי צלצולים באוזניים. לא עצרתי. נועם צרח: 'נפל פה טיל אר.פי.ג'י. רצנו על הכביש, והבנו שזה לא רעיון טוב"

"הגענו למקום שלא יכולנו להתקדם, כי המון מכוניות עמדו. המשכנו לשמוע יריות, והחלטנו להשאיר את האוטו ולהתחיל לברוח ברגל. ירדנו כולנו מהאוטו והתחלנו לרוץ. פתאום שמעתי בום, והדף, והיו לי צלצולים באוזניים. לא עצרתי. נועם צרח: 'נפל פה טיל אר.פי.ג'י. רצנו על הכביש, והבנו שזה לא רעיון טוב. ראינו דיונה, שלצדה היו מעין סבכי צמחייה ומעבר להם חורשה. עברנו את הדיונה ואת הסבך והמשכנו לרוץ שם מכופפים, כדי שהסבך יסתיר אותנו".

מצב הישרדותי: כמו חיה שבורחת מהטורף

"רצנו בתוך תופת, אבל בשלב הזה לא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום, חוץ מהכיוון של היריות. נכנסתי לאיזה מצב הישרדותי. הכול פשוט התנתק, חוץ ממה שמועיל להישרדות שלי. הרגשתי כמו חיה שבורחת מהטורף, שום דבר לא היה יכול לעצור אותי. לא ראיתי את הגופות, לא ראיתי את המחבלים, לא ראיתי שום דבר שהיה יכול לערער אותי. בדיעבד אני יודעת שממש מעדנו על גופות. הייתי עם מכנסיים קצרים וטופ, כל הבטן הייתה חשופה. רק כשהגעתי הביתה הבנתי שאני מלאה חתכים. באותו זמן לא הרגשתי כלום".

בור בצורה של קבר: שלומי כותב שהכול בסדר

"מצאנו סבך ענקי והחלטנו להתחבא בתוכו. עמדתי להיכנס, ואז ראיתי מכיוון השטח החרוש שתי דמויות. שאלתי את נועם אם אלה חבר'ה מהמסיבה או מחבלים, והבנתי שאין הרבה סיכוי שמבלים יגיעו משם, זה בטוח מחבלים, ואנחנו לא יכולים להתחבא פה.

"רצנו שוב. אני לא יודעת כמה, אבל הרגשתי כאילו זה היה קילומטרים. למזלנו היינו עם נעלי ספורט. היו שם אנשים עם עקבים, עם כפכפים, יחפים. הגענו לשיח גדול עם הרבה ענפים ועלים, והיו שם המון אנשים. התחבאנו שם, ושמענו את היריות מכל מקום. הייתה שם תמונה שבחיים לא אשכח: בתוך השיח, באדמה, היה חור כזה, ממש בצורה של קבר. מישהי קטנה נכנסה כולה לתוכו, כיסתה את עצמה במעיל, ונראתה כמו אדמה.

"פתאום שמענו צעקה: 'כל מי שכאן, המחבלים פה, רוצו לצד השני'. קפצנו מהשיח, התחלנו לרוץ בחזרה. בדיעבד אני יודעת להגיד מאנשים שהיו שם שמי שלא קפץ מהר נורה במקום דקה אחרי שיצאנו משם"

"נועם היה גולנצ'יק. הוא אמר לי: 'שפְּרי פנימה'. אמרתי לו: 'יש שם בחורה, אני לא יכולה לשכב עליה'. ניסיתי להיכנס לתוך העלים בלי לדרוך עליה. היינו בשיח בערך רבע שעה. כל הזמן היו יריות, ואז שקט. יריות ושקט. אנשים בשיח דיברו, שזה הכי מלחיץ. פחדתי שברגעים של השקט יבינו שמתחבאים בשיח ויירו עלינו.

"בתוך השיח פתחתי את הטלפון, השעה הייתה 08:44. שלחתי לשלומי הודעה: 'הכול בסדר?' הוא כתב לי: 'הכול בסדר, איפה אתם?' אפילו לא ראיתי את ה'איפה אתם?', ראיתי 'הכול בסדר' ונרגעתי. סגרתי.

"פתאום שמענו צעקה: 'כל מי שכאן, המחבלים פה, רוצו לצד השני'. קפצנו מהשיח, התחלנו לרוץ בחזרה. בדיעבד אני יודעת להגיד מאנשים שהיו שם שמי שלא קפץ מהר, נורה במקום דקה אחרי שיצאנו משם".

הגופה הראשונה: מישהו צעק "היא הייתה חניכה שלי"

"אז ראיתי את הגופה הראשונה שאני זוכרת. זיהיתי אותה בגלל החולצה הכחולה של 'אנשים טובים', מהאוהל של עלם, שישבתי בו. עצרתי רגע, שמעתי בחור בזעקת שבר: 'היא הייתה חניכה שלי, אני לא מאמין'. נועם סיפר לי אחר כך שהיו שם מלא גופות, אבל אני ראיתי רק אותה. ברגע שראיתי אותה הבנתי שזה לא אירוע שנפצעים בו ושבעוד שנייה הכוחות שלנו יגיעו. שמעתי מישהו אומר: 'אחי, תכניס אותה לאוטו ונציל אותה'. ענו לו: 'בדקתי אותה, היא מתה, תברח'.

"רצנו חזרה לאוטו. כל הזמן היו יריות. הגענו לאוטו, עלינו, אנשים נוספים עלו איתנו, ואז מישהו הכניס את הראש לאוטו ואמר לנועם: 'אחי, מה אתם עושים, הם מרססים את המכוניות, תצאו מהר, תברחו ברגל'. יצאנו מהמכונית ורצנו. שמעתי יריות וזכוכיות מתנפצות. הסתכלתי אחורה, ריססו את האוטו בכדורים".

בפרדס הפומליות: אללה הוא אכבר, יא שבב, תעל, תעל

"הגענו לפרדס של פומליות. נועם, אני ועוד שני חבר'ה שהיו איתנו באוטו – שלו והדר. התחבאנו מתחת לאחד העצים. פתחתי את הטלפון. השעה הייתה 09:11. שלחתי שתי הודעות – אחת לאחי, שאלתי אם הכול בסדר. להודעה הזו הוא כבר לא ענה. ההודעה השנייה הייתה לפרוד שלי, אב בנותיי, שהיה עם הבנות. יש לו משפחה בבארי וחבר טוב במפלסים, וקיוויתי שהוא לא אצל אחד מהם עם הבנות. כתבתי לו: 'בבקשה תגיד לי שאתם לא בעוטף'. הוא ענה: 'אנחנו לא'. ברגע ירדה לי אבן מהלב. כאילו לרגע הכול היה בסדר.

"הם ירו שם גם פצצות וגם טילי כתף. הבומים היו מכל כיוון וקרובים לאוזן שלי. לא יכולנו לדבר או לזוז. מדי פעם הרמתי את הראש ולחשתי לנועם: 'שלומי לא עונה לי, שלומי לא עונה לי'"

"היינו מתחת לעץ, עץ גדול שגלש למטה עם העלים והסתיר אותנו. שלו והדר ישבו מכופפים, נועם שכב על הבטן, אני ישבתי והורדתי את הראש למטה. לא ראיתי מה קורה סביבי, רק שמעתי צרחות, ואז יריות, והצרחות נפסקו. שוב צרחות, שוב יריות, שוב הצרחות נפסקו. בין לבין היו צהלות שמחה, אללה הוא אכבר, יא שבב, תעל, תעל.

"היריות התקרבו. התחלתי להרגיש גם הדף, כאילו כדורים עוברים לי ליד האוזן. המשכתי לכסות את העיניים. עוד הדף, נפלו עלי חתיכות חמות. הם ירו שם גם פצצות וגם טילי כתף. הבומים היו מכל כיוון וקרובים לאוזן שלי. לא יכולנו לדבר או לזוז. מדי פעם הרמתי את הראש ולחשתי לנועם: 'שלומי לא עונה לי, שלומי לא עונה לי'. בהמשך נועם סיפר לי שבשלב הזה הוא דמיין את הלוויה שלו. מה אומרים, איזה שיר שרים, מי מגיע, מי נכנס אליו הביתה ומתחיל לארגן את כל הדברים. אני לא יודעת למה, אבל לי היה ברור שאני יוצאת מזה בחיים.

"ישבנו מתחת לעץ קרוב לחמש שעות. הסתבר שמה שנועם ראה, ואני לא, זה שהם נכנסו לתוך הפרדס וירו על אנשים שבעצים. שני מחבלים עברו ליד העץ שלנו, היה רחפן שהם העלו כדי לאתר אנשים, וכנראה שהעלים של העץ שלנו היו מספיק צפופים כדי להסתיר אותנו מלמעלה. את העץ שלנו הם פספסו.

"בשלב מסוים התחלתי להריח שריפה. קלטתי שהפרדס נשרף, והאש מתקרבת אלינו. כמה דקות עברו וכבר שמעתי את האש מלחכת את עצים, והתחלנו להרגיש את החום, אחר כך גם את הגיצים. הבנו שאנחנו לא יכולים להישאר בעץ, שחייבים לצאת. במזל לא ייאמן, שמענו פתאום, בפעם הראשונה בחמש השעות האלה, צעקות בעברית".

הרמנו ידיים וצעקנו: "אנחנו מהמסיבה, לא לירות"

"יצאנו מהעץ ורצנו לכיוון הצעקות. עברנו משורה לשורה של עצים, תוך כדי בדקנו שהשבילים ביניהן ריקים. ככה עד שהגענו לשורה האחרונה של הפרדס. שם ראינו כוחות של המשטרה על הכביש לצד טנק.

"הרמנו ידיים וצעקנו: 'אנחנו מהמסיבה, לא לירות', שלא יחשבו שאנחנו מחבלים. הם אספו אותנו לעץ שסביבו היו כמה שורדים ושורדות שחברו למשטרה. עדיין היו יריות, והשוטרים ירו בחזרה. השוטרים והשוטרות, הגיבורים והגיבורות האלה, שמו את הטנק ועוד כלי רכב משוריין שהיה שם כמחסה עלינו ונלחמו. מדי פעם צעקו לנו: 'תרדו, תשכבו, שימו ידיים על הראש'.

"ראיתי מלא גופות – של אזרחים, של חיילים, של שוטרים ושוטרות. גופות שנשפכות מתוך הרכבים, גופות שמוטלות לצד הדרכים. ובעיקר הרחתי – אש, עשן, דם, אבק. ברגע מסוים בחרתי לעצום עיניים, וכיסיתי אותן עם כף היד"

"כל כמה דקות הגיע אוטו של המשטרה לקחת את כולם לכיוון תחנת הדלק של אורים. אחרי בערך חצי שעה הגיע תורנו. נועם ואני עלינו על טויוטה ענקית, בגאז' פתוח, עם עוד מלא אנשים. התחלנו את הנסיעה, ובשלב הזה קלטתי את הממדים של הזוועה בחלק הכביש שבחרנו לא לנסוע בו.

"ראיתי מלא גופות – של אזרחים, של חיילים, של שוטרים ושוטרות. גופות שנשפכות מתוך המכוניות, גופות שמוטלות לצד הדרכים. ובעיקר הרחתי – אש, עשן, דם, אבק. ברגע מסוים בחרתי לעצום עיניים, וכיסיתי אותן עם כף היד. בחור שישב לידי אמר לי: 'איך את יכולה לסגור את העיניים?' עניתי: 'איך אתה יכול שלא?' נועם, שראה את הכול, סיפר לי שההמשך היה אפילו יותר גרוע".

בתחנת הדלק באופקים: מחבלים שבויים

"הגענו לתחנת הדלק, והייתי חייבת למצוא את שלומי. זה כל מה שהעסיק אותי. חיכינו בתחנה, וכמה דקות אחר כך הגיעו לאסוף אותנו לתחנת המשטרה באופקים, שכבר טוהרה ממחבלים והיוותה מעין שטח כינוס לניצולים מהמסיבה. הביאו לשם גם מחבלים שלקחו בשבי. ישבנו שם, וראינו שמכניסים מחבלים שלפני רגע ירו עלינו.

הפוסט שפרסמה ג'ני בפייסבוק (צילום מסך)

"באופקים פתחתי ממש חמ"ל, עם 12% בטרייה ובלי מטען. היה מישהו שברח עם מטען ועשינו עליו תורות. התחלתי לעדכן את כל החברות שלי, את ההורים עדיין לא. שלחתי תמונה של שלומי וביקשתי מהן להפיץ בכל מקום, להתחיל לחפש ברשימות של פצועים, ברשימות של ניצולים שהגיעו לכל מיני קיבוצים ושטחי כינוס. תוך כדי, מצאתי את עצמי מבקשת מאנשים לספר לי מה קרה להם. הרגשתי שזו חובתי כפסיכולוגית.

"פגשנו שם אישה שהייתה איתנו על האוטו, ועוד זוג שראינו בדרך, ואת שלו והדר שהיו איתנו מתחת לעץ, והתרגשנו שהם בסדר. מדי פעם הגיעו אזרחים שהביאו את הילדים שלהם למילואים, וחזרו עם שורדים הביתה.

"הייתי בטוחה ששלומי פצוע, או שהוא בבית חולים, והכי גרוע, פצוע בשטח ועדיין לא מצאו אותו. לא העזתי לעלות על דעתי משהו אחר. כל פעם שמישהו חזר, אמרתי לנועם: 'לא, אין מצב שאני יוצאת מפה בלי שלומי'.

"עברו שעה, ועוד שעה, ועוד שעה, ואין לי מידע לגביו. אספתי את כל מה שאני יודעת על לילי – מעומר, בשנות השלושים לחייה. פרסמתי פוסט בפייסבוק, ותוך שעה מצאתי את הטלפון של המשפחה שלה. התקשרתי אליהם, הסברתי להם את הסיטואציה, והקמנו חמ"ל משותף".

לא להפסיק לחפש: עם אבא ללה"ב 433

"לקראת 17:00 נכנס שוטר ואמר שמי שלא יוצא עכשיו מהתחנה יבלה בה את הלילה, כי יש עוצר. חישבתי מסלול מחדש והבנתי שעוד מעט תיגמר לי הבטרייה ולא יהיה לי איך לחפש את שלומי. הראש אמר לחזור הביתה, הלב לא. אבל החלטתי לחזור הביתה. החזרה הייתה מאוד מורכבת נפשית. הרגשתי שאני אגיע לספה ולמיטה שלי ואזנח את שלומי מאחור.

"נסענו לבית של ההורים שלי בגני תקווה, והחיפוש נמשך. בבגדים של המסיבה, עם אינסוף הכוויות, החתכים וים האבק שהיה עליי נסעתי עם אבא שלי לחמ"ל שהקימו לה"ב 433 בלוד, לחפש את שלומי. כשהגענו לשם ראיתי את כל המשפחות. בהתחלה ביקשתי מהן להראות לי תמונות כדי שאולי אזהה, אבל אחרי 6 או 7 שלא זיהיתי, לא יכולתי יותר.

"תחקר אותי השוטר, וביקשתי מאבא שלי לצאת. לא הייתי מסוגלת לספר להורים שלי מה היה שם. מסרתי את כל הפרטים. הטלפון של שלומי היה עדיין פעיל, הוא פשוט לא ענה. התקשרנו כל הזמן. יום למחרת, בערב, ענה לטלפון מישהו שסיפר שהוא מתנדב, ושהוא מצא את הטלפון במיגונית שרופה.

"הגלגלים התחילו לרוץ. כבר היה יום ראשון בערב, יום אחרי, ואנחנו היינו בטוחים שבאותו לילה נקבל דפיקה בדלת. ולא קיבלנו. ושוב הגלגלים רצו – אולי הוא עדיין חי, אולי הטלפון נפל לו והוא ברח".

הגיעה הדפיקה בדלת: איזה מזל, הוא מת במקום

"למחרת מכשיר הטלפון של שלומי הגיע ל-433, נסענו לקחת וראינו שהטלפון שלם, לא הייתה עליו אפילו שריטה. רק כמה כתמי דם. אמרתי: 'רגע, הטלפון שלם, אין אינדיקציה שמשהו נורא קרה לשלומי'. שוב הגלגלים רצו, אולי הוא בחיים, אולי הצליח לברוח. אמרתי לאימא שלי: 'אני אחותו, אני מרגישה שהוא בחיים'; ואמא שלי אמרה: 'אני אימא שלו, אני מרגישה שהוא לא'. ואני אמרתי: 'אולי הוא חטוף, אבל מה עדיף, מת או חטוף? וכך נוצרה לה שיחה מאוד מטומטמת.

"ביום רביעי באותו שבוע זיהו את הגופה של לילי. רק אז חשבתי שאולי שלומי מת. וביום שישי קיבלנו את הדפיקה בדלת. שישה ימים אחרי, יחסית מהר להרבה אחרים. הגיעו שתי קצינות. אימא שלי התעלפה. ואז הייתה שבעה, והיה גילוי מצבה, ועכשיו החיים שאחרי.

"מאוד קיוויתי שירו בו, שהוא לא התפוצץ, שהוא לא נשרף, שהוא לא נפצע ומת מאיבוד דם, או כל תרחיש אחר שכרוך בסבל. רציתי לדעת שהיה לו את המוות הכי מהיר והכי נטול סבל שיכול להיות. השבוע גילינו שהוא נורה בראש. הייתה לי אנחת רווחה, איזה מזל, הוא מת במקום. זה כל מה שאנחנו יודעים בינתיים. שהוא נורה בראש כמה פעמים, שאין סימנים אחרים בגוף. אנחנו לא יודעים איפה, או מתי, אנחנו לא יודעים מה קרה עד אז".

להבין שהוא לא בחיים: תחושה של לבד בעולם

"הפעם הראשונה שממש הבנתי ששלומי לא בחיים הייתה כשמעצב המצבה שלח לנו את הטקסט שאימא שלי ואני רצינו שיהיה כתוב עליה. ראיתי את כל המלל כתוב, ובגדול את השם שלו למעלה, במודגש. זה היה הבום הראשון – אח שלי מתחת לאדמה. אני מניחה שיהיו עוד הרבה כאלה. השנה הראשונה הזו של האבל מלאה בפעמים ראשונות.

"ביום ראשון יהיה יום ההולדת הראשון שלו בלעדיו, אחר כך יהיה החג הראשון בלעדיו, יום הולדת של הילדים בלעדיו, נסיעה בלעדיו, חופשה בלעדיו. אני מחכה לעוד הבנות כאלה. ומאז אני בתחושה של לבד בעולם. זה מטורף וממש לא נכון. יש לי זוגיות מדהימה, בנות, הורים, משפחה, חברים וחברות מדהימים. אני ממש לא לבד בעולם. אבל זה אחי היחיד.

"כבר הבנתי שזוגיות היא לא בהכרח לכל החיים, דברים קורים, חברים מתחלפים, אנשים נפרדים, מתישהו גם ההורים יילכו מאיתנו, ואני מקווה שבין גיל 100 ל-120. אבל אח זה לנצח. זו מערכת היחסים היחידה בחיי שנתפסה לכל החיים. זה אמור היה להיות אני והוא נגד העולם, חוצה מערכות יחסים, חוצה מוות של ההורים בשיבה טובה, חוצה רילוקיישנים, חוצה הכול. זו משוכה שלדעתי יהיה לי הכי קשה לעבור. אחרי שעברו כבר כמעט חודשיים, האדרנלין של ההישרדות התמסמס, ההבנה ששלומי לא בחיים רק מתחזקת.

ג'ני ושלומי סבידיה בילדותם. "היה בינינו הבדל של 3.5 שנים, וזה תמיד היה שנינו נגד העולם" (צילום: אלבום פרטי)

"אנחנו קרויים על שם זוג – סבא וסבתא שלנו, ההורים של אבא שלי. הם עלו מטורקיה. לסבא שלי קראו סולומון ולסבתא אוג'ני, והכינוי שלה היה ג'ני. כשנולדתי, הוחלט שאוג'ני לא בא בחשבון, אבל אצל הטורקים זה מנהג של כבוד לקרוא לילדים על שם סבא וסבתא כשהם בחיים, אז החליטו שזה יהיה ג'ני. כששלומי נולד החליטו לקרוא לו בשם העברי של סבא – שלמה. אבל אף אחד לא קרא לו שלמה אף פעם. הוא תמיד היה שלומי.

"היה בינינו הבדל של 3.5 שנים, וזה תמיד היה שנינו נגד העולם. ההורים שלנו, אלי ואביבה, עבדו קשה והיינו ילדי מפתח כאלה. בערך מאז שאני הייתי בכיתה ב' והוא היה בגן חובה, הייתי חוזרת מבית ספר, לוקחת אותו מהגן, היינו מגיעים הביתה לבד. האוכל היה מאורגן לנו בקופסאות ואני הייתי צריכה לחמם לנו, ואז היינו עושים שיעורי בית ביחד. ככה גדלנו ביחד, הרבה שנים, עם מערכת הורית מאוד עוטפת ומכילה, אבל הרבה בבית הוא ואני.

"הוא היה מאוד אח קטן כזה, הכי חמוד ודביקי. אמא שלי מספרת שכשנסעתי איתה לטיול בת מצווה והוא היה בבית עם אבא, הוא רק רצה שג'ני תחזור. היו לנו ריבים של עצבים, אמיתיים כאלה, היו הרבה דברים שלא הסכמנו עליהם, אבל בסוף, לא משנה כמה הוא כעס עליי או אני עליו, אם הייתי צריכה משהו, שלומי תמיד היה שם. אם הוא היה צריך משהו, הוא ידע שאני שם בשבילו. כשהייתי בהריון עם הקטנה שלי לא הרגשתי טוב והייתי צריכה להגיע למיון. הכי טבעי להתקשר לאימא, אבל לא רציתי להדאיג אותה, אז התקשרתי לשלומי שלא היסס והגיע".

איש של אהבה: מגנט של אנשים

"הוא היה עקשן, זה חירפן אותי. אדם כזה של עקרונות. אם הוא האמין במשהו הוא עמד עליו, ולא ויתר, אין גמישות. מדברים קטנים לדברים גדולים. תמיד הוא היה מתווכח עם אימא שלי על זה שהיא רוצה לתת לילדים ארטיקים, והוא אמר לא, כי הם אוכלים המון סוכר. היא התעקשה שהיא סבתא ואצל סבתא מותר, והוא פשוט לא היה משחרר מהלא על הארטיק.

"אבל היו בו המון נתינה ואהבה. הוא היה איש של אהבה, מגנט אנשים. היו לו מלא חברים, הוא אסף חברים לאורך כל תקופות חייו. רק בשבעה הבנו כמה. יותר קרובים, פחות קרובים, מכל כך הרבה מעגלים – מהתיכון, מהצבא, מהשכונה, מהעבודה, מעריצים של הלהקה הזו, מעריצים של הלהקה השנייה, אנשים מהקבוצה של הגרושים שמנגנים, אנשים מהכדורסל. מערכות יחסים היו מאוד חשובות לו.

שלומי סבידיה בילדותו. "הוא כעס שאני לא מתקשרת ולא משתפת אותו בדברים" (צילום: אלבום פרטי)

"הוא היה מתרגז עליי שאני לא מספרת לו דברים. לפני איזה חצי שנה הוא עשה לי שיחה נוקבת כזו שהוא לא מוכן שנהיה 'אחים בחגים'. הוא כעס שאני לא מתקשרת ולא משתפת אותו בדברים. למזלי הקשבתי לו, וחצי השנה האחרונה הייתה הרבה יותר קרובה. השיחות שלנו היו בעיקר סביב מערכות יחסים זוגיות, שאף אחד מאיתנו לא באמת צלח בהן במשך חייו. אולי למעט הסבב האחרון עבורי, ואולי מה שיכול היה להתפתח לו.

"מכל הסיפורים בשבעה, הכי ריגש אותי מה שסיפרה חברה שלו מהעבודה. רק אז גילינו שהוא למד רוסית. שום קשר למוצא, היו לו שכנים רוסים מבוגרים בבניין והוא רצה לתקשר איתם ולברר אם הם צריכים עזרה. זה האדם שהוא היה.

"הוא גם היה אבא מהמם. הזמן שלו עם הילדים היה תמיד קדוש, ואי אפשר היה להפריע לו כשהוא איתם. עכשיו אני חושבת, שאולי מזל שהילדים שלו קטנים. יש כאלה שיגידו שזה יתרון שזה קורה בגיל צעיר, אבל אני לא יודעת. הקטן מסתובב הרבה ואומר: 'אתם יודעים שאבא שלי מת? אבא מת, אבא מת', כמו איזו מנטרה. מצד שני, אני לא מסוגלת לחשוב על האפשרות שהאחיינים שלי לא יזכרו ששלומי היה אבא שלהם".

ההורים, האשמה וההנצחה: אהבה בין ההריסות

"אני חושבת המון על ההורים שלי, אני מעריצה אותם. היו להם רק שני ילדים, שניהם היו במסיבה. אחד נרצח, אחת שרדה. אני לא יודעת איך הם מצליחים להכיל את המורכבות של ההקלה והשמחה על הישרדותה של האחת, והאבל הכבד על האובדן של השני.

עם ההורים אלי ואביבה סבידיה. "אני לא יודעת איך הם מצליחים להכיל את המורכבות של ההקלה והשמחה על הישרדותה של הבת האחת, והאבל הכבד על האובדן של הבן השני" (צילום: אלבום פרטי)

"בהתחלה, הייתה בי הרבה אשמה. כמו שאמרתי, אחי היה עקשן. הוא אמר שהוא חוזר הביתה עכשיו, לא התווכחתי, ידעתי שאין עם מי לדבר. אבל אם רק הייתי משכנעת אותו להישאר, אומרת לו לחכות, אם הוא היה נשאר איתי, אולי הוא היה נשאר בחיים. אמרתי את זה לאימא שלי, אז אימא שלי הסתכלה עליי ואמרה: 'או ששניכם הייתם נשארים בחיים, או ששניכם הייתם נרצחים'. מאז אני מנסה לשחרר את האשמה הזו.

"אני חושבת שעכשיו אני בקטע של מכתוב – זה מה שקרה, זה הגורל. אני הייתי שם בפעם הראשונה שלי במסיבה, הוא היה שם ונפגשנו במקרה, כנראה הייתי צריכה להיפרד ממנו. זה מה שהיה צריך לקרות, עם זה צריך להתמודד. הוא נרצח על קידוש השם, הנשמה שלו עולה להיכל העליון בלי הרבה ייסורים. נראה לי שאם כבר למות, אז זה אחלה דיל. לפחות עבורו. לנו קצת פחות.

ג'ני סבידיה. "אני מנסה להתעסק בלספר, שישמעו שהיה שלומי. יש לי הרבה מחשבות על איך להנציח אותו" (צילום: הדס יום טוב)

"כשנועם ואני דיברנו בטלפון בלילה לפני השינה, הוא היה סוגר תמיד עם 'חלומות פז'. מאז שהודיעו לנו שמצאו את הגופה, הוא אומר לי: 'ששלומי יבוא לך בחלום'. זה האיחול הרשמי. שמתי תמונה שלו ליד המיטה שתעודד את זה.

"אני מנסה להתעסק בלספר, שישמעו שהיה שלומי. החברה שעבד בה (הזרוע הישראלית של חברת סרוויס נאו האמריקאית) עשתה כמה פרויקטים, הם השמישו לפטופים וחילקו לילדים מפונים מהעוטף עם קטע לזכרו של שלומי, הם גם מקימים חדר מוזיקה ומלגה על שמו.

"יש לי הרבה מחשבות על איך להנציח אותו. אולי להקים קרן שתומכת בזמרים וזמרות מתחילים. אני מוצאת את עצמי כותבת אליו המון קטעים, מדברת אליו. כצעד ראשון, עשיתי קעקוע. בשבעה ניגש אליי אחד החברים הטובים שלו וסיפר לי שהוא רצה לעשות עוד קעקוע, והתלבט בין שלושה משפטים משלושה שירים שונים. הבנתי שאני חייבת לבחור אחד מהם ולעשות אותו לזכרו. בחרתי את 'יש רק אהבה בין ההריסות' מהשיר 'בתוך הצינורות' של אלג'יר. בסוף, החלטתי להוריד את ה'רק'. בין ההריסות ששנינו היינו בהן לא הייתה רק אהבה, יש גם תקווה".