דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שבת כ"ב באדר א' תשפ"ד 02.03.24
18.0°תל אביב
  • 10.3°ירושלים
  • 18.0°תל אביב
  • 16.0°חיפה
  • 17.8°אשדוד
  • 14.7°באר שבע
  • 23.3°אילת
  • 17.2°טבריה
  • 12.2°צפת
  • 16.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
מלחמה בישראל

"עברנו את יום כיפור, זה קטן עלינו": יום עם מתנדבים בקטיף עגבניות ליד גבול עזה

שלמה ברין ואחד המתנדבים (צילום: דוד טברסקי)
שלמה ברין ואחד המתנדבים. ברין (מימין): "אם לא תהיה חקלאות, לא יהיו יישובים" (צילום: דוד טברסקי)

גמלאים ממועדון גלישה, בדואים מרהט, ספורטאיות מהמרכז וקיבוצניקים דתיים: בחממות במושב יתד, 4 קילומטרים מרצועת עזה, עשרות מתנדבים מסייעים מדי יום בקטיף עגבניות | החקלאי שי אברהם: "לא ברור לי מאליו כל מה שקורה פה. מחמם את הנפש. זה עוזר לנו כלכלית לעבור את האירוע"

יהל פרג'
דוד טברסקי

הפנסיונרים במועדון הגלישה של שלמה ברין (75) רגילים לקום מוקדם כדי לרכוב על אופניים או לעלות על הסאפ, אבל בחודש האחרון, לפחות פעמיים בשבוע, הם קמים ונוסעים לאחד השדות או החממות בעוטף עזה, וחוזרים אחרי שעות מזיעים ומרוצים.

"היינו בחממות במושב יבול והתחיל לרדת גשם", מספר ברין בדרך לקטיף עגבניות בחממות של שי אברהם במושב יתד. "חקלאי אמר 'בואו נתקפל', אבל אנחנו אמרנו 'זה לא רציני', אז הלכנו לעזור בבית אריזה. אם לא תהיה חקלאות, לא יהיו יישובים". כעירוני וגמלאי של תע"ש, שלא עסק בחקלאות בחייו, הבחירה של ברין וחבריו להתגייס למאמץ הלאומי מרשימה.

לא רק גשם ירד עליהם, אלא גם פצמ"רים. "מי שחושש לא מגיע", אומר דני, שמחכה עם יהודה, אלי, יורם, אילן ונפתלי לתחילת יום העבודה. "בקטיף ליד גן יבנה נפל 500 מטר מאיתנו. שכבנו על הגב והסתכלנו לשמיים, לא היה מה לעשות. אין מיגון בשטח. אבל עברנו את יום כיפור, זה קטן עלינו". חבורת הגברים הזו, עם כל הציניות שלה, הבירות שהביאו להפסקת הצהריים והצחוקים על זה שהאישה בבית דואגת, שמעו את הקריאה והתייצבו. בששת הימים, בכיפור – ועכשיו.

שלמה ברין ומועדון הגלישה. "מי שחושש לא מגיע" (צילום: דוד טברסקי)
שלמה ברין ומועדון הגלישה. "מי שחושש לא מגיע" (צילום: דוד טברסקי)

בתדריך לפני תחילת הקטיף, כשהחבורה של ברין מתערבבת בעוד כ-30 מתנדבים, אברהם החקלאי מבהיר: "תסלחו לי קצת על הברחשים וכל מה שקורה פה. להזכירכם, אנחנו 4 קילומטר מהרצועה, אלו בומים סבירים לחלוטין כרגע. בצבע אדום כולם כולל כולם על הרצפה. מי שלא על הרצפה אני נותן לו כדור ברגל, ככה בטוח תישארו בחיים". כולם צוחקים, אבל אברהם רציני. חייהם וביטחונם של המתנדבות והמתנדבים שהגיעו לסייע לו תלויים גם בו. והוא איבד כבר מספיק.

שי אברהם. "יש לנו מלחמה גדולה עם העגבנייה הטורקית. אנחנו מפסידים עוד לפני שהתחיל הקרב" (צילום: דוד טברסקי)
שי אברהם. "יש לנו מלחמה גדולה עם העגבנייה הטורקית. אנחנו מפסידים עוד לפני שהתחיל הקרב" (צילום: דוד טברסקי)

"תודה שבאתם", הוא אומר, וממשיך להסביר על הפרקטיקה של הקטיף. "זה טיפה יותר מסובך ממה שרוב החבר'ה שהגיעו לכאן דמיינו. בין השאר, בניגוד לאינסטינקט, יש לא מעט תוצרת שצריך להוריד מהשיח ולזרוק לאדמה. התדהמה מהאובדן חולפת אחרי שעתיים עבודה, כשמתרגלים. את החבר'ה באזור המרכז לא מעניין מלחמה, מעניין אותם רק ביזנס. צריך להתאים את עצמנו אליהם. יש לנו מלחמה גדולה עם העגבנייה הטורקית. אנחנו מפסידים עוד לפני שהתחיל הקרב".

"אשאר פה עד מתי שיצטרכו"

המתנדבים בחממה של אברהם מגוונים מאוד, בהם אנשים שעד לפני חודש וחצי לא דמיינו את עצמם מקדישים ימים ושעות לקטיף עגבניות. אבל זה לא השינוי היחיד שמתחולל. מרטין וטל לדוגמה, הן חברות מכפר סבא וגני תקווה, שלקחו יום חופש במיוחד כדי לבוא. הן מכירות מתחרויות טריאתלון, כך שהמאמץ הפיזי לא מהווה מכשלה. "עד היום לא שינו לנו איזו עגבנייה אנחנו קונות בסופר", אומרת מרטין. "אבל מאז המלחמה, עלתה המודעות לחקלאות ישראלית".

מרטין (משמאל) וטל. "מאז המלחמה, עלתה המודעות לחקלאות ישראלית" (צילום: דוד טברסקי)
מרטין (משמאל) וטל. "מאז המלחמה, עלתה המודעות לחקלאות ישראלית" (צילום: דוד טברסקי)

גם אנה וליקנסקי, מנכ"לית חברת בלקטריק, שהגיעה עם כמה עובדים בחברה ושני הילדים שלה ליום התנדבות, מספרת על שינוי עמוק בהבנת המצב. "צריך לתמוך בכלכלה הישראלית. מעכשיו אני מחפשת עגבניות מתוצרת הארץ, ואחרי שנסיים לקטוף, סביר להניח שנקנה רק תוצרת הארץ. לא חששתי לבוא. צה"ל עושה עבודה טובה. העובדה שהילדים מפסידים יום לימודים לא מטרידה אותי. זה שיעור קצת יותר חשוב".

מחמוד מרהט עובד גם הוא בבלקטריק. הוא הגיע עם בנו עומרי, ומספר שהמשפחה של אישתו נפגעה בעקבות המלחמה. "זה לא פשוט, זה לא כיף, זה לא מקובל. אנחנו ננצח בסוף. לנו יש מקלט בבית, אבל בפזורה יש הרבה חוסרים. בימים הראשונים לא הצלחנו לעבוד. אישתי הייתה במצב לא טוב. אבל צריך להרים את הראש ולהתקדם – מה שהיה היה, נפלנו ונקום. ועכשיו פה בהתנדבות, זה כיף לצאת סוף-סוף מהמשרד ומהמספרים".

מחמוד (משמאל) ובנו עומרי מרהט. "כיף לצאת סוף-סוף מהמשרד ומהמספרים" (צילום: דוד טברסקי)
מחמוד (משמאל) ובנו עומרי מרהט. "כיף לצאת סוף-סוף מהמשרד ומהמספרים" (צילום: דוד טברסקי)

איתן מקיבוץ מירב ואלישע מקיבוץ שומריה הם צעירי המתנדבים וגם הוותיקים שבהם. "עובדים מ-05:30 עד 16:30", מספר איתן, תוך כדי שהוא ממיין עגבניות במיומנות. הוא לומד בישיבה בגולן, ובשבועיים האחרונים הוא הקדיש את החיים שלו לסייע בחקלאות. "אבא עוזר להנהלה, אחותי הייתה בשבוע שעבר, גיסתי היתה אתמול".

איתן מקיבוץ מירב. "אבא עוזר להנהלה, אחותי הייתה בשבוע שעבר, גיסתי היתה אתמול" (צילום: דוד טברסקי)
איתן מקיבוץ מירב. "אבא עוזר להנהלה, אחותי הייתה בשבוע שעבר, גיסתי היתה אתמול" (צילום: דוד טברסקי)
אלישע מקיבוץ שומריה. "עושים פה כבוד לוותיקים אז זה משתלם" (צילום: דוד טברסקי)
אלישע מקיבוץ שומריה. "עושים פה כבוד לוותיקים אז זה משתלם" (צילום: דוד טברסקי)

"זו אחלה אווירה, קומונה כזאת", אומר אלישע. "רואים פה פחות בני נוער עירוניים, אבל מדי פעם מגיעים. חשוב שיכירו קצת. אני אשאר פה עד מתי שיצטרכו, בכל זאת עושים פה כבוד לוותיקים אז זה משתלם".

20 דונם עגבנייה

לאברהם יש 20 דונם עגבניה ו-100 דונם פלפל, מתוכו עקר לא מעט. חקלאים מדברים על הגידולים שלהם ביחיד: עגבנייה, פלפל, מלפפון, אולי כי היחס לכל שיח ושיח, לכל גרעין וזרע, הם אישיים, מוכרים. ההפסדים שהמלחמה מנחיתה על החקלאים הם בלתי הגיוניים. מכל כיוון זה נראה רע, חוץ מהמתנדבים. "צלצלו הבוקר מהחמ"ל ושאלו למה לא נרשמתי. אמרתי שאני רוצה יום שקט, והנה באו 100 מתנדבים. זו הזיה. לא ברור לי מאליו כל מה שקורה פה. מחמם את הנפש. זה עוזר לנו כלכלית לעבור את האירוע".

ארגזי עגבניות. אברהם: "עוד חודש וחצי מהיום – אין עגבנייה, אין פלפל, אין כלום בארץ" (צילום: דוד טברסקי)
ארגזי עגבניות. אברהם: "עוד חודש וחצי מהיום – אין עגבנייה, אין פלפל, אין כלום בארץ" (צילום: דוד טברסקי)

לצד ההתרגשות מההתנדבות, הנבואה של אברהם קשה לעיכול. "עוד חודש וחצי מהיום – אין עגבנייה, אין פלפל, אין כלום בארץ. האזור הזה הוא 75% מהתבואה – בטטות, שומר, סלרי, ירק, גזר, מלפפונים, עגבניות פה במועצה אזורית אשכול, ובלית ברירה יסתמכו על הצורר מטורקיה, כי כל החקלאים הולכים מפה. השאירו את הכול מאחור והלכו כדי לא להסתכן".

בלי פוליטיקה

"כל מה שקשור לביטוח לאומי, פיצויים למשפחה שלי, השיכון בבתי המלון  – זה מטופל בצורה מדהימה", מספר אברהם. "כל מה שקשור לעסק שלי – הזיה. שר החקלאות אבי דיכטר ביקר פה, הבטיח לי, אבל כבר 3 שבועות וחצי שקל לא נכנס לי לחשבון. אמרתי לו 'תעלה על המשוריין וסע מפה'. אסור להם לוותר עלינו. אני זכאי להכול מהכול, מיליוני שקלים פיצויים. החקלאים הישראלים יודעים לגדל סחורות ברמה גבוהה, מהרמות הגבוהות בעולם, אבל המדינה צריכה להיכנס לתמונה, ולסייע להוריד עלויות. התשומות עלו – מאז הקורונה דרך המלחמה באוקראינה. אם המדינה עדיין לא התעוררה והצליחה להבין שצריך להשקיע בחקלאי הישראלי, הפעם היא תבין".

"פה כולם אחים. אם בסוף האירוע הזה לא מחבקים אחד את השני – אני הראשון שעוזב את המדינה"

הוא לא מרשה פוליטיקה בעבודה. "כל עוד אחים שלי נלחמים ברצועה וילדים של חברים שלי שבויים, כל מי שמדבר פה פוליטיקה אני זורק אותו החוצה. לא מוכן. כל עוד אנחנו שם, נכבד ונתפלל בשבילם". קשה להימנע מלדבר על המצב, בטח בזמן שיש כמה קבוצות התנדבות – 'אחים למשק', 'השומר החדש', ו'צו 8 לחקלאות', כל אחת עם האוריינטציה הפוליטית שלה. אבל כשמזיעים, הפוליטיקה פחות משנה. "פה כולם אחים. אם בסוף האירוע הזה לא מחבקים אחד את השני – אני הראשון שעוזב את המדינה".

הטנקיסטית והתאילנדים

יתד הוא מושב של מפוני ימית. תערובת גדולה של עדות ומוצאים, אבל עם בית כנסת אחד. אברהם מתגאה שהילודה גדולה, שהצעירים חוזרים, ועכשיו, שיש גם סיפורי גבורה. "לפי המפות של המחבלים אנחנו יודעים, בדיעבד, שהם היו צריכים לחסל את יתד, יבול ואבשלום, שלושה מושבים עם 110 משפחות. בכרם שלום הצליחו להדוף אותם, בדרך לפה עברו במחנה אבשלום וחיסלו את החיילים, ואז ניסו להגיע לפה", מספר אברהם בקור רוח כשהוא מצביע מערבה מאחורי החממות.

"הרגשתי שאם עוברים אותי, ההורים והילדים שלי נקצרים, אבל אז ב-09:15, בטעות או לא, הגיעה טנקיסטית של קרקל מפתחת ניצנה, קלטה אותם מתגודדים, 70 מחבלים עם אר.פי.ג'י, אופנועים, הכול, שיחררה עליהם פגז אחד בודד, וחיסלה 50. כיתת הכוננות כבר התכוננה על הגדר, רק 6 חבר'ה, ובירי ספורדי לחלוטין הצלחנו לשכנע אותם שאנחנו מוכנים. הם הורידו בגדים, זרקו נשקים ורצו למושב. הצבא לקח אותם. זה הנס שלנו. של המושב ושל האזור.

"הרגשתי שאם עוברים אותי, ההורים והילדים שלי נקצרים, אבל אז ב-09:15, בטעות או לא, הגיעה טנקיסטית של קרקל מפתחת ניצנה, קלטה אותם מתגודדים, 70 מחבלים עם אר.פי.ג'י, אופנועים, הכול, שיחררה עליהם פגז אחד בודד, וחיסלה 50"

"לקחתי את 20 העובדים התאילנדים שלי לחבר חקלאי בנורדיה. דאגנו להם שם, עשינו על האש. באו מהשגרירות, לקחו אותם. התחננתי בפני שני חבר'ה, בוי-בוי שאיתי כבר חמש שנים והוא כמו ילד שלי, וטאי שאיתי שנתיים, שיישארו. אמרתי להם: 'אם אתם לא נשארים, אני יורה בעצמי', אז נשארו. עם המשפחות שלהם. הבטחתי להם שאני ישן איתם או שהם באים לישון איתי בבית, וזה הרגיע אותם מאוד ואת המשפחות".

אחרי המלחמה

"איך נצא מזה?", תוהה אברהם, "אין לי מושג. ביקשתי מהשר אופק ועתודה. אישתי שנמצאת עם הילדים בנתניה אמרה לי לסגור. הילדים בוכים, 'אבא תחזור'. אנחנו ברוך השם בסדר, אבל נפשית נפגענו. כשהמתנדבים הולכים ואתה נשאר לבד, הראש מתחיל לחשוב, ואז אתה נפגע. אין לי זמן לחשוב. הטיפול שלי זה פה, לראות שעם ישראל חי".

ברין והגולשים. "אני ממליץ לבוא להתנדב, זה עוזר לאנשים טובים שנדפקו כהוגן יותר מאיתנו" (צילום: דוד טברסקי)
ברין והגולשים. "אני ממליץ לבוא להתנדב, זה עוזר לאנשים טובים שנדפקו כהוגן יותר מאיתנו" (צילום: דוד טברסקי)

"בסוף המלחמה נהיה יותר מחוברים, כקהילה, כאנשים", אומר ברין. "אבל לאט-לאט זה ידעך שוב, עד למלחמה הבאה. הרדיפה אחרי העושר מפרקת את הלכידות. אתה דורך אחד על השני בדרך לעושר. ובכל זאת, אני ממליץ מאוד לאנשים, גם מבוגרים, לבוא להתנדב. זה עושה טוב לגוף ולנשמה. זה עוזר לאנשים טובים שנדפקו כהוגן יותר מאיתנו. זו מצווה גדולה".

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!