פירות הארץ ממלאים את רחוב השזיף במושבה הגלילית יסוד המעלה. עצי רימון מתפקעים, עצי פקאן גדולים ומעליהם דקלים תמירים. כמעט לכל בית ברחוב יש טרקטור בחניה. עדות לכך שביסוד המעלה עדיין מתפרנסים מחקלאות. באחת החצרות עובדים תאילנדים אורזים אבוקדו. ובקצה הרחוב, בבית גדול, מתגוררת שרה וספי, הסבתא החזקה בישראל, והעצובה בה.

"אין, אין סבתא כזאת", אמר הנכד ארנון, כשהיה בן 16, בסרט התיעודי 'שמיכת טלאים', "ואם תחפשו ברחובות ותשלמו מיליונים של שקלים, סבתא כזאת לא תשיגו". הסבתא הזו יושבת כעת שבעה על ארנון, וזו לה פעם נוספת שהיא אבלה על אחד מבני משפחתה שנפל בהגנה על המולדת.

ארנון משה אברהם בנבנסטי וספי עם אימו ורד. "אני גאה בו", אומרת סבתו, "גאה שהוא נלחם בהכרה מלאה. גאה שהוא בחר בזה" (צילום: עמוד הפייסבוק של יסוד המעלה)

עשרות כלי רכב חונים סביב הבית, מודעת אבל תלויה בכניסה: "צבא ההגנה לישראל מודיע בצער על נפילת סרן ארנון משה אברהם בנבנסטי וספי ז"ל". ערב רב של מנחמים באים ויוצאים. גברים ונשים, חילונים, חרדים וחובשי כיפות סרוגות; חקלאים מביאים קרטונים מלאי תנובת הארץ; עיתונאים נושאים מצלמות ומיקרופונים; חיילים, רופאות ורבנים.

כולם יודעים שבבית הזה כבר ישבו שבעה יותר מפעם אחת, וכבר שאלו יותר מפעם אחת: "למה דווקא שרה'לה? למה דווקא היא שאיבדה כבר את היקר מכל? למה שוב?" עכשיו נכנסים לבית בשקט. אין מילים. לא נותרו. מה עוד ניתן להגיד למי ששכלה שישה בני משפחה במערכות ישראל, וארבעה נוספים (אח, חתן, בעל שני ונכדה) בטרם עת?

האלמנות: אימא ובת

בכניסה לבית וספי תלוי ציור שמן גדול קורע לב, "האלמנה" הוא נקרא, אישה זועקת, מעשה ידיה של ורד בנבנסטי וספי, בתה של שרה ואימו של ארנון, שנפל בקרבות בעזה ביום שני. ורד, אימו, הייתה בת שכולה, אחות שכולה ובת דודה שכולה, לפני שנעשתה השבוע לאם שכולה. היא גם אלמנה. בעלה נפטר מסיבוך רפואי. והיא לא האלמנה היחידה בבית. גם אימה, שרה וספי, התאלמנה כבר פעמיים.

"האלמנה". ציור שציירה הבת ורד וספי, אימו של ארנון ז"ל (רפרודוקציה: אוריאל לוי)

הציור הגדול תלוי על קיר שמאחוריו פינת הנצחה לבני המשפחה שנפלו בקרבות ישראל, ובני משפחה נוספים שנהרגו בעשור האחרון בתאונות מצערות. זו פינת הנצחה בסדר גודל של יישוב שלם – חמישה חללי צה"ל; אחיה התאום של שרה, שנהרג בתאונת דרכים; נכדתה, שטבעה למוות והיא עוד לא בת שנתיים; חתנה שנפטר מסיבוך רפואי; ובעלה השני, שנפטר גם הוא ממחלה. שרה עוד לא הספיקה להנציח כאן את ארנון, נכדה הבכור והאהוב כל כך.

פינת ההנצחה העמוסה של בני המשפחה הנופלים והמתים (צילום: אוריאל לוי)

בסלון רחב הידיים ובחצר הגדולה עשרות שבאו לחלוק את הצער עם שרה, ורד ויתר בני המשפחה. הבית צבעוני ומלא באינספור פריטים: ציורים רבים תלויים על הקירות; ספרי קודש וספרי חול; כלי עבודה עתיקים, המשקפים את השורשיות של משפחת וספי, ממייסדי יסוד המעלה, החיים בגליל העליון כבר יותר ממאה שנה.

בשבעה. ורד, אימו של ארנון, לבושה שחורים ומוקפת במנחמים (צילום: אוריאל לוי)

בני המשפחה, רובם אנשי חב"ד, מתפללים, משוחחים, מחבקים ומארחים את מי שבאו להשתתף בצערם. אך למרות שכל הצער בעולם התנקז לבית הזה, הבית שוקק חיים.

2023. הנכד ארנון נפל בעזה

"התפללתי רק שלא יבוא עוד אחד", אומרת לי שרה וספי. "אמרתי את זה כל פעם, מאז הפעם הראשונה. לצערי באו עוד ועוד ועוד. אומרים לי 'שלא תדעי עוד צער'. איזה צער אני עוד יכולה לדעת? אני מכירה כבר את כל הסוגים. כל פעם אני אומרת לעצמי שאני חייבת לבחור בחיים, לראות את חצי הכוס המלאה, רק את האור. ובכל זאת אני רואה חושך".

בשבת שעברה היא חגגה יום הולדת 84. "ארנוני שלח לי מעזה ברכה יפה בווטסאפ", היא מספרת, "זו ההודעה האחרונה שקיבלתי ממנו. כמה ימים לפני כן הוא עוד הספיק להתקשר אלי מחוף הים בעזה. הוא אמר: 'סבתא אהובה', ככה הוא תמיד קרא לי, 'זו הפעם האחרונה שאני מתקשר'. הוא התכוון שהוא עומד להיכנס ללחימה ולא יוכל לצלצל. אני יודעת שזה מה שהוא התכוון, אבל יצא לו ככה שהוא אמר שזו הפעם האחרונה, והיא באמת הייתה".

"בשמחת תורה הוא לא חיכה לצו 8. כששמע מה שקורה הוא מיד נסע דרומה. הוא אמר לי: 'סבתא, אני יודע עבור מה אני נלחם. אין לנו מלחמה צודקת מזו'. אני גאה בו"

וספי מדברת על נכדה בהערצה. היא כל כך גאה בו. לכל מי שבא ללחוץ את ידה או לחבק, היא מיד מספרת: "בשמחת תורה הוא לא חיכה לצו 8. כששמע מה שקורה הוא מיד נסע דרומה. הוא אמר לי: 'סבתא, אני יודע עבור מה אני נלחם. אין לנו מלחמה צודקת מזו'. אני גאה בו. גאה שהוא נלחם בהכרה מלאה. גאה שהוא בחר בזה".

ארנון, היא מספרת, היה ילד היפר-אקטיבי שנפלט מכמה מסגרות עד שמצא את עצמו מדריך רכיבה בחוות סוסים בעין זיתים, שם קיבל על עצמו אחריות והתפתח כמנהיג. הוא ואחותו התאומה חיה-מושקא, מספרים באותו סרט תיעודי מ-2014, קצת על עצמם, והרבה על סבתא. "אנחנו שונים מאוד זה מזו", אומר ארנון בסרט, עליו ועל אחותו התאומה, "אני חום והיא ג'ינג'ית; אני אוהב את האדמה והיא מבינה במחשבים".

שוטפים פאנלים סולאריים במים מזוקקים, החברה שהקימו ארנון ואחותו התאומה. "לא עניינו אותו חוזים וניירות" (צילום: מתוך אתר האינטרנט של החברה)

לאחר שחרורו משירות סדיר, הקימו התאומים את B.S.R System, חברה לשטיפת פאנלים סולאריים במים מזוקקים. חיה-מושקא מספרת שבתקופה האחרונה ארנון החליט לעזוב את החברה ולחזור לשירות קבע. "הוא כבר אמר למג"ד שלו שהוא רוצה לחזור ולהיות מ"פ. הוא היה חדור מוטיבציה ברמה הכי גבוהה. השירות בצבא היה הדבר החשוב ביותר מבחינתו".

את השבעה פוקדים, בין היתר, לקוחות ועובדים של ארנון ז"ל. הם מספרים על אדם שהיה לו אמון מלא באנשים: "לא עניינו אותו חוזים וניירות. הוא מסתכל בעיניים שלך וזה מספיק", כפי שסיפר אחד מהם.

ארנון התגייס לגבעתי, הגיע לסיירת ויצא לקורס קצינים. הוא התקדם עד לדרגת סרן במילואים והיה סמ"פ בסיירת גבעתי. מאז 7 באוקטובר נלחם ברצף עד שנפל ביום שני.

המכתב: ברק בעיניים, שירות משמעותי

בסיום קורס קצינים בבה"ד 1, פרסם ארנון מכתב שכתב: "לא קשה היה להבין את סבתא ואימא שלי, שלא בדיוק ששו לשלוח אותי לקרב. השלמתי עם העובדה שלעולם לא אתגייס. נקודת המפנה הייתה בגיל 17. עבדתי אז בחוות סוסים בצפון הארץ, כשקיבלתי את ההודעה על כך שאבא שלי נפטר. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ואיך להמשיך מכאן, אבל למזלי היה לי את מנהל החווה, שי קנטי. הוא לקח אותי תחת חסותו, הרים אותי בזמנים קשים ולימד אותי על מסירות, אחריות ואהבת הארץ, דרך סיפורים מתקופת השירות שלו בסיירת מטכ"ל.

"הבנתי שזה בן האדם שאני רוצה להיות, ושמתי לעצמי מטרה אחת – להיות לוחם ולהגן על המדינה. זה לא היה פשוט בכלל. מבחנים שמילאתי לא נכון וראיונות שפישלתי בהם בכוונה – את הכול הייתי צריך לקחת חזרה, ולהראות כמה אני מוכן ורוצה לתרום. אחרי מאבק ממושך וארוך, הצלחתי, קיבלת שיבוץ ללוחמה.

"אני יכול להגיד בבטחה שהצבא לימד אותי יותר מכל בית ספר אחר, והניף אותי למעלה גבוה"

"כשביקשתי מאימא שלי לחתום על טופס ההסכמה לגיוס קרבי, ראיתי את החששות שלה עולים מחדש, ולרגע דאגתי שלא תסכים לי להתגייס. לא היה לה קל לחתום, אבל עכשיו היא רואה שכל סופ"ש אני חוזר עם ברק בעיניים וזה רק הולך וגדל. אותו ברק מלווה אותי מאז ועד היום. משם התחלתי שירות משמעותי בגדס"ר חטיבת גבעתי, ומשם רק המשכתי לעלות. הייתי מצטיין בסוף המסלול, הכרתי אנשים חדשים וסוף סוף שיפרתי את העברית שלי, מה שלא הצלחתי לעשות לפני.

"אני יכול להגיד בבטחה שהצבא לימד אותי יותר מכל בית ספר אחר, והניף אותי למעלה גבוה. היום אצעד על רחבת המסדרים בבה"ד 1 כצוער בחטיבת גבעתי. אימא, סבתא וגם שי יבואו לראות אותי ולהיות עדים לתהליך המטורף שעשיתי. אין לי ספק שגם אבא שלי; סבא שלי, דוד ארנון; אורי ועומרי יהיו שם וישמחו על כך שבחרתי, למרות הכול, להמשיך בדרכם".

שורשים: בת למייסדי המושבה

סבתא שרה וספי גדלה בבית שורשי של חקלאים ביסוד המעלה. היא נינתו של חכם שלמה מזרחי, שהתיישב עם אחיו שאול על גדת אגם החולה ב-1872. האחים מזרחי ייסדו עם משפחת עבו את "קולוניה מי-מרום", והיו היוגבים הראשונים בעמק החולה. במשך 11 שנים הם חיו שם באוהל ועבדו את האדמות שעל גדת האגם.

בחורף 1883 שלחה אגודת "נחלת שדה וכרם", מהעיירה מזריטש (בצפון-מערב אוקראינה) שלושה שליחים שירכשו קרקעות להתיישבות בארץ. המשלחת הגיעה לאגם מי מרום (החולה) שם פגשה את האחים מזרחי שהיו עסוקים בחפירת תעלת מים סביב האוהל. בעודם חופרים מצא אחד האחים אבן ועליה כתובת בשפה הארמית: "אידכר לטב דמתיתב" – "ייזכר לטוב כל המתיישב כאן".

יסוד המעלה. גלויה מראשית שנות העשרים של המאה הקודמת (מקור: תמר הירדני, GFDL, ויקימדיה)

המשלחת ראתה בגילוי הכתובת סימן משמים והחליטה לקנות את האדמה כדי להתיישב על שפת האגם. זהו סיפור ייסודה של יסוד-המעלה, המושבה הראשונה בגליל, אם מחשיבים את 11 השנים שסבא-רבא של שרה עשה שם באוהל. האתר שבו נמצאה כתובת האבן נמצא כיום בקצה רחוב המייסדים, הרחוב המרכזי במושבה שממנו יוצא רחוב השזיף. באותו מקום התגלו בהמשך גם שרידי בית כנסת מהתקופה הביזנטית.

שרידי בית הכנסת העתיק ביסוד המעלה (צילום: אלון ברש, ויקימדיה)

יסוד המעלה הייתה בתחילת דרכה מושבה של חקלאים דתיים. תלאות רבות עברו על מייסדיה – מחלות, פרעות, התקפות של בוזזים, ובעיקר עבודה סיזיפית שבה הפכו פינת ארץ חרבה, שהייתה כביצה בחורף וכשממה בקיץ, לגן עדן.

1973. הבעל יואב וספי נהרג בגולן: קיבל את עיטור העוז

שרה וספי עשויה מהמורשת החלוצית העיקשת הזו. הוריה טיפחו באדמות העמק מטעי נשירים. קובי, אחיה התאום, לקח על עצמו את המשק המשפחתי, ויוסי אחיה הצעיר נבחר לימים להיות ראש המועצה המקומית, תפקיד שמילא במשך 21 שנים (1998-1977). שרה בחרה להיות אחות. אחרי הלימודים נישאה ליואב וספי, עולה מאיראן, שסיים את בית הספר היסודי בהצטיינות, זכה ללמוד בתיכון החקלאי בנהלל, התנדב לסיירת שקד, והתקדם בדרגות ותפקידים עד שהתמנה להיות סגן מפקד היחידה.

יואב וספי ז"ל. "לפני שנפרדנו ויצאנו חזרה הביתה הוא אמר לי: 'לכל כדור יש כתובת. הכתובת שלי לא רשומה על אף כדור" (צילום: אלבום פרטי)

"הוא היה גבוה. חתיך כזה", מספרת שרה במבט נוגה. "הוא ביקש לעבור להיות מפקד בחיל השריון. עבר קורסים ונהיה מג"ד בשריון. בתקופת ההמתנה, לפני מלחמת ששת הימים, עברנו לגור בקיבוץ נחל עוז. הם היו זקוקים לאחות בקיבוץ, וזה התאים ליואב, כי הוצב באותה תקופה עם הגדוד שלו בג'וליס שבדרום. עברנו לקיבוץ עם שני הילדים הראשונים שלנו, ארנון וורד. את מלחמת ששת הימים עברנו בנחל עוז. אני נשארתי בקיבוץ עם שני הילדים והוא נלחם בסיני כמג"ד בחטיבה 7".

היא מעשנת סיגריות בשרשרת והשיחה נקטעת מדי פעם לחיבוקי מנחמים. היא מחבקת חזק, וחוזרת לספר שוב ושוב על הנחישות שאיתה נכנס נכדה ארנון לעזה. רק כשהמנחמים ממשיכים אל ורד, בתה, היא ממשיכה לספר: "יואב ישב בכרם שלום. באחד הימים הוא שלח את הג'יפ עם הנהג שלו שהביאו אותי ואת ארנון, שהיה אז בן שלוש, אליו לכרם שלום. לפני שנפרדנו ויצאנו חזרה הביתה הוא אמר לי: 'לכל כדור יש כתובת. הכתובת שלי לא רשומה על אף כדור, וארנון כבר לא יצטרך להתגייס כי כבר לא נזדקק לצבא'".

בתקופת מלחמת ההתשה החליטו לעבור מנחל עוז צפונה, לחזור ליסוד המעלה. "בזמנו לא היו טלפונים", היא מספרת, "הוא ישב שם בתעלה ואני בקיבוץ עם הילדים. לא היה לנו איך לתקשר. הוא הציע שנעבור לצפון, שם הוא גם יהיה קרוב יותר לבית וגם אני אוכל להיות עם המשפחה שלי – אחים, אחיות, סבים, סבתות, דודים – כולם כאן במושבה".

"הוא השאיר לי רשימה של פקודים שלו שאצלצל אליהם, לקרוא להם למילואים, כדי שחס וחלילה לא יפספסו. סביב השעה חמש בבוקר קראו לי לעזור במרפאה לטפל בפצועים. כשהגעתי חזרה הביתה בצהריים הוא כבר לא היה בבית. לא נפרדתי ממנו"

ב-1973, חודשיים לפני שפרצה מלחמת יום כיפור, יואב קיבל גדוד שריון חדש לפקד עליו. גדוד  מילואים שמשויך לחטיבה סדירה. "מזל שהיה להם איזה תרגיל שלדי חודש לפני המלחמה, ככה שיצא לו להכיר את המפקדים הזוטרים בגדוד".

יואב היה בוגר השומר הצעיר, רחוק מהדת, אבל ראה חשיבות בשמירת מסורת. ביום כיפור 1973 הוא ישב בבית הכנסת במושבה. "בבית הכנסת הוא ראה שקוראים לחיילים הסדירים. הוא הבין שמגייסים אותם. הוא בא הביתה וביקש ממני להתקשר לדודו ישראלי, סמח"ט חטיבה 188, שאליה הגדוד שלו היה מסופח. 'תתקשרי', הוא אמר, 'תשאלי אם דודו בבית'. התקשרתי. ענתה אישתו. אמרה לי שהוא לא יצא הביתה בכיפור בגלל מצב כוננות.

"יואב לקח את הג'יפ, ובמקום לנסוע על הכביש הוא נסע לרמת הגולן, דרך השדות, כדי שלא לפגוע בדתיים. הוא עלה לחטיבה. שם דנו במצב. יואב ביקש שיגייסו את גדוד המילואים שלו, אבל אלוף פיקוד צפון יצחק חופי סירב. סביב אחת בלילה יואב הגיע חזרה הביתה. ישבנו אצל השכנה. יואב נכנס וסיפר שפרצה מלחמה, ובינתיים לא מגייסים אותם. הלכנו מהשכנה הביתה, וזה היה בית חדש, רק עברנו מנחל עוז. כל העצים היו נמוכים. ויואב אומר לי: 'שרה, העצים האלה יגדלו, ופה יהיה דשא. את הבר מצווה של ארנון נעשה פה בחצר'. בער בו, שמא יקרה משהו והוא לא ישתתף במלחמה.

"הוא השאיר לי רשימה של פקודים שלו שאצלצל אליהם, לקרוא להם למילואים, כדי שחס וחלילה לא יפספסו. סביב השעה חמש בבוקר קראו לי לעזור במרפאה לטפל בפצועים. כשהגעתי חזרה הביתה בצהריים הוא כבר לא היה בבית. לא נפרדתי ממנו".

יואב וספי בציור של בתו ורד על הגלויה ששלח להם במהלך המלחמה (צילום: אלבום פרטי)

כוח הטנקים של יואב וספי היה בין הראשונים שנשלחו לבלום את הסתערות טורי השריון  הסוריים. ב-7 באוקטובר, עלה וספי בראש פלוגת טנקים במעלה גמלא. הפלוגה שלו השמידה כוח טנקים סורי ומנעה מהם לרדת לכיוון עמק הירדן. בפעולה זו נפגע הטנק שלו. הוא זינק מהטנק הפגוע ונכנס לטנק אחר, ממנו המשיך לפקד על הכוח. למחרת, תוך כדי התקדמות, נתקל במערך חי"ר וטנקים סוריים. הוא הסתער בראש הגדוד, השמיד את מערך האויב, השתלט על ציר הנפט ובכך חסם את דרכה של תגבורת אויב על ציר זה.

ב-9 באוקטובר הסתער בראש חמישה טנקים על "תל עכשה". למרות הפגזה כבדה של הסורים כבש הכוח את התל וחסם את דרך הנסיגה. הגדוד בפיקודו השמיד במהלך הלחימה שם 70-60 טנקים סוריים. בין הקרבות הוא הספיק להעביר עם הנהג והשליש שלו דרישת שלום לשרה ולילדים. שרה ביקשה שיביא משהו פיזי, כדי שיוכלו לחוש בו. בפעם הבאה שהנהג שלו ירד מהרמה, היא מספרת, הוא הביא קסדה ששמשה את יואב באחד מהטנקים. הקסדה מונחת כעת בפינת ההנצחה בבית.

יואב שלח גם גלויה בדואר, שעליה כתב: "ארנון, עינב, ורד ושרה'לה היקרים, אני אוהב אתכם. הרבה נשיקות. התחלתי להאמין שיש אלוהים בשמים. אבא שלכם, יואב". שרה חשבה לעצמה שהוא בטח עבר כמה מדורי גיהנום. "כדי להביא בן אדם מהצד ההפוך לאמונה באלוהים, כפי שהוא היה, בטח קרו שם הרבה נסים".

שר הביטחון משה דיין לוחץ יד ליואב וספי. "בעל ידע רב והתמצאות מיוחדת בתפקידי שדה" (צילום: אלבום פרטי)

ב-16 באוקטובר הסתער וספי בראש יחידתו על עמדות ארטילריה של הסורים באזור כודנא. על אף ההפגזה הכבדה הוציא את ראשו מהצריח, כדי לצפות על שדה הקרב, נפגע ונהרג. על מעשה זה הוענק לו עיטור העוז.

תעודת עיטור העוז שקיבל יואב וספי. בתחתית מצוטט פסוק מספר איוב: "עמו עוז ותושיה לו" (רפרודוקציה: אוריאל לוי)

יואב וספי היה בן 33 במותו. שר הביטחון דאז, משה דיין כתב: "הוא היה בעל ידע רב והתמצאות מיוחדת בתפקידי שדה. חרוץ, מסור, נאמן, ממושמע ובעל אחריות רבה; בעל אופי נוח, שימש דוגמה אישית ודאג לקידום העבודה".

1983. הנגמ"ש התהפך בלבנון, הבן ארנון נהרג

ארנון וספי, בנה הבכור של שרה, היה מסור למשק המשפחתי. "בתיכון הם היו לומדים רק ראשון עד חמישי, ובשישי כולם היו יוצאים לבלות בים או לטייל", היא מספרת, "רק ארנון היה הולך לעבוד במשק. הוא לא רצה לבלות. כשהגיע לי"ב הוא התחיל לדעוך. הוא הידרדר בלימודים, וגם הפסיק לעבוד במשק. הלכתי להתייעץ עם המחנך שלו והוא אמר לי כך: 'תראי שרה, ארנון מצוי בבעיה גדולה. מצד אחד הוא רואה בגיוס הקרבי כייעוד אישי שלו, ומצד שני הוא מבין שהוא בן שכול והוא לא מעז לבקש ממך לאשר לו להתגייס לקרבי'.

תמונת ארנון וספי הבן בפינת הזיכרון בבית. הוא לא אמר למפקדים שהוא בן שכול כדי שלא ימנעו ממנו פעילויות (רפרודוקציה: אוריאל לוי)

"חשבתי לעצמי שאני לא יכולה לשמור אותו בכדור זכוכית. אני לא ארשה לו גם לנהוג? הרי יותר נהרגים בתאונות דרכים מאשר בצבא. החלטתי שאני מרשה לו. אמרתי לו: 'ארנוני, אל תדאג. אני אחתום לך'. זה לא הספיק לו. הוא התייסר. הוא אמר: 'אימא, ואם יקרה לי משהו?' אמרתי לו: 'הסר דאגותיך. תתגייס לשירות משמעותי. אני בטוחה שתחזור הביתה בשלום'. קיבלתי בן חדש. הוא מיד חזר להצטיין בכל מה שעשה".

הוא התמיין לקורס טיס, ובמבדק הפסיכולוגי שאלו אותו מי יחזיק את המשק החקלאי, אם הוא יחתום קבע לחמש שנים כפי שטייסים נדרשים לעשות. הוא השיב לבוחנים שאחיהם של אימו  יטפחו את המשק. כשהוא חזר הביתה, הוא סיפר שנכשל בתשאול הפסיכולוגי. עצם זה שהטיל את האחריות על דודיו, כנראה הכשיל אותו.

הוא הקדים את הגיוס שלו והתנדב לסיירת צנחנים. לאחר שהתגייס התבשר שעבר בהצלחה את המיונים לקורס טיס. הוא שאל את אימו שוב לדעתה, והיא אמרה לו שזו החלטה שלו. הוא החליט להישאר בסיירת, כי טוב לו שם. הוא עבר קורס מ"כים ונשלח ללחימה בלבנון.

"ביום שישי הוא צלצל ואמר: 'יצא לי מספר מוות'. נבהלתי. ואז הוא הרגיע: 'זה סלנג, זה ביטוי שאנחנו אומרים על מי שנשאר לסגור שבת. אני נשאר במוצב לסגור שבת ולא אבוא הביתה'"

היחידה שלו נכנסה ללבנון כמה ימים לפני יום הזיכרון ב-1983. הוא לא אמר למפקדים שהוא בן שכול, כדי שלא ימנעו ממנו כל מיני פעילויות. בימים שקדמו לכניסה ללבנון הוא היה עצוב. המפקד שאל את החברים שלו למה הוא עצוב, והם הסבירו שזה מפני שלא יהיה בבית ביום הזיכרון, כי הוא בן שכול. המפקד סידר לו כניסה מאוחרת ללבנון, אחרי יום העצמאות.

"אני זוכרת שלקחתי אותו לצומת, והוא אמר לי: 'אימא עד כאן. תודה. מפה אני מסתדר לבד'. חלילה שיראו שאימא מסיעה אותו לצבא. אחרי זה, ביום שישי הוא צלצל ואמר: 'יצא לי מספר מוות'. נבהלתי. ואז הוא הרגיע: 'זה סלנג, זה ביטוי שאנחנו אומרים על מי שנשאר לסגור שבת. אני נשאר במוצב לסגור שבת ולא אבוא הביתה'.

"ביום ראשון נסעתי לבית חולים זיו, שם עבדתי כאחות. בדרך, כשעברתי ליד בית העלמין, הייתה לי תחושה נוראית. עצרתי את האוטו בצד וצעקתי: 'ארנון!' הרגשתי שאני לא יכולה לנהוג יותר. ניסיתי להרגיע את עצמי, זה בטח רק בגלל שהוא אמר 'מספר מוות'. הכול יהיה בסדר. אמרתי לעצמי שאני סתם חרדתית.

"באותו הזמן ורד, בתי השנייה, הייתה מאושפזת עם כאבי בטן. אז חזרתי הביתה להביא דברים שהכנתי לה, ועליתי חזרה לצפת. הייתי במחלקה אצל ורד, ופתאום אני רואה את קובי, אחי התאום. זה היה מוזר, כי עוד לא הספקתי לספר לו שוורד מאושפזת. שאלתי: 'קובי, מה אתה עושה פה?' הוא אמר: 'שרה'לה, בואי איתי'. אמרתי: 'תגיד לי שהוא רק פצוע'. והוא אמר: 'לא'. אחי התאום הוא שהודיע לי גם על יואב. מסתבר שקצין העיר הגיע לראש המועצה לספר לו, וזה היה במקרה אחי הקטן, יוסי. הוא כמעט התעלף".

"בדיעבד, תקפו אותי המחשבות שאם היה הולך להיות טייס היה סיכוי הרבה יותר גדול שהוא לא ייפול. אבל אין מה לעשות, אנחנו יכולים להחליט רק איך נחיה, ולא איך נמות"

היחידה של הבן ארנון פעלה בהרי השוף. כוח היחידה שלו נע בטור נגמ"שים, שהתקדם לאזור הלחימה. ארנון עמד בצריח הפיקוד של אחד מהם, כשהיחידה נתקלה במחסום אבנים. נהג הנגמ"ש ניסה לעקוף את המחסום, ותוך כדי כך התהפך. ארנון הספיק לתת פקודה "היכון להתהפכות", ובכך הציל את חיי חייליו. הוא היה בן 19 במותו, ונטמן בבית העלמין הצבאי בראש פינה, ליד אביו יואב.

"בדיעבד, תקפו אותי המחשבות שאם היה הולך להיות טייס היה סיכוי הרבה יותר גדול שהוא לא ייפול. אבל אין מה לעשות, אנחנו יכולים להחליט רק איך נחיה, ולא איך נמות".

למודי צער: הילדים ורד ועינב חוזרים בתשובה

ורד, בתה של שרה, עברה אחרי שחרורה מצה"ל לגור בקליפורניה. היא חזרה בתשובה והצטרפה לקהילת חב"ד. עינב, בן הזקונים של שרה, שירת ארבע שנים בחיל המודיעין, ואחרי שהשתחרר קיבל חלקת אדמה במושבה והחל לגדל מישמש. בקיץ טיפל בחלקה ובחורף נהג לצאת למסעות בדרום אמריקה. באחד מטיוליו פגש בברזיל חבר ילדות מיסוד המעלה, שלקח אותו מדי שבת לבית הכנסת.

בטיול אחר, באל סלבדור, נפגש עם נזיר נוצרי וישב עמו לשיחת נפש. עינב וספי, שתמיד נמשך לעניינים רוחניים, החל להתקרב לאותו כהן דת וללמוד ממנו את עיקרי תורתו. השניים נסעו יחד לחופשה במקומות מבודדים, שם הראה לו כשפים וכוחות טומאה. "באחת השיחות שלהם", מספרת שרה, "אמר לו אותו נזיר: 'אתה בן לדת הנעלה ביותר, למה אתה מחפש את מי שאתה אצלי? תחפש אצלך'".

"המוות היה נוכח בבית הזה יותר מדי. אני שמחה שהם מצאו את הנחמה בדת ולא במשהו מזיק. אומרים שאני מסכנה כי הילדים שלי חזרו בתשובה, אני בכלל לא מסכנה, להיפך. אני מכבדת ומוקירה את הדרך שכל אחד בוחר לעצמו"

כנער מתבגר, מספרת האם, עינב לעג לוורד אחותו שחזרה בתשובה. "כשוורד חזרה בתשובה, התחלתי להחזיק בבית סירים וכלים במיוחד בשבילה, ובישלתי לה אוכל כשר. כל אחד הכי אוהב את האוכל של אימא, ואני לא רציתי שהיא תפסיד את זה רק בגלל הכשרות, אז הייתי מכינה גם כשר וגם לא כשר. עינב היה כל כך אנטי שחששתי שהוא יעשה דווקא ויכניס משהו לא כשר לסיר של ורד. והנה ברבות השנים, עינב נהיה לרב".

את חזרתם בתשובה של שני ילדיה, שרה מסבירה לעצמה כדרכם להתמודד עם השכול של ילדותם: "הם איבדו אבא ואח ובן דוד. המוות היה נוכח בבית הזה יותר מדי. אני שמחה שהם מצאו את הנחמה בדת ולא במשהו מזיק. אומרים שאני מסכנה כי הילדים שלי חזרו בתשובה, אני בכלל לא מסכנה, להיפך. אני מכבדת ומוקירה את הדרך שכל אחד בוחר לעצמו. במכתב האחרון שקיבלו מיואב אביהם הוא כתב שהחל להאמין באלוהים. ורד אומרת שהם הגשימו את צוואתו".

בני הקרובים שנפלו: ניר מזרחי, עמרי בן-זכרי, אורי מעוז (צילומים: יזכור, אתר ההנצחה ללוחמי ישראל)

1984. תאונה מבצעית: ניר, בן הדוד, נהרג בלבנון

כשנה לאחר שנפל בנה ארנון, נהרג ניר מזרחי, בן דודה של שרה, בתאונה מבצעית בלבנון. "הוא החזיק פגז בתוך הטנק והפגז התפוצץ או משהו כזה", היא מספרת. ניר נפל בעת מילוי תפקידו והובא למנוחת עולמים סמוך לקבריהם של יואב וארנון.

1987. התאונה במוצב: כדור שנפלט הרג את עמרי

לאחר מותו של בעלה יואב, מצאה שרה זוגיות חדשה עם יעקב בן-זכרי מצפת. יעקב הביא עמו לזוגיות שני בנים ושלוש בנות. בנו עמרי התגייס לגבעתי והוצב בברעם על גבול לבנון. באחד מסופי השבוע הראשונים שלו בקו, באוקטובר 1987, הוא התנדב לצאת הביתה מאוחר כי הוא מתגורר בצפון. "זה היה יומיים אחרי יומולדת 19 שלו",  מספרת שרה, "הם חגגו במוצב. הש"ג הגיע לחגיגה עם כדור בקנה. הרובה שלו נתפס בבריח הדלת ונפלט כדור ישר לראשו של עמרי. הוא נפטר במקום".
בעלה השני של שרה, יעקב בן-זכרי, נפטר לפני ארבע שנים ממחלה.

1988. האסון בדרום לבנון: אורי, בן האח, נהרג

החלל החמישי במשפחה היה אורי מעוז, בנו של אחיה התאום, קובי. אורי התגייס לצה"ל באוקטובר 1984, שנה לאחר מותו של ארנון. הוא התנדב לסיירת צנחנים, בעקבות סיפור גבורתו של ארנון, בן דודו הנערץ. הוא הצטיין כלוחם, עבר קורס קצינים וחזר ללבנון כסגן מפקד היחידה.

ב-13 ביולי 1988 השתתף בפעולה לאיתור קני מחבלים בדרום לבנון. הכוח בפיקודו נתקל במחבלים, ובחילופי האש הוא נפגע, פונה במצב אנוש ונפטר במרפאת מחנה גיבור. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין ביסוד המעלה. בן 22 היה במותו. הוא הותיר אחריו הורים, שני אחים – עודד ויואב, ואחות – מיטל.

במעריב נכתב ב-15 ביולי 1988: "שעה קלה לאחר שמסר להורים, אביבה ויעקב מעוז, את בשורת האיוב, יצא קצין צה"ל את פתח הבית חיוור כסיד, הצית סיגריה ביד רועדת ואמר: 'זו לי הפעם הרביעית שאני פוקד את בית משפחת מעוז (מזרחי) ביסוד המעלה ומודיע, כשרופא לצדי, על בחור בן המשפחה שנפל בעת מילוי תפקידו. עכשיו נסעו להודיע לשרה'לה וספי, דודתו של אורי מעוז".

כתבה אחרת מאותו יום מתארת את מסע הלוויה. שרה זעקה על הקבר: "די אלוקים, מספיק!" כעת, בשבעה על נכדה, היא מספרת שאורי, בן אחיה, היה לה כבן ולארנון כאח: "הוא היה בן בית, בן משפחה. כמו בן נוסף שלי שנפל". הוא היה החלל החמישי במשפחתה, הרביעי שנפל בלבנון תוך חמש שנים.

2004. תאונת הדרכים: הנכדה נעשית ספורטאית פראלימפית

הבן עינב וספי מונה לאחר נישואיו לנהל את גני חב"ד ביסוד המעלה, והמשיך בעבודתו במטעים שבבעלותו. הוא גם הקים חברה לטיולי ג'יפים המשלבים טיולי שטח עם התוועדויות ונגינה ביערות הגליל.

שיינא וספי גולשת. ייצגה את ישראל במשחקי החורף בבייג'ינג (צילום ארכיון: באדיבות עמותת ארז)

ב-2004 התרחש במשפחה אסון נוסף: עינב ומשפחתו היו מעורבים בתאונת דרכים שבה נפצעה שיינא, בתו, שהייתה אז בת שלוש. הרופאים נאלצו לכרות את אחת מרגליה. לאחר תקופת שיקום שבה הילדה הביתה, וברבות השנים הפכה לגולשת פראלימפית מצטיינת, והייתה לישראלית הראשונה שהשתתפה באולימפיאדת החורף הפראלימפית.

2013. מות האח התאום והאסון בבית הבן: הנכדה הפעוטה טבעה

עם הזמן, הפך ביתו של עינב וספי לבית חינוך נרחב, שכלל בית ספר לבנות, מסגרת לנוער במצוקה וגן ילדים. לדבריו, "הכול ברוח שספגתי מאימא בבית".

באתר של חב"ד נכתב ב-2013: "כל מי שזקוק לקורת גג, ארוחה חמה, או מקום לשבות בו, יודע את הדרך אל משפחת וספי. עד לפני חודשיים לא היה בביתם מנעול לבית, ועובדה זו לא הייתה מליצה. פשוט אצל וספי הבית תמיד פתוח, גם ביום גם בלילה, גם בקיץ וגם בחורף. יהודי שנזרק מביתו, סיפר כי התגורר חצי שנה בקרוואן שהעמידה לרשותו משפחת וספי בחצר ביתם. אם חד-הורית עם 11 ילדים נעזרה במשפחה כשחוזה השכירות של דירתה הסתיים ולא יכלה לשכור דירה חדשה".

סיפורו של הבית המיוחד הונצח בסרטון.

באותה שנה, 2013, טבעה בחצר הבית בתו של עינב, מנוחה רחל, לפני שמלאו לה שנתיים. נכדתה האהובה של שרה נפלה לתוך קייק שהתמלא במי גשם ולא הצליחה לקום. עוד טרגדיה שקשה לתאר במילים, והיא פקדה את משפחת וספי חודשיים בלבד לאחר שקובי, אחיה התאום של שרה, זה שבישר לה את בשורות האיוב על נפילת בעלה ובנה, נהרג בתאונת דרכים במהלך טיול באוסטרליה.

2023. שרה וספי נותנת כוחות

למרות הכאב הגדול, שרה המשיכה לתמוך במשפחתה הענפה ולטפח את ביתה, שתמיד פתוח לכולם. באחת הסצנות בסרט מ-2014 אומר עליה הנכד ארנון: "אני לא מבין איך היא כל פעם קמה מחדש". והיא קמה.

שרה וספי. "אין מילים. מה נותר להגיד?" (צילום: אוריאל לוי)

בימים אלה, בביתה שבקצה רחוב השזיף ביסוד המעלה, היא מחבקת חזק את כל מי שמגיע לנחם על נפילת נכדה. אבל לשבעה הזו לא באים רק לנחם, אלא גם כדי לשאוב כוחות מסבתא שרה. והיא נותנת.