"לפני המלחמה הנשים בחברה הערבית התמודדו אלימות קשה" אומרת ריהאם אלעסל, יושבת ראש מרחב נצרת בנעמת, "האלימות, הפשע וארגוני הפשע מאד השפיעו על מצב הנשים. הרבה נשק שמסתובב מוסיף למצוקה לאיום ולרצח".
"אמנם יש ירידה במקרי הרצח ובמקרי הפשיעה וברור שזה משפיע, אבל אנו יודעים שבזמן מלחמה יש הרבה מקרים שלא מגיעים למשטרה. הרבה נשים מוותרות או ממשיכות להיות במעגל האלימות בתוך הבית. אווירת המלחמה מכסה על הכל. אפשר לראות ירידה במקרי רצח, אני חוששת ממה שקורה מאחורי הדלתות, בתוך הבית. כמו בכל משבר הייתה ירידה בפניות ואחר כך הקווים הוצפו, זה קורה בכל הארץ".
האלימות המגדרית בבית אינה האיום היחיד המרחף על נשים ערביות בימים אלה. "נשים במקומות עבודה מעורבים נמצאות במצב מאוד קשה." אומרת אלעסל, "במקומות עבודה שיש קבלת קהל מעורב יש לא מעט תופעות של הסתה של סירוב לקבל מהן שירות אפילו בשירות טלפוני. ישנם מקרים כאשר המשיבה היא אישה ערבייה הפונה מסרב לקבל שירות ומבקש שתרד מהקו".
"המערכת הרפואית תמיד הייתה מחוץ לדיון הזה", אומרת אלעסל, "הפעם זה נכנס גם לשם. שמענו על סירוב לקבל טיפול מאחות ערבייה". היא מוסיפה כי יש גם נקודת אור, "בהרבה בתי חולים לא נתנו לזה לקרות".
לדבריה של אלעסל המצב הזה חוצה מעמדות. "אני מתארת לעצמי שזה נמצא בכל תחום בתקופה הזו אבל במינונים שונים. ברור שיש נשים שהן ממילא במקום מוחלש במעמד לא גבוה שסופגות יותר".
היא רואה חשיבות באיסור החוקי בישראל על אפליה על רקע לאומי, אך מסבירה שכוחו מוגבל. "חוקים תמיד יכולים להגן. יש חוקים שיכולים לעזור", אומרת אלעסל, "אבל הפעם זה לא עניין של חוק. תרבות החוק נמצאת במשבר ומשפיעה. עכשיו מה שצריך להדגיש זה אמירות ועמדות". אל עסל מדגישה את חשיבות הקריאה סובלנות ולחיים משותפים: "זו ראייה שאנו דוגלים בה בזמנים רגועים ובמיוחד בעת כזו. אלה שני קווים (החוק והשיח – י.ש.) שצריכים להיות ביחד".
צעירות וצעירים דורשים תשומת לב מיוחדת בעת הזו. "נשים צעירות בתקופה זו נמצאות במקום מורכב קשה ומסוכן. השלב שלהן בחיים הוא שלב שהערך של ביטוי עצמי ועמדות הוא מרכזי בחייהם ומעצב את אישיותן ותפיסת עולמן" מסבירה אלעסל. "כחברה ערבית זה מקום קשה עכשיו. יש דה לגיטימציה, יש הרגשה שאני לא יכולה לבטא את עצמי ולהגיד מה אני חושבת. זה מכניס את הצעירים במיוחד למקום מאוד מורכב. סטודנטיות וסטודנטים מרגישים נרדפים. כל ביטוי ביקורתי יכול להישמע כמסית. אני שומעת בתקופה האחרונה שסטודנטים חושבים לצאת וללמוד בחו"ל כי הם לא מרגישים בנוח. אני תוהה עד כמה תהיה האוניברסיטה מרחב שיוכל להיות בו דיון וחילוקי דעות מתוך כבוד ואחריות שאף אחד לא ירגיש במקום לא נוח. אני חוששת שיגיעו סטודנטים יהודים וערבים ויהיו חיכוכים אלימים, במקום דיון משותף ועשייה משותפת. הכל עכשיו בסימן שאלה".
עם זאת אל עסל סבורה כי החיבור בין הקושי הלאומי לקושי המגדרי עשוי להוליד כוחות שביכולתם להביא מרפא ומזור. "המקום של הנשים בתחום ההתנדבות בולט כל כך, כי הן מחוברות לעשיה חברתית. בזמן מלחמה נשים יכולות לבנות, הן מתמודדות עם משברים ורצות להציל לסייע לעזור. זה חלק מהחינוך שמקבלות בדרך כלל נשים בכל חברה".
"אי אפשר להתכחש שאנו נמצאים בשני מקומות" היא מוסיפה, "השייכות שלנו התרבותית והלאומית היא למקום אחד וההשתייכות המדינית והאזרחית היא למקום אחר. הראייה שלנו יכולה להיות יותר מתונה וכוללת. זה מקום מבלבל וקשה".
"לנשים הערביות יש מקום בשיח המשקם. יום אחרי המלחמה הנשים הערביות ימשיכו למצוא את המקום המיוחד והאמירה המיוחדת שלהן. אני חושבת שלנשים ערביות שגדלות וחוות את היותנו מיעוט לאומי יש את הניסיון במשחק בין העולמות, בהקשבה ובהזדהות עם הסבל עם האפליה והגזענות. זה נתן לנו יכולות מיוחדות. אני חושבת שאם היו יותר נשים במקומות של קבלת החלטות, השיח היה פחות כוחני ודורסני ואלים".
