"בסוף יחזרו גם כל אנשי בארי, אנחנו לא מפסיקים לקוות", אומר ל'דבר' ערן אבני, בן 66 חבר קיבוץ בארי. ביום השני להפסקת האש, ולקראת שובם של חטופים נוספים אחר הצהריים, הוא מתעקש לשמור על אופטימיות. "התחושות מעורבות. לצד השמחה הגדולה על כל אחד שחוזר יש גם מתח גדול ועצב עמוק על כל אחד שלא חוזר. זה מורט עצבים, אבל כל אחד שחוזר – מעודד ומחזק. אנחנו מלאים תקווה לקראת חזרתו של כל אחד״.

אבני בן למקימי קיבוץ בארי. יחד עם בני ובנות הקיבוץ הוא מאייש את האוהל שהקימו בכיכר החטופים. בקול שקט ובהרבה סבלנות הוא מספר שוב ושוב לבאי הכיכר על האירוע שטלטל את הקיבוץ הדרומי בבוקר 7 באוקטובר.

"כל שם הוא שם וכל אמא אוהבת את ילדיה. אנחנו רוצים שכולם יחזרו", הוא אומר, אבל לדבריו הציפייה לא הופכת קלה יותר: "זה דורש הרבה סבלנות. לצד השמחה הגדולה על כל אחד ואחת מהשבים, הוא מבין שנדרש אורך נשימה. "זה לא בידיים שלנו ולכן נחכה מה שצריך".

כבר שנים שהוא מתעד את חיי הקיבוץ. בעבר לימד קולנוע במכללת ספיר ובתיכון האזורי. בשנים האחרונות הוא מתרכז בתיעוד חיי הקיבוץ וקהילת בארי. "אנחנו מתעדים את מה שקורה כל הזמן, בשביל עצמנו. מספרים את הסיפור של בארי כבר הרבה שנים: אירועים, חגים. עכשיו גם מתעדים את הסיפור שלנו מאז 7 באוקטובר. זה פרק חדש בחיי הקיבוץ, שכולל משבר, שריפה, חורבן ומוות. אנחנו מצלמים. כשאני שואל מה נותן להם תקווה, אני שומע מרובם שחשוב להם לשמור על הקהילה. יש הרבה חרדות, יש תחושת חוסר ביטחון, אבל ההיאחזות בקהילה משותפת לרוב האנשים. עדויות של החברים, מצלמים את תקופת הביניים".

״החיים לא יהיו שלמים בלעדיהם, אבל בסוף המסע נתגבר על המשבר״

אבני איבד משפחה וחברים רבים, ובאומץ לב הוא מוצא מקום לתקווה. "החברים הכי טובים שלי נרצחו. אני מתקשה להבין איך נוכל להמשיך בלי אותם אנשים שהיו מאוד מרכזיים ומובילים בקיבוץ. אנחנו קהילה חזקה עם גרעין קשה מאוד חזק שחלק ממנו איננו יותר. אבל החיים חזקים ואם אנחנו רוצים להמשיך לחיות אנחנו צריכים לקום ולתפוס את מקומם של מי שהלכו. אין לאנשים תחליף באופן אישי, אבל יש אחריות וצריך לקחת אותה כדי שהקהילה הזאת תקום על הרגליים״.

קיבוץ בארי איבד ספג אבדות קשות, ביניהם רבים מחבריו הקרובים ביותר של אבני. "סבלנו 86 נרצחים, אנחנו לא צריכים יותר מזה. כל אחד שלא יחזור או שיקרה לו משהו בדרך זה אובדן מאוד גדול ואכזבה מאוד גדולה".

"אנחנו במסע ארוך שבמהלכו נתגבר על המשבר", הוא אומר ביחס לטלטלה שעובר הקיבוץ בחודש וחצי האחרונים. "אני מניח שכמו תמיד נעשה את הדבר הנכון ונשרוד את המשבר הזה. כל עוד נבחר לתת לכל אחד מקום, להיות קשובים וערניים לכולם, אני חושב שנצליח". לדבריו, זה גם יהיה המפתח לקליטת החברים והילדים שישובו מעזה. "היכולת לתת מקום לכולם הוכיחה את עצמה לאורך השנים. הרב גוניות והבחירה לתת לכל אחד מקום עומדת לזכותנו לאורך השנים, ואני מאמין שהיא תעמוד לעזרתנו גם עכשיו״.

כעת הוא מחכה להשלים את הפרק החסר עם שובם של החטופים. "כל אחד הוא סיפור, עולם שלם. החיים לא יהיו שלמים בלעדיהם. כולנו מחכים לראות את החברים והקרובים שלנו שיחזרו. יש לי תקווה שכולם יחזרו, אבל יש לי גם דרישה שכולם יחזרו, אם לא היום אז מחר".