תמונותיהן של הנשים המבוגרות השבות משבי החמאס כשהן מנופפות לשלום מהאמבולנס, הולכות על רגליהן ומחייכות לבני משפחותיהן, למרות מה שעברו ולמרות מה שחוו בשבעה באוקטובר, הן מראה מעורר השראה. ההתפעלות מיוכבד ליפשיץ, יפה אדר, רות מונדר, מרגלית מוזס, עדינה משה, חנה פרי וחנה קציר – כולן בנות 70 ויותר – זיכתה אותן בכינוי "נשות ברזל".

פרופ' סילביה פוגל-ביז'אוי, החוקרת את התנועה הקיבוצית מההיבט המגדרי כבר 40 שנה, מתקוממת נגד הכינוי הזה:  "זו לא אישיות ברזל", היא אומרת. "זה מושג גברי ומיליטנטי בעיניי, וגם מושג שמרחיק אותנו ולא מאפשר לנו להבין".

לטענתה, "ההתפעלות מהנשים באה מניפוץ הסטיגמה. אנחנו בחברה רגילים לחשוב על זקנים, ובמיוחד על זקנות, כחסרות אונים, כנועות, בעלות יכולת נמוכה לחשוב בעצמן או להגן על עצמן, ואלה סטריאוטיפים שאנו מטפחים ומחזיקים. לראות נשים חזקות, שעומדות על הרגליים למרות כל הסבל והצער, עומד בניגוד לסטריאוטיפ של מה זה אישה זקנה. אבל בעצם היותן מה שהן, הן שוברות סטריאוטיפים בענק – גם מגדריים וגם דוריים. זה מראה, בעיקר, איפה אנחנו בחברה טועים, ואיך השיח בינינו לא מותאם למציאות".

"נשים זקנות שידרו לנו שהן איתנות"

פוגל-ביז'אוי היא סוציולוגית פוליטית, פרופסור מן המניין ומלמדת במכללה האקדמית רמת גן וחוקרת במכון לחקר הקיבוץ ביד טבנקין. את הדוקטורט שלה היא עשתה בבית הספר הגבוה למדעי החברה באוניברסיטת פריז. תחומי המחקר שלה הן מגדר, אזרחות וזכויות אדם, משפחה והקיבוץ. היא פרסמה ספרים ומאמרים רבים בנושא. בעשרים השנים האחרונות, היא גם עומדת בראש המיזם לחקר מגדר בהתיישבות השיתופית.

הרבה ממה שמפתיע, לטענתה, בנשים האלה זו העמידה, פיזית. הן עומדות על הרגליים, לא כפופות, לא נשענות. "הייתה גם אחת על כיסא גלגלים, ובכל זאת היא ישבה ישר, לא הייתה כפופה עם מבט אומלל. פה יושב הכוח. זה לא עניין מודע, זה החומר האנושי".

וזה נכון, לדבריה, לא רק לגבי נשות הקיבוצים: "ראינו נשים חזקות מאוד גם בנתיבות, שדרות, אשקלון ואופקים, וגם במקומות אחרים. גם במקרה של רחל אדרי מאופקים, כולם התפעלו מאוד מקור הרוח שבו היא פעלה. נשים זקנות באו ושידרו לנו משהו אחר – שהן אנושיות, שהן איתנות, שיש להן ראש על הכתפיים".

בדור הנשים הספציפי, מסבירה פוגל-ביז'אווי, התחושה והרצון להילחם מאוד חזקים: "נשים בגיל 80-70 אלה נשים שנלחמו כל חייהן להיות מי שהן, להשמיע את קולן, לשלוט בחייהן, להגיד מה הן חושבות. והן לא ויתרו. בגלל זה אנחנו איפה שאנחנו. גם בקיבוצים זה היה דבר עמוק ויומיומי".

על בסיס זה, נולד האפיון הספציפי של הנשים האלה: "רובן שייכות לדור המייסדים, או שהן הבנות של המייסדים, שכבר נולדו בארץ וגדלו בחברה השיתופית. הן באות מעולם ערכים שבו הרעיון הקולקטיבי מרכזי מאוד, ובתודעה הן בעצם לא נמצאות לבד במרכז. הן חלק ממשהו יותר גדול, וזה נותן הרבה כוח. הן באות מדור שנאבק, אבל גם בחברה שיש בה קהילתיות תומכת".

האבות שלהן לחמו במלחמת העצמאות, בעליהן לחמו במלחמת יום הכיפורים, ילדיהן לחמו במלחמת לבנון, רבות מהן שירתו בצבא בעצמן, הן ובנותיהן נלחמו, חוו את כל מלחמות ישראל. בוודאי אלה מהן שחיו כל חייהן בקיבוצי העוטף, חוו על בשרן גם את כל המבצעים ואת כל ה"טפטופים", את כל חווית המגורים על הגבול.

אבל בעיניה של פוגל-ביז'אוי, העניין הצבאי הוא רק אחד ההיבטים. הכוח שלהן יושב, לדבריה, באי ההסכמה להיות קורבן: "הסבתות האלה מספרות את ההיסטוריה הקיבוצית בסירוב להיות קורבנות. זה משהו שהרבה מאוד מאיתנו בחברה הישראלית קיבלנו על עצמינו בעצם היותנו חלק ממדינת ישראל, וזה גם מה שמחבר הרבה מאוד מהחברה הישראלית לנשים האלו, עם הכבוד העצמי הזה".

"לא להיות קורבן. גם לא של אדמה קשה לעיבוד, של קדחת, של מחסור"

לדבריה, כל ההיסטוריה של התנועה הקיבוצית יושבת על אי ההסכמה להיות קורבנות. בעיקר לא קורבנות של ההיסטוריה היהודית. "וזה גם לא להיות קורבן של טרור, של מאבקים ושל מלחמות, ובראש הראשונה של השואה. אבל לא רק. זה גם לא להיות קורבן של אדמה קשה לעיבוד, של קדחת, של מחסור, וגם של קשיים חברתיים ואישיים".

בתחילת המאה ה-20, ובייחוד לאחר השואה, הקיבוץ היה מענה לגורל היהודי הזה. "הקיבוץ היה כשלעצמו התשובה. במקום להתנקם, להשתקם. להקים, לבנות ולהיבנות. במקום להיות מושמדים להקים יחד קהילה, ולא סתם קהילה – קהילה שיתופית, שבה לא כל אחד לגורלו. ההיפך מהשואה. כן, זו קהילה עם הרבה בעיות, אבל זו קהילה דינמית, ובעיקר קהילה יוצרת, בונה ועם פנים לעתיד".

"האנטי-קורבנות הזו דורשת נוקשות, והקיבוצניקים הם אנשים מאוד נוקשים. הנוקשות הזו מופנית כלפי עצמם, כלפי המשפחה, כלפי החברה. אסור ליפול, אסור להיות חלש, אסור 'לאבד את העשתונות'"

הכוח האדיר בעוצמה הזו הוא בכך שהיא לא אלימה: "לא להיות קורבן זה לא אומר להרוג את כולם. זה לא בזה שהן אומרות 'נשמיד אותם, נרסק אותם'. להיפך. זה כוח הרבה יותר 'שקט' והרבה יותר חזק מזה. זה לקחת את הגורל שלהן בידיים שלהן, גורלן לא היה ולא יהיה שייך לאף אחד, וכך גם לא העתיד שלהן, של הקהילה ושל העם שלהן".

לדבריה, יש לזה גם מחירים. "האנטי-קורבנות הזו דורשת נוקשות, והקיבוצניקים הם אנשים מאוד נוקשים. הנוקשות הזו מופנית כלפי עצמם, כלפי המשפחה, כלפי החברה. אסור ליפול, אסור להיות חלש, אסור 'לאבד את העשתונות'. זו דרישה גבוהה מאוד, על גבול האכזרית. זה הוליד גם התנשאות עדתית ודורית".

"יש המון כוח בלהיות חלק מקהילה חזקה"

אבל גם הסירוב להיות קורבן אינו מקור כוחן היחיד. הקהילה הקיבוצית היא, לדבריה, מקור כוח גדול: "בקיבוץ, הזיקנה היא אחרת. קהילה ועשייה זה הבסיס של הזהות, והאבדן של הדברים האלה בזיקנה הוא דבר מאוד כואב וקשה. בקיבוץ, הזקנים והזקנות חיים בקהילה, לרובם יש בה גם תפקידים. יש פה מענה משמעותי לאחד הדברים הכי קשים בזיקנה – הבדידות. הניתוק מהחברה, המשפחה. הקיבוץ נותן לזה מענה מאוד טוב".

וכשמדברים על הקיבוצים בעוטף, אלה קהילות חזקות ומצליחות. "יש המון כוח בלהיות חלק מקהילה חזקה, ובטח בלהיות אדם שהוא חלק מההקמה של המפעל האדיר הזה שנקרא קיבוץ מצליח ומשגשג. הן היו שם כשלא היה שם כלום, הן בנו יחד עם שותפיהן את החברה הזו מאפס. יחד עם זה, הם יצרו גם אדם מאפס, לקחו את השורשים היהודיים והפכו אותם למשהו אחר. וכל זה יצא מהידיים שלהן. זו חווית חוזקה אדירה".

"צעירים התחילו לחזור, ודרשו גם את ההפרדה בין הקולקטיב לפרט ולמשפחה, וזה יצר איזון מאוד מיוחד. קהילה חזקה יחד עם יותר מקום לאינדיבידואל. זה אפשר לאנשים בדור המבוגר לא להיות לבד"

אחרי המשבר בקיבוצים בשנות ה-80, שבמהלכו עזבו רבים, ב-20 השנים האחרונות הייתה התחדשות משמעותית של הקיבוצים, ובעשור האחרון הקיבוצים התאוששו, גם דמוגרפית וגם כלכלית. בעוטף ספציפית, יש לא מעט קיבוצים שיתופיים שאינם מופרטים, או מופרטים חלקית, וגם הקיבוצים המתחדשים בעוטף שמרו בקנאות על הקהילתיות, והחליטו במודע גם להתרחב ולהתחדש סביב הקשיים הייחודיים בהתמודדות שלהם עם המציאות הביטחונית.

"צעירים התחילו לחזור, ודרשו גם את ההפרדה בין הקולקטיב לפרט ולמשפחה, וזה יצר איזון מאוד מיוחד. קהילה חזקה יחד עם יותר מקום לאינדיבידואל. זה אפשר לאנשים בדור המבוגר לא להיות לבד, ולהיות מוקפים בקהילה במשפחות שלהם. נוצרו קשרים חדשים שההיסטוריה לא הכירה, בין סבים וסבתות לדור הצעיר". וזה, לדבריה, העצים עוד יותר את הקשר שלהן לקהילה, ואת היותן חלק חי ופעיל ממנה.

"פתאום עושים לקיבוצניקים אידיאליזציה. זה גם דבר לא נכון"

למרות הכול, לפוגל-ביז'אוי יש גם ביקורת על היחס הנוכחי לקיבוצים, שזכו להכרה מחודשת לאחר האסון האדיר שהמיט החמאס על קיבוצי העוטף. "מהמקום שירקו עליהם, זרקו עליהם את כל בעיות החברה הישראלית, קראו להם פריווילגים, פתאום עושים לקיבוצניקים אידיאליזציה. זה גם דבר לא נכון. השביל של המציאות האנושית הוא מורכב.

"יש גם היבטים מכוערים ובעייתיים בהיסטוריה ובהוויה של קיבוצים, כמו בכל קהילה. היחס לעיירות הפיתוח, היחס לנדל"ן, גזענות, תקנוניות, אכזריות חברתית, הפרטה ועוד הרבה מאוד דברים. גם אלה הם חלק מהסיפור. ולמרות זאת, לקיבוץ יש המון כוח, וההיסטוריה הקיבוצית היא היסטוריה מדהימה. זה לא אומר שלא צריך לתקן את כל אלה ולא צריך למתוח ביקורת, אבל לא צריך רק להאדיר. צריך לדעת לאחוז בשני הדברים יחד".