"הטיפול בצרכים הרגשיים מתחיל עוד לפני שהשבים מגיעים לבית החולים, עם המשפחות שבאות לקלוט אותם", אומרת ל'דבר' זהבית שפיצר, מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים וולפסון בחולון, האחראית על מערך התמיכה עבור המשוחררות משבי חמאס. "אנחנו מקבלים משפחה שהייתה בציפייה ובמתח כל כך הרבה זמן, הם חווים רגשות עזים".
לוולפסון הגיעו חמש נשים מבוגרות ששוחררו משבי חמאס ביום שישי: מרגלית מוזס בת ה-77, יפה אדר בת ה-85, עדינה משה בת ה-72, וחנה קציר בת ה-76, כולן מקיבוץ ניר עוז, וחנה פרי בת ה-79 מקיבוץ נירים. אמש (ראשון) הגיעה לוולפסון אביבה סיגל, בת 62, מקיבוץ כפר עזה. מרגלית מוזס, חנה פרי ועדינה משה כבר שוחררו מאשפוז.
בית החולים נערך עם חמש עובדות סוציאליות ייעודיות לטיפול בשבות ובשבים. "מטרתנו להיות שם, לעטוף אותם ולהבין מה הצרכים שלהם. אנחנו גם מבינים מהמשפחות מהם הצרכים של השבות כי בסופו של דבר המשפחה מכירה את השבה הכי טוב בעולם, יותר טוב מאיתנו".
"אנחנו נותנים לגיטימציה לכל הרגשות"
"האיחוד המשפחתי הוא רגע מאוד מרגש, רגע שדמיינו וחיכו לו הרבה זמן", אומרת שפיצר. "אבל יש גם בשורות מרות שצריך לבשר על אנשים שנשארו מאחור ושנרצחו. אנחנו לא יודעים מי יודעת מה. אז אנחנו מדריכים את המשפחות קודם כל להיות ברגע של החיבור, להתרכז באיחוד המשפחתי, לחוות אותו. ואז בהמשך בהדרגה לתת לשאר הדברים לצוף. לא לנדב מידע, אלה נראה מה עולה בשיחה, להתמקד בקשר האישי".
"הקשיים צפים לאט לאט. מישהי גילתה שהבית נהרס, מישהי גילתה שהיקרים ביותר שלה נרצחו, הן מגלות שנשארו בשבי חטופים נוספים. אנחנו נותנים לגיטימציה לכל הרגשות. הן יכולות לחוות שמחה על האיחוד ברגע אחד ועצב על אובדן ברגע שני", מוסיפה שפיצר.
"לגבי עיבוד החוויה של השבי, אנחנו אומרים למשפחות שיהיה זמן לכל החוויות הקשות, וממליצים לא לשאול אותן שאלות כי אנחנו רוצים למנוע התקבעות של הזיכרונות הטראומטיים. תפקידנו כעובדות סוציאליות הוא להיות שם עבורן עם הכלה רגשית ולעזור להן, כל אחת במקום בו היא נמצאת".
"המשפחות גם דואגות מאוד לגבי המצב הרפואי של השבים, וגם השבות מודאגות ממצבן הרפואי", אמרת שפיצר. "אנחנו מתווכים להן שכל צוות בית החולים עומד לרשותן זה מקום בטוח. יטפלו בהן בהתאם לרצונן".
איך מדברים עם השבות על הימים שאחרי האשפוז?
"אנחנו מבינים שהנשים לא משתקמות וחוזרות לחיים שהיו להן לפני שנחטפו. המציאות של הקהילות שלהן השתנתה ב-7 לאוקטובר, והן יצטרכו לייצר חיים חדשים מבחינה חברתית וסביבת מגורים. יהיה עליהן להתמודד עם הנושא של הנוודות. לגבי הנשים שחזרו עד כה, או שאין להן בית לחזור אליו או שייקח זמן עד שיוכלו לחזור לקיבוצים שלהן. אבל אני נוטה להאמין שיהיה בסדר כי יש להן יכולת ההסתגלות חזקה. יש לנו עם חזק, כל אדם שחזר ויחזור ארצה מהשבי עם ישראל יעטוף אותו ותהיה הירתמות לעזרה מכל הגורמים".
"למטופלות שהשתחררו כבר מבית החולים ייצרנו מעטפת וגרמנו לרצף טיפולי בקהילה", מוסיפה שפיצר. "עשינו שיחת ועידה עם רופאת קופת חולים, עובדת סוציאלית ממשרד העבודה, ועובדת סוציאלית של משרד הרווחה, כדי שכל הצרכים יענו. הן יקבלו טיפול פסיכולוגי דרך המערך לנפגעי פעולות איבה של הביטוח הלאומי. אנחנו נעשה שיחת מעקב עוד כמה חודשים כדי לוודא שהצרכים שלהן נענים באמת".
איך חווית את המפגש איתן באופן אישי?
"התפעלתי מהחוסן הנפשי של השבות, הדרכים שמצאו להחזיק בתחושת חיים. דרכים לא לוותר. הן הבינו שמחכים להן בחוץ וזה נותן המון כוח. אני שמחה על הזכות שהיה בחלקי להיות אוזן קשבת, לתת יד, להרגיע, להעצים, להחזיק יחד את הכאב, השמחה, הדאגה מפני העתיד. כל הרגשות. זו רכבת הרים".
