"בתחילת המלחמה לא חשבתי על כלום", אומרת הציירת קרן שפילשר (46), "בשבוע הראשון הייתי ממש בדיכאון והבנתי שאם אני לא קמה פזית ועושה את מה שאני הכי טובה בו, אני אשקע". מאז היא מציירת סביב השעון. "זה יכול להיות שתיים בלילה, 06:00 בבוקר, או 12:00 בצהריים. זה מה שאני עושה, חוץ מלתפעל את הבית".

שפילשר באטרף: "אנחנו חיים בתקופה אייקונית, כל דבר הופך לסמל, ואני חייבת לא לפספס שום דבר".

בחשבון האינסטגרם שלה, שאליו היא מעלה מדי יום ציור, כתבה וידוי: "מאז מות אבי לא ציירתי באובססיביות כזאת. הטבח והמלחמה טלטלו אותי, והם מהווים טריגר ליצירה יומיומית. אומרים לי להפסיק לראות טלוויזיה, לא לשמוע כל היום רדיו… אבל אני מרגישה שאני חייבת לשמוע, חייבת לשמוע הכול! לא לפספס, לתעד בציור, לזכור, שלא יגידו שזה לא היה, שלא אשכח, שלא נשכח".

סגנון הציור שלה עמוס וצבעוני מאוד ובדימויים שלה משולבות פעמים רבות סיטואציות אלימות. המלחמה כמו לקוחה מהדי.אן.איי שלה: "אם מסתכלים בעבודות הישנות שלי, רואים שיש שם הרבה דימויים שהתממשו במלחמה הזאת. פעם אלו היו ציורים סוריאליסטים של ילדים עם איברים כרותים והרבה דם. ואלה דימויים שהפכו, לצערנו, למציאות".

"אין משהו שיותר מפחיד אותי מהמוות", כתבה באינסטגרם ליד הציור הזה מ-2011, "באמנות שלי תמיד רואים את זה. זו הדרך שלי להתמודד עם חלק מהחיים. כשאני מציירת אין לי גבולות. היד רושמת את מה שהדמיון מכתיב לה, ואלוהים איזה דמיון יש לי. זה היתרון – בציור מותר הכול. התמונות (משידורי) החדשות והציורים שציירתי מתערבבים לי בראש. אני לא מאמינה שיש רוע כזה בעולם. רוע שעולה על כל דמיון".

היא מרבה לשלב בעבודות ציטוטים וטקסטים אישיים. "אני מכורה לתרבות הצריכה. אם אדם רגיל הולך לסופר לקנות מצרכים, אני ישר הולכת לחפש עטיפות של ממתקים". ההתמכרות החדשה שלה היא אקטואליה. באירועי השעה היא מוצאת בחודש וחצי האחרונים את ההשראה לעבודות שלה. היא צורכת את החדשות בצורה אינטנסיבית ומשתדלת לא לפספס ולו פרט.

הטלוויזיה פועלת בביתה כל הזמן, גם בשבת, למרות שבן זוגה שומר שבת. "זה כמו התאהבות", היא אומרת, "אי אפשר לשחזר אחר כך את הפרפרים שיש בבטן. ככה גם עכשיו, אנחנו נמצאים בתוך הרגע וחשוב לי לבטא אותו כפי שהוא".

היא מציירת מהר ואינטואיטיבי עם טושים או גואש שמתייבש מהר, וחשוב לה לפרסם ציור כל יום. "למעשה אני כותבת יומן מלחמה. כל יום ביומו. שלא יגידו אחר כך שלא היו המלחמה, הרצח, השואה, שלא היה האירוע הזה".

השראה מיצירות אמנות

היא נולדה בקריית אונו וגדלה ברעננה ("הכי רחוק שיש מעוטף עזה והקיבוצים"); למדה אמנות בתיכון ויצו צרפת בתל אביב; ואת שירותה הצבאי עשתה כאנימטורית. ב-2004 הייתה ממקימי קולקטיב האומניות "סלונה". היא מתגוררת ברמת חן ונשואה לאוצֵר, ד"ר גיא מורג צפלביץ', שאיתו היא מרבה לשתף פעולה ביצירת תערוכות ואירועי תרבות שונים. לשניים בן משותף.

חלק מציוריה היא מבססת על יצירות אמנות נודעות מהן היא שואבת השראה. "הבית שלנו נראה כמו הספרייה הלאומית", היא מספרת, "שנינו אספנים על גבול האגרנות ויש לנו המון ספרים בבית. תמיד ציירתי כשיש לידי ספר אמנות פתוח שממנו אני לוקחת השראה. אני פשוט צריכה ללכת לספריה הביתית ולמצוא לי השראה".

בימים אלו פתוח בסטודיו שלה ספר מעבודותיו של יוחנן סימון. "הוא אמן ענק", היא אומרת, "אני לא מאמינה שלא הכרתי אותו עד היום". סימון, שנפטר שנה לפני ששפילשר נולדה, נודע בציורי הקיר שצייר, ובשנות חייו בקיבוץ (בין 1937 ל-1953) נחשב לאמן המייצג והמוביל של התנועה הקיבוצית. הוא יצר בסגנון הריאליזם החברתי.

בהשראת הציור הנודע שלו "דמויות בקיבוץ" מ-1954, היא ציירה מחווה לצידה כתבה: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך. מצוות פדיון שבויים, ישראל 2023, פעימה ראשונה".

לצד ציור אחר, בהשראת הכיסא של ואן גוך מ-1888, כתבה באינסטגרם את ההנחיות שפרסם דובר צה"ל לחיילים שעומדים לקבל את הילדים השבים משבי החמאס: "שלום שמי ….. אני חייל בצבא ההגנה לישראל ואני מלווה אותך שתגיע הביתה. אתה נמצא במקום בטוח. אני פה כדי לדאוג לך. אתה בטוח. האם קר לך או חם לך? האם אתה צמא? האם אני יכול לתת לך יד? האם זה בסדר שארים אותך ואעזור לך ללכת?"

הציור האופטימי

ציור אחד, "דג זהב", היא מגדירה כאופטימי, כזה המבקש להחזיר את החיים. היא ציירה אותו בעקבות ראיון שנתן ל"מעריב" חיים ילין, חבר בארי ולשעבר ראש המועצה האזורית אשכול, ובו סיפר על צלילה שצלל בים. "לא שמעתי כלום", אמר, "ראיתי רק דגים והבנתי שהעולם הזה מאוד אכזר ושאני לא אצליח להבין אותו אף פעם. אני כנראה אף פעם לא אבין את האלימות של בני האדם כלפי בני אדם אחרים. בחיים לא אצליח להבין את זה, ואני גם לא מוכן לקבל את זה".

כשביקשה מחברה לשאול את ילין לאן להעביר את כספי תרומה לשיקום העוטף, מחצית מדמי מכירת ציור שלה, הוא השיב, היא מספרת: "לשיעורי צלילה לילדים מהעוטף שפונו לאילת".

"כל מה שבא לי עכשיו זה שכולם ישובו"

בעינה החדה היא שמה לב לפרטים קטנים: "נגיד עכשיו, כשהחטופים והחטופות חוזרים מהשבי, אני שמה לב ללבוש שלהם, יש שם שפה. הן לובשות עכשיו חליפות פיג'מה צבעוניות, הילדות עם ארנבים. בשבי הן לבשו גלביות ועכשיו הלבישו אותן בחליפות האלו בצבעים בולטים. אני חייבת לצייר את זה, להגיד על זה משהו, זאת שפה".

ליד הציור הזה ציטטה את דברי סבתה של אביגיל עידן, בת הארבע שהוריה נרצחו: "מי מספר לה סיפור, מי מחליף לה בגד, מי מכסה אותה בלילה כשקר לה? אביגיל המתוקה אנחנו כל כך חיכינו לך". והוסיפה משלה: "המלחמה עלתה שלב: מלחמת התשה, וכל מה שבא לי עכשיו זה שכולם, כולם ישובו הביתה, אמן".

יש תמונות שלא יוצאות לה מהראש: "יש בשבי שלושה חטופים, מתוכם שני אחים, תאומים. משהו בפנים העגולות שלהם מחבר אותי אליהם. משהו בדמויות של החטופים, הרזים והחיוורים לא יוצא לי מהראש. כל מה שקורה עכשיו זאת התגשמות של כל הפחדים שלי. ציירתי את המחזות האלו, את האנשים האלו, לפני שנים. המציאות עלתה על הפנטזיה".

את כל זמנה היא מקדישה, כאמור, למלחמה: "יש לי עבודות להגיש עכשיו ואני דוחה אותם, יש לי עוד עבודות ואני לא לוקחת אותן. אני יושבת על מה שאני עושה כרגע, כדי לא לפספס, ויש לי הרבה עבודה". השיתוף של הציורים ברשת מספק לה תגובות מיידיות למאמץ: "יש שם הרבה יוצרים וגם סתם בני אדם שכותבים לי שאני מביעה את מה שהם מרגישים ביחס למצב".