קשה היה שלא להתפעם מהמראה של שיירת השבים מהשבי חולפת על פני תושבי אופקים, שיצאו לקראתם והמתינו להם על הכביש עטויים דגלי ישראל ועל פניהם שמחה ועצב גם יחד.
קשה היה שלא להזיל דימעה ממראה השבים מהשבי מתרוממים מכיסאותיהם באוטובוס החולף, מוחאים כפיים, מנופפים לשלום ומפריחים נשיקות לעבר הממתינים להם.
קשה היה שלא לחוש את הכמיהה של כל אחד מהצדדים לשבור את מחיצות זגוגיות האוטובוס ולהתחבק לרגע אחד, לפני שממשיכים הלאה.
קשת הרגשות אותה הכרנו כל חיינו, אין בה כדי לתאר את הרגשות החדשים שאנחנו מגלים אצלנו כל יום מחדש. המושג "טלטלה רגשית" – אין בו די. אני מוצאת את עצמי מחפשת מילים ולא מוצאת, כותבת ומוחקת, כותבת ואומרת לעצמי: את המילה "מרגש" תשמרי למשפט הבא, כי כמה את יכולה לחזור ולהשתמש באותה המילה?
אבל יש מילה אחת, שנפקדה ממקומותינו בעשורים האחרונים ויכולה לאגד את הכל יחד: "סולידריות". אותה מלה ערכאית ולא אופנתית, מזולזלת בחברה בה הפרט הוא הגיבור, הוא זה שחוצה ימים וארצות לבדו, מסתער על קרב אלפים ומנצח. מסתבר שהתסריט ההוליוודי הזה לא באמת עובד בחיים, שאדם אחד לא קם פתאום כדי להציל את העולם ומנצח את כולם. שצריך "כולם" בשביל לנצח.
בחברה המערבית הרגש תופס מקום מרכזי ועומד על פודיום ייחודי מעל כל מאפיין אנושי אחר, כמו שימוש בהגיון, כמו קריאה פנימית למעשה. זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בפינו ללא הרף "איך זה מרגיש לך?", "בא לך או לא בא לך?", "לך אחרי הלב".
הרגש מתואר כקיים בין האדם לבין עצמו, כאישי, כמשהו שאני יכולה "להתחבר" אליו באמפתיה, אך לא לחוש ביחד עם האדם. לקבוצה המרגישה ביחד לא היה מקום, כי רק בודדים מרגישים. מי שהעז להגיד שהוא מרגיש מה שהאחר מרגיש, הוסבר לו בנימוס שהוא רק "אמפתי" ואין מצב שהוא ירגיש כמו הזולת, כי כולנו פתיתי שלג ייחודיים. אפילו את הביטוי "באנו לחזק ויצאנו מחוזקים" ביזינו והוצאנו מהלקסיקון.
פגשתי אקראית למספר דקות באחת האזכרות את יוכבד ליפשיץ ששבה מן השבי. היא סיפרה חלקים מסיפורה ואני השבתי לה בספונטניות כי דבריה לאחר שובה מילאו אותי כוחות. תוך כדי שאמרתי את זה, הרגשתי בושה באמירה הכל כך באנלית שלי, כי לימדו אותי שבאמירה הזו אני לא נותנת מקום לכאב ולחוויה של האחרת. ככה אמרו בשיעורי ההכשרה שלי כמטפלת.
להפתעתי היא חייכה אלי בשמחה ואמרה שאתמול כמה גברים באיקאה ניגשו להגיד לה את זה וזה שימח אותה מאוד לשמוע. זה נותן לה כוח להמשיך. ככה פשוט, בשתי שניות סמוך לקבר כל התיאוריות מתמוטטות.
באמת, יוכ'לה, כפי שקוראים לה חבריה, לא עצרה לרגע, למרות חוויות השבי. למרות שבן זוגה עדיין בשבי, היא פועלת למען אחרים, רצה ממקום למקום למען השבת החטופים, מחבקת משפחות שאיבדו את יקיריהם וגם עושה קניות באיקאה. אישה מדהימה!
לפני הגעת השבויים השבים פימפמו לנו פסיכולוגים ומומחים שצריך להניח להם להיפגש רק עם קרוביהם, שצריך לתת להם שקט, להתרחק.
היסטריית הסתרתם מעין הציבור והסתרת הציבור מעיניהם, הגיעה עד כדי הפרזה בדמות פרגודי בד שהוצבו בדרכם החוצה מהמסוק אל בית החולים. הנחיתה הייתה על גג בית החולים, מי יכול לראות אותם שם? ומה יקרה אם הם ייראו שמיים מעליהם ואנחנו נראה אותם לרגע אחד מרחפן? איזה נזק נפשי זה יגרום להם?
אני מניחה שהצביאה על דלתה של אור מגידיש כאשר שבה הייתה אחת הסיבות שהביאו לסטריליזציה הזו. למרות שהיא ביטאה רגש חזק של סולידריות, של רצון לתמוך, לחבק, לא אור ולא הוריה יצאו החוצה להיתמך באנשים.
יש דרך אמצע. את דרך האמצע גילו תושבי אופקים.
פסיכולוגים קליניים מחליפים בחברה החילונית את תפקיד הרב, על פיהם יישק דבר ואין עוררין על דבריהם. הם אומרים לנו איך נכון להתנהג, מה מותר לעשות, מה אסור להגיד. להרגיש מותר הכל, ורצוי כל הזמן רק להרגיש, לא לחשוב. הם גם יגידו לנו מה מותר לעשות בעקבות הרגש.
הם ניבטים אלינו ממסכים, ממאמרים, ממרכזי ה"חוסן", יושבים בכל צוותי החירום. פחות מקום, אם בכלל, נותנים לפסיכולוגים חברתיים, לעובדים סוציאלים לאנשי רוח וחברה, לאלה היודעים כמה חשובה קהילה וחיבוק להבראת האדם. למרות שגם אלה נכנעים לרוב לתפיסות הקליניות הפרטניות, כי כולנו חיים באותה החברה.
הטיפול הקליני הפרטני מעמיד את האדם ואת חווייתו במרכז. יש בזה מהכבוד, אך יש בזה הרבה מהבדידות. בעיקר יש בזה התעלמות מהצורך האנושי בחברה, בשותפות גורל, בסולידריות.
האגדה מספרת שברואנדה שלאחר מלחמת האחים, עטו פסיכולוגים ואנשי טיפול קליניים מהעולם על הקורבנות כדי לטפל ולסייע להם להשתקם מהפוסט-טראומה. אנשי ונשות רואנדה לא שיתפו פעולה עם המטפלים ושתקו בשעת הטיפול. כשבדקו עם הרואנדים את הסיבות לכישלון הטיפול, הללו טענו שזה מוזר לדבר עם אדם אחד שהם לא מכירים לבד בחדר, הם רוצים וצריכים את הקהילה, את החברים, את המשפחה יחד איתם כדי להשתקם.
גם אנחנו צריכים את הביחד הזה. מצאנו אותו מחדש במלחמה הזו. עכשיו צריך שנחזיר את הסולידריות למרכז.
