גדי לוי, איילון עוז וכרמל נטע, בני כיתת פטל מקיבוץ בארי, הרגישו משיכה בחבל הטבור והתייצבו במשק. האסון שפקד את הקיבוץ פרט על נימים קמאיים בנפשם. הם בני 39, עזבו את הקיבוץ מזמן. כל אחד פנה לדרכו, ובכל זאת שלושתם מצאו את עצמם בחיפה. נטע מהנדס מכונות, עוז מתכנת ולוי מתכנן מיכון חקלאי וחבר קיבוץ עירוני.

לוי היה הראשון. בשבת 7 באוקטובר הוא נסע כל עוד נפשו בו לקיבוץ. "ההורים התכתבו איתי מהממ"ד", הוא מספר, "כשהתחלתי להבין מה קורה, עליתי על רכב וטסתי דרומה. חיכיתי בצומת עד הערב. כשחילצו אותם מהקיבוץ אספתי את איילון, שהתארח אצל ההורים בסוף השבוע, ונסענו לחיפה".

את השתיקה הארוכה בנסיעה לחיפה הם לא שוכחים. למחרת ירד לוי ואייש את כיתת הכוננות של הקיבוץ. כעבור שבוע, בדרכו הביתה, כבר נקרא למילואים.

כרמל (מימין) גדי ונהר פורקים צינורות השקיה. אפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ, קשה להוציא את הגד"ש מהקיבוצניק (צילום: דוד טברסקי)

חודש לאחר הטבח הנורא שבו איבדו הורים, אחים, חברים ובני כיתה, התייצבו שלושתם לעבודה בענף גידולי השדה (גד"ש) של הקיבוץ. לחבורה הצטרף גם נהר נטע, אחיו המבוגר של כרמל, שהגיע בטיסה ישירה מקליפורניה. כבר כמה שנים שהוא מנהל שם, איך לא, פרויקטים בתחום החקלאות.

כרמל נטע. בשדות האלה ובשדות אחרים באזור גדלים תפוחי האדמה שמגיעים לצלחות הביתיות ולתעשייה הישראלית (צילום דוד טברסקי)

שלא כמו אחיו הגדול, נטע לא עבד בשדות כמעט 20 שנה, אולי יותר. "אבל לנהוג על טרקטור", הוא אומר, "ממש כמו לרכב על אופניים, לא שוכחים". את העבודה בשדה הם מכירים ואוהבים. אפשר להוציא את הקיבוצניק מהקיבוץ, קשה להוציא את הגד"ש מהקיבוצניק.

המחרשה וכלי המלחמה. "רכב צבאי שחצה את השדה בלילה כנראה עבר על הצינורות וקימט אותם" (צילום: דוד טברסקי)

חלק מהשדות מושבתים וכעת דוהרים בהם טנקים במקום מחרשות. סוללות תותחים וכלים כבדים, שפניהם וקניהם לעזה, חונים על שדות תפוחי האדמה. "אתמול הנחנו צינורות בשדה", מספר לוי, "רכב צבאי שחצה את השדה בלילה כנראה עבר על הצינורות וקימט אותם, אז צריך להחליף ולהניח אחרים". הוא לא מתלונן. הוא יודע שכל דבר שיעשו יסייע. אחרי הכול, בשדות האלה ובשדות אחרים באזור גדלים תפוחי האדמה שמגיעים לצלחות הביתיות ולתעשייה הישראלית. מה שיצליחו לגדל בנסיבות הקיימות – מבורך. בשדה סמוך טרקטור עם מחרשה מתעקש להמשיך לחרוש בצל התותחים.

נהר (מימין למעלה) איילון וכרמל בחדר האוכל בבארי. "יש דברים שצריך לעשות עכשיו, אחרת לא נהיה מוכנים לעונה הבאה" (צילום: דוד טברסקי)

"אף אחד לא אמר לנו לבוא", אומר לוי תוך כדי הנחת קווי השקיה בשדה, "לא יצא איזה קול קורא לבני המשק שיבואו לעזור בגד"ש. אבל כולנו מכירים את לוח השנה ויודעים שיש דברים שצריך לעשות עכשיו, אחרת לא נהיה מוכנים לעונה הבאה". אחרי שתיקה ארוכה הוא מוסיף: "גם אנחנו צריכים את זה".

גרפיטי של כיתות תפוח ופטל על אסם בארי (צילום: קיבוץ בארי)

"זה מה שאני יכול לעשות עכשיו בשביל בארי", אומר אילון. "לא יודע להגיד אם אני תורם יותר למדינה כשאני פה, או בעבודה שלי כמהנדס מכונות. כנראה שהמיסים שאני משלם תורמים יותר לכלכלת ישראל. בכל זאת, כשגדי אמר 'בואו', לא הייתה בכלל שאלה".

שניים מחברי צוות הגד"ש הקבוע חזרו לקיבוץ ומחלקים משימות לבני המשק שהתקבצו אליו. "תראה מה זה", אומר עוז, "תפוחניקים (בני כיתת תפוח) מחלקים לנו הוראות".

"גדלנו יחד בפעוטון, בבית הילדים, בנעורים"

השתייכות לכיתה היא מרכיב באישיותם של בני קיבוץ. במיוחד בקיבוצים כמו בארי שבהם כיתות גדולות. וגאוות היחידה של בני הכיתה היא ייחודית. "בני כיתה נמצאים איתך מהרגע הראשון", מסביר עוז, "בכיתת פטל אנחנו מכירים אחד את השני מאז שאנחנו מכירים את עצמנו. גדלנו יחד בפעוטון, בבית הילדים, בנעורים". לוי: "אלה אנשים שהיית איתם בכל הרגעים, שראית אותם גדלים, משתנים".

אילון (מימין), כרמל וגדי, בני פטל בכיתה י"א. "מכירים אחד את השני מאז שאנחנו מכירים את עצמנו" (צילום: שחר צמח ז"ל)

קבוצת בני גיל בקיבוץ היא מסגרת שלא בחרת בה, נולדת לתוכה. כמו משפחה, היא חלק ממך, מהביוגרפיה שלך. לוי: "זה המקום החברתי שבו מתעצבת האישיות שלך".

11 מתוך 22 בני כיתת פטל גרו בבארי ב-7 באוקטובר. שחר צמח (שוּח), היה בכיתת הכוננות ונפל בקרב בקיבוץ. כרמל גת (מלי), שהגיעה לבקר את ההורים בקיבוץ נחטפה לעזה. גלעד שהה בממ"ד עם שלושת ילדיו ואשתו שהייתה בהריון מתקדם וחוותה צירי לידה. כשחולצו, שלחו את הילדים עם סבא וסבתא שהתפנו ומיהרו לבית היולדות. ביתם כרמל נולדה בריאה ושלמה.

"זה היה פעם החדר שלי"

המחבלים שפלשו בבוקר ה-7 באוקטובר לבארי הותירו את חצר הקיבוץ מחוללת. "זה הסיוט הארור של כל קיבוצניק", אומר לוי, "כזה שמכווץ את כל הגוף". השבילים והמדשאות שעטפו את ילדי הקיבוץ בביטחון וחופש, שעליהם נפגשו חברים ושיחקו ילדים, הפכו לתפאורה לאכזריות בלתי נסבלת.

בית שרוף בבארי. "אני עובר ליד חדרי החיילים ושכונת הצעירים ועדיין קשה לי לעכל מה שקרה פה" (צילום: דוד טברסקי)

"הגעתי לקיבוץ יום וחצי אחרי שחולצו החברים", משחזר לוי, "עוד חיפשו פה מחבלים. לא שאלתי שאלות. פשוט הרגשתי שאני צריך לשמור על הבית. אני עובר ליד חדרי החיילים ושכונת הצעירים ועדיין קשה לי לעכל מה שקרה פה. זה הרי היה פעם החדר שלי".

"אבא אכול אשמת ניצולים"

שכונות הזיתים והכרם, המערביות ביותר בבארי, היו מוקד ההשתלטות הראשון של המחבלים. הבית של ישראל נטע, אביהם של כרמל ונהר, שחור כולו מפיח. "המחבלים הציתו את הבתים", מספר כרמל, "כל הבית היה מלא תמונות ויצירות אומנות. אבא אסף אותן במשך שנים. עכשיו נשארו רק סימני המסגרות על הקירות. הכול נשרף חוץ מהתמונות של הנכדים שהיו על המקרר".

כיסא שרוף בבית בבארי. "הכול נשרף חוץ מהתמונות של הנכדים שהיו על המקרר" (צילום: דוד טברסקי)

בשבת ההיא, ישראל היה בביקור אצל הבן כרמל בחיפה, וכך ניצל מהטבח. "עכשיו אבא אכול אשמת ניצולים על זה שלא היה בקיבוץ באותו היום. אבל זה הרי כל כך שרירותי".

אימם, אדריאן נטע , נספתה בטבח, והם התעקשו לקבור אותה בקיבוץ. "זה היה מבצע, אבל הצלחנו להשיג אישור מהצבא", מספר נטע, "הייתה לוויה מצומצמת וזריזה מאוד. אפילו החברים הקרובים לא הגיעו".

גם השכנים בבית הצמוד לבית משפחת נטע, מני ואיילת גודארד, נרצחו. "הם היו זוג מארח", מספר נטע, "כל הזמן מארחים, כל הזמן מוקפים חברים. כמה מפגשים חברתיים שהחצר שלהם אירחה. היו עושים על האש, תמיד היה שמח, תמיד היו שם בשביל החברים". עכשיו החצר מלאה בהריסות שפונו מהבית. בשלמותם נשארו, באופן סמלי, רק המנגל והטרמפולינה, שבנם גל ארז ואיפסן עד שימצא להם בית חדש.

מתקפה ביום חג המשק ה-77

על הקיר החיצוני של הבית, שמנוקב כולו מהיריות שהתחוללו סביבו, הוצב שלט לזכרו של לוחם שלדג שנהרג בקרב. "אבא עבר לשכונה לפני בערך 20 שנה", מספר נטע, "מכיוון שהדיור בקיבוץ קשור גם לוותק, רוב החברים שגרו בשכונה היו בשכבת הגיל של אבא. עכשיו הרבה מהם אינם. את השכונה יהרסו ויבנו מחדש, אבל במידה רבה צריך להתחיל מהתחלה".

שלט לזכרו של לוחם שלדג, שילה כהן, שנהרג בקרב בבארי (צילום: דוד טברסקי)

קלנועית הרוסה ליד חדר האוכל בבארי (צילום: דוד טברסקי)

דור ההורים של בני כיתת פטל נולדו בשנותיו הראשונות של הקיבוץ. "הדור של ההורים שלנו", אומר לוי, "היה חלק בבנייה של כל הדבר הזה". הם נולדו למדינה שבדרך, לסכנות שכרוכות בהקמה ובנייה של קיבוץ בספר, קרוב כל כך לגבול. הם חוו את שנותיה הראשונות של המדינה, את המלחמות, ההפגזות, המארבים והחדירות. הפעם האחרונה שבה חדרו מחבלים לקיבוץ הייתה ב-1949. חברת בארי שולה אנגלסברג, שהייתה אחות במרפאת הקיבוץ, נרצחה, ועל שמה נקראת החורשה הסמוכה לבארי "חורשת שולה".

מחפשים גם חתולים אבודים בבארי (צילום: דוד טברסקי)

"מה שקרה כל כך תלוש מהפאזה שהקיבוץ היה בה", אומר לוי, "זה כאילו שייך לשלב אחר, הרבה יותר מוקדם". מתקפת חמאס הרצחנית, בבוקר חג המשק ה-77 של בארי, מצאה קיבוץ ותיק, רב-דורי, שעבר מזמן את תקופת ההתהוות הראשונית, החלוצית שלו. בעשור השמיני לקיומה בארי חוותה שפע ושלווה.

להחזיר את החיים לבית ואת הבית לחיים

השער הצהוב בכניסה לקיבוץ שנפרץ במתקפה, כבר נצבע מחדש. צוות שיפוצניקים מתקן את הבודק'ה של השומר בכניסה. החלונות המנופצים מוחלפים בחדשים. הקירות ייצבעו ובבוא העת החיילים שבודקים כיום כל יוצא ובא יחזרו לבתיהם. גם רוב חברי בארי יחזרו הביתה, יבנו אותו, יחזירו את החיים לבית ואת הבית לחיים. עבור בני כיתת פטל, גם אם ירחיקו לנדוד, בארי תמיד תהיה הבית. השורש.