בן כהן (56), צלם עצמאי, במקור מפרדס חנה וכיום מתגורר בקיבוץ גבעת חיים איחוד, מצלם מאז פרוץ המלחמה עדויות של ניצולי טבח ה-7 באוקטובר בקיבוצי עוטף עזה. את הפרויקט שלו, "עדות ראשונה", הוא החל כמה ימים אחרי השבת השחורה, כשנסע לבקר את משפחתו שפונתה מקיבוץ בארי למלון בים המלח. ומאז יש לו כבר יותר מ-50 עדויות מצולמות.

בשבת ההיא קיבל כהן הודעות מבני משפחתו בבארי. "המשפחה חוותה את כל התופת", הוא מספר, "בהודעות סמס התחלנו להבין את גודל האירוע. ניסיתי להכווין כוחות צבא לבית שלהם. יש לי חברים באזור. היה שם סיפור שהבת של בת דודה שלי הייתה בחודש שמיני להיריון והייתה סכנה שיקרה לה משהו".

בן כהן. "ההתחלה הייתה רק להקשיב, בלי לצלם. יש שם סערת רגשות מאוד גדולה" (צילום: אלבום פרטי)

בני משפחתו פונו למלון בים המלח, וכשנסע להתאחד עמם, הסתובב במלון והתחיל לשמוע סיפורים. "ההתחלה הייתה רק להקשיב בלי לצלם", הוא מספר, "את לא באה ישירות לבן אדם ושמה לו מצלמה. זה לאט לאט, אני מקשיב בעיקר מקשיב, ויש שם סערת רגשות מאוד מאוד גדולה. ואז הצעתי לאנשים. ככה זה התחיל בעצם".

"אני שומר על אינטימיות וסביבה מוגנת"

אחת העדויות הראשונות שצילם, ב-11 באוקטובר, היא של הדר גלברט מקיבוץ בארי, שמספר מה קרה דקה אחרי דקה בקיבוץ; על בזיזת הבית שלו; הלחימה בקיבוץ; וחוסר האמון הגדול בין חברי הקיבוץ למדינה בעקבות אירועי התופת.

כהן מגדיר את עצמו "בסך הכול צלם שמנסה לספר סיפור אנושי". למפגשים הוא מגיע לבד: "אין לי צלם, סאונדמן, תאורן. אני לא בא עם צוות. אני שומר על אינטימיות וסביבה מאוד מוגנת. אני כל הזמן מזכיר לעצמי, מהיום הראשון, שבסופו של דבר לאנשים האלה אין לא רצפה, לא תקרה, לא קירות. הם מרגישים עירומים לחלוטין, וההגנות הכי בסיסיות שלהם מטושטשות במקרה הטוב, או נמחקו במקרה היותר גרוע".

איך אתה גובה את העדות?
"אני לא מראיין אותם. היה לי ברור מהרגע הראשון שלא אבצע ראיון. אני נותן להם להקיא את מה שיש להם. אני לא שואל שאלות. אני יוצר רמה של אינטימיות עם המצולם, עם הניצול. אני גם אומר להם: 'זה הסיפור שלכם, אתם יכולים לספר לי מה שאתם רוצים, אתם יכולים להחליט שאתם לא מספרים חלק, הכול בסדר, זה שלכם'".

גילי יצקן, כפר עזה. "אני יודע שיש לי אחריות מאוד גדולה. הרבה פעמים אנשים מתפרקים מולי" (צילום: בן כהן)

באחת העדויות החזקות, הוא מספר, "ישבה מולי מישהי צעירה. אני בדרך כלל לא עושה תחקור מקדים, לא שואל שאלות. היא התיישבה מולי וחיברתי לה את המיקרופון וביקשתי ממנה לעשות טסטים. אמרתי לה: 'אוקיי'. ואז 7 דקות היא הסתכלה למצלמה ולא דיברה, כלום. ככה. אחרי 7 דקות, קמתי וחיבקתי אותה ובכינו ואמרתי לה: 'תדעי לך שסיפרת לי את הכול".

"זה משפיע, אני פצוע"

המפגש עם אנשים שחוו טראומה כל כך גדולה מורכב. כהן מגיע למפגש ללא ליווי של אנשי מקצוע טיפוליים, ומודע לאחריות שמוטלת עליו: "אני יודע שיש אחריות מאוד גדולה. הרבה פעמים אנשים מתפרקים מולי; מצד שני, בסוף העדות אני תמיד מחבק אותם והם אומרים לי שהם מרגישים טוב ומרגישים בטוח במה שהם הוציאו.

יוסף זיאדנה, מהפזורה הבדואית. הציל תחת אש צעירים מהמסיבה בנובה. אח שלו נרצח ונמצאו בגופו 17 כדורים. "אני ממשיך להגן עליהם, לא משחרר חומרים, אלא אם יש הסכמה" (צילום: בן כהן)

"כנראה שאני מצליח ליצור את רמת האינטימיות שאנשים מרגישים בסוף העדות שהם מוגנים. אני גם ממשיך להגן עליהם ברמה שאני לא משחרר חומרים שלהם, אלא אם יש הסכמה שלהם".

בדף הפייסבוק שלו הוא מפרסם חלק מהצילומים ולצידם תיאורים של המפגשים.

שמעת כבר שעות של עדויות, איך זה משפיע עליך?
"אני פצוע. ביום רביעי שעבר סיימתי לראיין בחולתה ניצול מהטבח בנירים, בן 91. לשבת מולו זאת הייתה חוויה מטורפת. הוא היה שמונה שעות בממ"ד עם אשתו, ששנה קודם לכן חטפה אירוע מוחי. הוא היה בממ"ד איתה ועם המטפל שלה. שבע-שמונה שעות הוא עמד בממ"ד עם אקדח, והדברים שהוא אמר והתובנות שלו. סיימתי את העדות וזהו, הגעתי הביתה, התחיל לי קלקול קיבה. זה משפיע. מיום רביעי עד יום ראשון לא היה עם מי לדבר. ישנתי רוב הזמן, הייתי באמת חולה. זה משפיע פיזית.

אריה שרייבר, נירים. "הוא בן 91, עמד בממ"ד 8-7 שעות עם אקדח" (צילום: בן כהן)

"לפעמים אני יושב מול אימא שהבן שלה נרצח ושהגיס שלה נרצח ושחמותה נרצחה, ואתה שומע את מה שהיא מתארת באותם רגעים. היא מראה לך את ההודעות. או משפחת גולדשטיין-אלמוג מכפר עזה, נדב וים, האבא והבת החיילת, נרצחו. האימא ושלושת הילדים נחטפו. אני מלווה את המשפחה כבר חודשיים, וזה דברים שאי אפשר. לפעמים אני מסיים גביית עדות ואני לא יכול לנשום".

אז למה לעשות את זה?
"יש לזה שתי תשובות. אחת, אני חושב שחייבים לתעד את הדבר הזה, בעיקר בגלל שהם עכשיו ברמת הטראומה ולא הפוסט טראומה, הכול טרי, הם חיים את זה. והשנייה – לפני שמונה שנים מתתי, הייתי בן 48, היה לי התקף לב, היה לי מוות של כמה דקות וחזרתי לחיים. שבוע אחרי זה עשו לי ניתוח, וכשיצאתי מהניתוח היו שיקום והחלמה. עלו שאלות מאוד גדולות על החיים, על למה חזרתי, וכנראה זה חלק מהעניין".

"מבחינתם החוזה הופר"

גם אחרי כמעט חודשיים ועשרות ניצולים שסיפרו למצלמה שלו את הסיפור שלהם, כהן אומר שעדיין אי אפשר להבין את מה שהיה שם. "אנחנו לא מבינים את ההיקף ואת העוצמות ואת הרוע שהאנשים האלו חוו ועברו. לא מבינים.

יעקב ארגנטארו, כפר עזה. "הם מתארים דברים שמבחינתי הם תיאורים של השואה. תינוקות נשרפו בפיג'מות" (צילום: בן כהן)

"בכל כך הרבה עדויות יש משפטים שהם חוזרים עליהם, הם לא מתואמים, אבל כשאנשים באים ואומרים 'החוזה הופר', זה גם מה שאני מרגיש בתור אזרח. מבחינתם החוזה הופר. הדבר היחיד שמחזיק אותם זה הקהילה שלהם, אבל מבחינתם ומבחינת המדינה החוזה הופר לחלוטין. הם מתארים דברים שמבחינתי הם תיאורים של השואה. תינוקות נשרפו בפיג'מות".

מה בעיניך המטרה של הפרויקט?
"יש לו שלוש מטרות: הראשונה – תיעוד ארכיוני, תיעוד של זיכרון, גם של הניצולים, גם של הקיבוצים וגם ברמה הלאומית; המטרה השנייה משפטית. אם יגישו תביעות על פשעים נגד האנושות, זה ישמש כחומר משפטי; והמטרה השלישית, במידה וחלק מהם יסכימו, היא להפיץ את זה לחו"ל, לאחר תרגום. הם מאוד רוצים שהעולם ישמע מה קרה באותו יום".

בר אלישע, כפר עזה. "פונים אלי הרבה. מבחינתי, סדר העדיפות הוא קודם הניצולים, הקיבוץ" (צילום: בן כהן)

בינתיים הוא ממשיך באיסוף העדויות: "פנו אלי מארכיון כפר עזה. הספרייה הלאומית פנתה אלי, אני מניח שהם יפנו כדי שאעביר להם חומרים. מבחינתי, בראש ובראשונה, סדר העדיפות הוא קודם הניצולים, הקיבוץ".