ענבל לפיד (24) יושבת על הספה במרפסת בית הוריה באבן יהודה ומדפדפת בתמונות בטלפון הנייד: תמונת סלפי – ידיו כרוכות סביבה, היא מלכסנת אליו מבט מאוהב ומכווצת שפתיים; תמונה מחוף הים ("איך אהבתי שהלכנו לים ביחד"); תמונה מחופשה ("וואו, איך הוא אהב בתי מלון"); סלפי עם חברים במסיבה ("כפרה עליו, איך הוא אהב אירועים"); הוא במדים אוחז בתעודה ("הוא היה מצטיין בכל דבר"); הוא ישן במיטה ("כמו חזיר"), היא צוחקת.

טל גרושקה וענבל לפיד בחוף הים (צילום: אלבום פרטי)

באירוע. "יש הרבה כאלה שאומרים שהיינו רק חברים. זה מעצבן אותי מאוד" (צילום: אלעד שגיא)

זהו אלבום של זוגיות צעירה שהסתיימה בחטף ב-7 באוקטובר. רס"ן טל גרושקה ז"ל, מ"פ הפלוגה הרובאית בגדוד 931 של הנח"ל, בן זוגה של לפיד בכמעט ארבע השנים האחרונות, נפל בהתקלות עם מחבלים בדרך לכפר עזה.

"יש הרבה כאלה שאומרים שהיינו רק חברים", היא אומרת בכעס מהול בעצב. "זה  מעצבן אותי מאוד. הוא היה בחיים שלי ואני בחיים שלו. ראיתי בו שותף לחיים, בן הזוג שלי, בעלי, אב ילדיי. התחלנו לדבר על העתיד – איפה נלמד, מתי עוברים לגור ביחד. זה שלא הייתה לי טבעת על האצבע לא אומר שהוא לא אהב אותי ושלא אהבתי אותו, זה לא אומר שאני לא שכולה".

בשבוע שעבר אמור היה גרושקה לחגוג יום הולדת 26. "אני מרגישה", היא אומרת, "שלא הספקתי איתו כלום. הוא מת כגיבור בייעוד שלו", היא מנסה להתנחם, "הוא היה כל כך שלם במקום שבו  היה".

"גיסתו התקשרה. שאלתי: הוא נהרג או נפצע?"

רס"ן טל גרושקה ז"ל, תושב כפר סבא, סגר ב-7 באוקטובר שבת בצבא. "הם ישבו בגוש עציון, ובבוקר הוא קיבל הוראה לקחת רכב עם כמה חיילים ולרדת לעוטף. הם לא ידעו ממש לאן, אבל הבינו שחייבים לרדת".

הוא וחייליו הגיעו לאזור שדרות, שם חברו לצוות של מגלן, ונסעו יחד לכפר עזה. בדרך, כמה מאות מטרים מכפר עזה, נתקלו בחוליית מחבלים, שירו לעברם. "טל היה ברכב ממוגן, אבל הוא היה האחראי והבין מה קורה. הוא רצה לטפל במחבלים ולהמשיך, למהר להציל את כפר עזה".

גרושקה במדים. "מאוד דאגתי לו, הוא הסתיר ממני המון הקפצות" (צילום: אלבום פרטי)

כשפתח את הדלת כדי לצאת מהרכב, כדור מצרור שירו המחבלים פגע לו בצלעות. היריות נמשכו. הוא סגר את הדלת, וכך הציל את חייו של הנהג. "הוא אמר למי שהיה ברכב שהוא חטף כדור, שיקראו לחובש, ותוך 3 דקות הוא כבר לא היה בחיים". בזכות פעולתו, מי שהיו איתו ברכב ניצלו. בהמשך אותו יום, פורסם סרטון של ההיתקלות שצולם מהקסדה של אחד מחייליו.

עבורה זה היה יום של אי-ודאות נוראה. "ב-10:56 טל כתב לי: 'מאמי, הכול טוב'. שעה לפני כן דיברנו. שאלתי אותו אם הוא מוקפץ לעזה. הוא אמר לי: 'נראה לך? מה פתאום'. הוא לא רצה להדאיג אותי. מאוד דאגתי לו, הוא הסתיר ממני המון הקפצות כאלה. הרבה פעמים הייתי מגלה דברים בדיעבד ונורא כעסתי. אבל זה היה מכוונה טובה, הוא לא רצה שאדאג, הוא רצה לשמור עליי. הוא ידע שאני אדם לחוץ וחרדתי. אם הייתי יכולה, הייתי עוטפת אותו בפצפצים".

"גיסתו אמרה: 'ענבל, הוא נהרג'. בגלל שלא הייתי נשואה לטל, הודיעו קודם כל להורים. היא אמרה לי שאנשי צבא מחכים לי אצלם, ושאבוא לדבר איתם. אמרתי לה: 'אין להם מה לחכות לי, אני לא מגיעה. טל בסדר, זו טעות, הוא נפצע, אני מכירה את טל, הוא גיבור'. חשבתי שהוא חסין, שהוא יחזור. הוא הבטיח לי שניפגש בחמישי"

כעבור כשעתיים הבינה שהוא הוקפץ: "הסמ"פ שלו אמר לי שהם הוקפצו, אבל לא אמר לי לאן, רק 'אל תדאגי, הכול בסדר'. ברור שדאגתי. אני זוכרת שסביב 12:00 היה לי מוזר שטל התחבר לאחרונה ב-11:02, והוא לא עונה. עוד שעה עברה, ועוד שעה, ואני רואה את כל הבלגן שקורה. בסביבות 17:00 הבנתי שזה לא הגיוני, שמשהו פה קרה".

היא מספרת שהתחילה להתקשר – לסמ"פ שלו, למ"פ שאיתו, לסמג"ד, למג"ד. "הם כבר ידעו והיה אסור להם להגיד. כתבתי להם הודעות, ראיתי שהם רואים, התעצבנתי שלא עונים לי. לא הסכמתי לחשוב שקרה משהו כזה. לא הבנתי. אמרתי לעצמי: 'טוב, בסדר. אם היה קורה משהו, מישהו היה מגיע לפה להודיע לי. נו ניוז, גוּד ניוז'".

בסביבות 20:30, התקשרה גיסתו של גרושקה: "היא ביקשה ממני לי לבוא אליהם הביתה. שאלתי: 'הוא נהרג או נפצע?' היא אמרה: 'ענבל, הוא נהרג'. ככה קיבלתי את ההודעה. בגלל שלא הייתי נשואה לטל, הודיעו קודם כל להורים. היא אמרה לי שאנשי צבא מחכים לי אצלם, ושאבוא לדבר איתם. אמרתי לה: 'אין להם מה לחכות לי, אני לא מגיעה. טל בסדר, זו טעות, הוא נפצע, אני מכירה את טל, הוא גיבור'. חשבתי שהוא חסין, שהוא יחזור. הוא הבטיח לי שניפגש בחמישי".

הלוויה הייתה רק כעבור שלושה ימים, ביום שלישי ב-22:00 בלילה. "הצבא פשוט טבע בעומס", מספרת לפיד, "זה היה כמו איזה מפעל. מישהו סיים, אנחנו הגענו. אנחנו סיימנו, הגיעו מיד אחרינו. זה היה ככה גם בגילוי מצבה, בשלושים. זה היה הזוי, כמו איזה סרט נע. לשלושים, עשיתי בבית משהו נפרד עם החברים שלו מהצבא ועם החברות שלי".

"מצאתי אותו באינסטגרם, ועקבתי אחריו"

הם הכירו בסוף שירותה הצבאי, כשהוא הגיע להשלמה חיילית של קציני מקצועות החי"ר, בבסיס שבו היא שירתה כמדריכת חי"ר בתחום הרתק. "מיד ראיתי שהוא אחר", היא משחזרת את המפגש איתו. "כשהרבה חיילים רק רצו להעביר את הזמן, או זלזלו בזה שאישה מנסה להעביר להם מידע, הוא היה רציני, שאל שאלות, התעניין".

היא הייתה אז לפני שחרור והיה לה חשוב לשמור על קשר עם החניכים. "מצאתי אותו באינסטגרם, ועקבתי אחריו. הוא החזיר עוקב. חשבתי שהוא חמוד וחתיך, אבל אז, לא הייתה לי שום כוונה מעבר". אחרי חודשיים, כשלפיד כבר הייתה משוחררת, הוא שלח לה הודעה באינסטגרם, והם התחילו להתכתב.

"מהר מאוד נשביתי בקסמיו", היא מודה בחיוך. "כבר בהתכתבות היה קליק ראשוני מאוד ברור. הוא היה רגיש, סימפטי, התעניין בי מאוד. התחלנו לדבר סביב ינואר 2020, וממש חודשיים אחר כך התחילה הקורונה. אז יצא שכמעט בכלל לא נפגשנו. הוא היה אז בבית ליד, נפגשנו פעם אחת לפני שהוא חזר לבסיס, ולא היה צריך לבדוק, ידענו לאן זה הולך".

כבר אחרי שלוש פגישות, היא מספרת, הוא אמר שהוא אוהב אותה. "נבהלתי קצת, לא ציפיתי. אמרתי לו בהתחלה 'גם אני' בקול כזה ביישני. אחרי איזה שעתיים, אמרתי לו: 'טל, אני אוהבת אותך'. תכלס, אהבתי אותו כבר בשיחת הטלפון הראשונה"

מאז, החלו לדבר גם בשיחות וידאו. "דיברנו המון. בזכותו תחילת הקורונה לא הייתה תקופה רעה בשבילי. הכול היה סביבו, סביב הראשוניות הזו, וזה היה מאוד נעים. למזלי, קצת אחר כך, לפני שהוא התחיל את המלט"ק (מכללה לפיקוד טקטי, השלב הראשון בקורס מ"פ) הוא יצא לחל"ת לחודשיים, והספקנו להתחיל את הזוגיות שלנו פנים אל פנים".

כבר אחרי שלוש פגישות, היא מספרת, הוא אמר שהוא אוהב אותה. "נבהלתי קצת, לא ציפיתי. אמרתי לו בהתחלה 'גם אני' בקול כזה ביישני. אחרי איזה שעתיים, אמרתי לו: 'טל, אני אוהבת אותך'. תכלס, אהבתי אותו כבר בשיחת הטלפון הראשונה".

השנתיים הראשונות שלהם היו כמו חלום, לדבריה. "במהלך המלט"ק הוא היה ממש כמו סטודנט, למד לתואר פעמיים בשבוע באוניברסיטה בחיפה. הוא בחר בחינוך, כי הוא רצה תואר שייתן לו כלים לפיקוד. הוא אמר: 'אני רוצה לדעת איך אני מגיע לפלוגה של 120 חיילים, ורותם אותם אליי'. עוד פעמיים בשבוע הוא היה בלימודים צבאיים. הם נסעו לווייטנאם ללמוד על קרבות, ולקפריסין, היו הרבה אירועים עם בנות הזוג. הוא מאוד התלהב מזה. השנתיים האלה היו מתנה בשביל הזוגיות שלנו. הוא ישן איתי כל לילה, הייתי רואה אותו כמעט כל יום, הוא לא עשה תפקיד בשטח, הנעליים שלו היו נקיות".

"כשהיה צריך הוא היה המ"פ הקשוח, כשהיה צריך הוא היה אח"

היא מתארת בחור יפה, מוכשר, חכם, שניגן בפסנתר והפגין כישרון גדול במשחק, ספורטאי מצטיין. "לכל מקום שהוא הגיע הוא היה מצטיין, ובכל דבר – מצטיין קורס, מצטיין צוותי, מצטיין גדודי, מקורס מ"כים, מקורס קצינים, מהמלט"ק", היא מונה באצבעות, "היו לו במשרד כל התעודות. הוא היה מהסוג המעצבן הזה, כאילו, איך בכל דבר שאתה נוגע אתה מצליח? איך בכל מה שאתה עושה אתה טוב, ועם כל זה חתיך כזה וקוּל. הוא לא היה חנון או חרשן. פשוט היה לו קסם כזה באצבעות. מאוד שמחתי שכל זה שלי, אבל לפעמים קינאתי בו נורא".

בטקס סיום קורס. "כשהייתי אומרת לחברות שלי שהוא מ"פ קרבי, הן דמיינו מצ'ואיסט ענק מנופח. זה ממש לא היה הוא" (צילום: אלבום פרטי)

מצד שני, "הוא היה חייב להיות בשליטה ולא שחרר. הוא היה נעול בהכול, וזה היה משגע אותי. כל אפטר הוא היה מתעכב כי הדבר הזה והדבר ההוא, לראות שהכול טוב בגזרה. הייתי צועקת עליו: 'יש לך סמ"פ בשביל זה! אתה סומך עליו, שחרר קצת! אבל לא, הוא היה חייב לוודא עד הסוף. קונטרול פריק ועקשן. הוא אהב את הצבא יותר מדי. זה היה מעצבן ולא מעצבן. הקללה והברכה. אחד הדברים שהכי אהבתי אצל טל זה שהוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, ולא היה אפשר לעצור אותו.

"כשהייתי אומרת לחברות שלי שהוא מ"פ קרבי, הן דמיינו מצ'ואיסט ענק מנופח. זה ממש לא היה הוא. הוא היה הורס, מדהים, מושלם, אבל הוא לא היה מהאגרסיביים. הוא עשה הכול בדרך עדינה, היו לו המון צדדים. כשהיה צריך הוא היה המ"פ הקשוח, כשהיה צריך הוא היה אח, הוא היה בן זוג, הוא היה חבר. גם על החיילים שלו הוא ידע לצעוק ולכעוס כשצריך, להגיד: 'זה לא יהיה אצלי בפלוגה'. אבל כשהיה צריך הוא היה חבר ואח שלהם".

"בראש שלי אני רואה אותו פה בכל מקום"

בשנות הלימודים שלו הם התגוררו ביחידת המרתף בבית הוריה. "הוא היה פה בן בית. ההורים שלי התאהבו מהרגע הראשון. ככה גם האחים שלי, חברים שלי, חברים של ההורים שלי, הדודים, כולם. טל היה בא איתי לארוחות שישי, למסיבות של ההורים, לכל מקום. הוא היה מדבר עם כולם, וכולם אהבו אותו. הוא ממש חי פה.

"בראש שלי אני רואה אותו פה בכל מקום. עומד במטבח, עומד מאחורי המנגל, יושב על הערסל, יושב על הכיסא בחוץ, יושב על הספה, ישן במיטה, עושה עליות מתח במתקן בחוץ. אהבנו מאוד לשבת פה בחוץ ולאכול את הראש, לדבר על כל נושא שבעולם, לדבר עם ההורים שלי, עם חברים".

זוג מאושר. "הוא ממש הותיר פה חלל עצום בדמותו" (צילום: אלעד שגיא)

עד כדי כך הוא היה בן בית, שלפעמים הוא היה מארח בבית שלה גם בלעדיה. "הוא היה אוהד שרוף של בארסה (קבוצת הכדורגל מברצלונה), ובמשחקים היה עושה פה ערבים עם החברים ואוהדים אחרים. הוא היה עושה פה מנגלים, קוקטיילים, בירות, הקרנות של משחקים וסרטים. אירועים לכולם, ומכל סיבה – ימי הולדת, קבלת דרגה, קבלת תפקיד. הוא היה מתנדב לארגן ערבים – לחברים שלו, לשלי, למשפחה, לקולגות שלו, לקולגות שלי, אפילו לחברים של ההורים שלי ולחברים של אחים שלי, לאנשים שהוא לא הכיר. ואיזה ערבים אלה היו, הכי כיפיים בעולם. אווירה מחשמלת. ההורים שלי זרמו עם זה, מתו על זה, וזה גם היה ממלא ומאיר את הבית. הוא ממש הותיר פה חלל עצום בדמותו.

"בשלישי שעבר הייתה לו יום הולדת. היו פה 40 איש, חגגנו כמו שהוא אהב – על האש, בירות, מוזיקה, עוגה מושקעת. כל החברים שלו מהצוות, החברים שלו מהכדורגל, החברים מהלימודים. כולם היו חברים שלו. הוא היה מהאלה שמכירים את כולם, שמתחברים לכולם. אחרי שהוא נהרג הבנתי עד כמה".

"הוא לא הספיק להגיע לתפקיד החלומות שלו"

הדברים השתנו בשבילם מאז ספטמבר בשנה שעברה, כשגרושקה התחיל את התפקיד שלו כמ"פ בשטח, בגזרות הכי בוערות, ונשאר שם שבועות ארוכים. "זה היה התפקיד הכי קרבי שיש, והוא היה כל כולו שם. זה היה קשה, הייתה לנו שנה לא קלה. מלישון איתו כל לילה, פתאום הוא יצא פעם בשבועיים; פתאום כל הזמן לדאוג; פתאום את לא בעדיפות ראשונה.

"ניסינו להכין את עצמנו לזה. עשינו המון שיחות. הכנתי את עצמי לזה, וזה עדיין היה מאוד קשה. הצבא היה לפני הכול. ידעתי שזה יהיה ככה שנתיים, ואולי אחר כך הוא ירצה לחתום עוד. מאוד פחדתי מזה. אבל גם הבנתי. בסוף, זו הסיבה שאהבתי אותו כל כך. הוא הלך עד הסוף עם החלום שלו".

גרושקה אמור היה להתמנות, ממש שבוע אחרי שנהרג, למ"פ עורב (סיירת הנח"ל). "זה היה תפקיד החלומות שלו, בשביל זה הוא עשה קורס מ"פ, וזה אחד הדברים שהכי כואבים לי במוות שלו, שהוא לא הספיק להגיע לתפקיד החלומות שלו, התפקיד שהוא כל כך שמח שקיבל"

השנה שבה שירת כמ"פ הייתה קשה. "דיברנו על חתונה, דיברנו גם על פרידה. בשבוע האחרון שלו, היה לנו על זה ריב גדול. לי היה קשה ולו היה קשה שלי קשה. רציתי אותו פה, אבל גם לא הסכמתי להיות זו שתיקח לו את החלום. לא הסכמנו לאבד אחת את השני, וידענו שפרידה לא תעבוד. היה לנו ברור שאנחנו מתחתנים. לא יודעת מה היה קורה בהמשך", היא מודה. "הוא היה זורק מדי פעם: 'ואם אני אחתום? ואם אני אשאר לקריירה צבאית? מה יהיה?' אבל הוא היה אומר גם: 'די, העורב וזהו, אני עייף, ובא לי כבר לצאת לחיים. מעצם זה שהייתי פה ונשארתי, אני בטוחה שהוא ידע כמה אהבתי אותו. לא עם כל אחד הייתי נשארת ומסכימה לעבור את הקשיים".

גרושקה אמור היה להתמנות, ממש שבוע אחרי שנהרג, למ"פ עורב (סיירת הנח"ל). "זה היה תפקיד החלומות שלו, בשביל זה הוא עשה קורס מ"פ, וזה אחד הדברים שהכי כואבים לי במוות שלו, שהוא לא הספיק להגיע לתפקיד החלומות שלו, התפקיד שהוא כל כך שמח שקיבל".

"הכי הוא אהב ארוחות בוקר"

כשהיה יוצא לחופשות של 72 שעות, היו רוב הזמן יחד. "לא נתתי אותו. הייתי מתכננת את הזמן בקפידה, שלא נפסיד אף דקה. היינו מגיעים ביחד להורים שלו, ואז להורים שלי, הולכים ביחד לחברים בשישי. לא שחררתי. בשנייה שהוא היה נכנס בדלת כבר התגעגעתי אליו.

"אבל אז הוא היה הורס את התוכנית המפורטת של הסופ"ש. הוא היה מגיע, ישר מתיישב על המיטה ואומר: 'מאמי, אני עייף'. היינו מדליקים מזגן, טלוויזיה, נכנסים מתחת לפוך, והוא פשוט היה צונח. אני הייתי שוכבת שם, רק להסתכל עליו ישן. אחרי ארבע או שש שעות מכובדות הוא היה מתעורר מהשנ"צ, והיינו הולכים לאכול ביחד".

בחופשה מהצבא. "הייתי מתכננת את הזמן בקפידה, שלא נפסיד אף דקה, ואז הוא היה נרדם לארבע עד שש שעות" (צילום: אלבום פרטי)

הוא אהב לאכול ואכל יפה, היא מספרת. "היינו הולכים יחד להמון מסעדות. סושי, המבורגר, נודלס, כל מה שיש. אני הייתי מתענגת לראות אותו אוכל, במיוחד שידעתי איזה אוכל מגעיל יש בבסיס. אבל הכי הוא אהב ארוחות בוקר", היא צוחקת, "במיוחד את הגדולות האלה עם קפה ומיץ תפוזים. הוא התרגש מהן כמו ילד. נראה לי שהן פשוט גרמו לו להרגיש כמו מלך. הוא כל כך אהב לבחור את הגבינות והלחם והמטבלים שלו. 'מאמי, מה אני אקח – מקושקשת, חביתה או ביצת עין?', ככה שעה. זה נורא הצחיק אותי.

קינוח זוגי בחופשה בחו"ל. "הייתי מתענגת לראות אותו אוכל" (צילום: אלבום פרטי)

"הוא אהב לחגוג. אהבנו מאוד ללכת לבתי מלון וצימרים. אם היינו בבית מלון, הוא מאוד התרגש לקראת ארוחת הבוקר. היינו מסיימים ארוחת בוקר, מה נעשה לצהריים? מסיימים לאכול צהריים, וואי, מעניין מה יש לארוחת ערב. הכול היה סביב אוכל. אני הייתי מתעלפת עליו, איזה חמוד הוא היה. היה לי כל כך כיף שהוא מתרגש ככה. וכמובן שהוא לא היה עולה גרם אף פעם, המעצבן.

"היו לו כל מיני הנחות בכרטיס חבר על בתי מלון, והוא תמיד היה צד את הדילים השווים. נסענו לחופשות, היינו יחד במילאנו וביוון, ותמיד חלמנו לטייל יחד עוד. מאוד אהבתי את זה, ומדהים כמה שהיום זה לא מעניין אותי. רק תנו לי אותו. פה, שם, בבסיס, רק להיות לידו. רק חיבוק, להריח, לנשום אותו".

"אחי שאל אותי אם הוא יכול לבכות"

בתקופת האבל הזו היא מוקפת במשפחה וחברים. "גם החיילים שלו והצוות שלו מאוד דואגים לי", היא אומרת, והשבוע, כשחייליו יצאו מעזה להפוגה, היא נסעה לעוטף לפגוש אותם. "אני יודעת שזה היה משמח את טל מאוד".

גם את אנשי קהילת כפר עזה בשפיים היא ביקרה. "היה שם איזה חיבור קוסמי, ממש לא הצלחתי לעזוב את המקום. הגעתי לפאב שהם פתחו שם מחדש, הציגו אותי ועטפו אותי בהמון אהבה. הם שמעו על טל, דאגו מאוד להגיד לי כמה הם מעריכים. ביום ההולדת של טל, הגיעו גם חמישה חבר'ה מהקיבוץ".

"לפעמים אני מדברת אליו, שואלת אותו דברים, וממש מרגישה את התשובה. יש לי כל מיני סימנים כאלה, כאילו ביני לבינו. פתאום פרפר לבן, או שהבאתי לקבר שלו מלא בלונים בצבעים של ברצלונה ולב אחד. אחרי שאני מדברת איתו, הלב עף לבד. סימן שהוא הקשיב לי"

המשפחה מתאבלת יחד איתה ומהווה עוגן משמעותי. "גם ההורים שלי מתאבלים, הם אהבו אותו כמו בן. אחי שאל אותי אם הוא יכול לבכות. טל היה ממש אחיו הגדול. עזר לו במתמטיקה. הם ראו יחד כדורגל וכדורסל, היו רבים מי יותר טוב, הוא לימד אותו תרגילי ספורט. אנחנו מאוד ביחד, עוזרים אחד לשני. את ההורים שלחתי מהר חזרה לעבודה, גם את אחותי שיצאה למיוחדת מהצבא כדי להיות איתי, וגם את עצמי בסוף.

בלילות היא עדיין מתקשה להירדם. לא מצליחה לישון בחדר ובמיטה שאותה חלקו. "הרבה דברים זה בכוח. אני מרגישה אותו כל הזמן. לפעמים אני מדברת אליו, שואלת אותו דברים, וממש מרגישה את התשובה. יש לי כל מיני סימנים כאלה, כאילו ביני לבינו. פתאום פרפר לבן, או שהבאתי לקבר שלו מלא בלונים בצבעים של ברצלונה ולב אחד. אחרי שאני מדברת איתו, הלב עף לבד. סימן שהוא הקשיב לי. אני מתחילה ממש עכשיו קצת לחלום עליו. אני ממש מתחננת שיבוא לי בחלום".

"יבוא יום ותהיה לי משפחה וילדים. הלב נועד להתרחב"

כשבוע לאחר נפילתו התגייסה למילואים. "הרגשתי שזה מה שאני צריכה לעשות, ואני גם עפה על זה שאני יודעת שטל היה סופר גאה בי". בימים אלה היא מתנדבת בבישול לחיילים ובעריכת שיעורי מחול למפונים. היא מלמדת מחול מודרני, ג'אז והיפ הופ לנשים וילדות בסטודיו באבן יהודה, ולאט-לאט גם חוזרת בעצמה לרקוד. בעוד כחודש היא מתכננת להעלות מופע לזכרו. "זו הולכת להיות הופעה מאוד מושקעת, עם כל מה שטל אהב וכל מי שאהב את טל. אין דבר שטל אהב יותר מלראות אותי רוקדת, וזו הדרך שלי להיפרד ממנו, להגיד לו שלום בפעם האחרונה".

הכנסות המופע ייתרמו לעמותת "הותיר אחריו חבר.ה", שבה היא נעזרת. העמותה הוקמה ב-1998 כדי להעניק ליווי וסיוע נפשי לבנות ובני הזוג של חללי צה"ל מתוך הבנה שלמדינה יש מחויבות מוסרית לדאוג לאהובות ולאהובים של החללים. ב-25 שנות פעילותה טיפלה העמותה בכ-500 חברות שכולות, ומאז 7 באוקטובר מופעל בה מערך חירום של מתנדבות ומתנדבים, חלקן חברות שכולות ותיקות וחלקם אנשי טיפול מקצועיים, שדואגים לאתר בנות ובני הזוג של חללים ולהעניק להם ליווי ראשוני. עד כה, הצטרפו לעמותה 176 בנות ובני זוג חדשים של חללי צה"ל.

ענבל לפיד. "לא אפסיק לאהוב את טל אף פעם. הוא היה אהבת חיי, ואני יודעת שמי שיגיע יידע שאני אוהבת גם אותו וגם את טל" (צילום: הדס יום טוב)

על העתיד עוד מוקדם לה לחשוב. "לא הספקנו לטייל, לא הספקנו ללמוד, לא הספקתי להגיד אני אוהבת אותך מספיק פעמים, לא הספקתי לבקש סליחה על דברים שקרו, לא הספקתי להסביר לו כמה הוא חשוב לי. אבל אני בטוחה שהוא ידע הכול", היא אומרת, ומאמינה שעוד יהיה בסדר. "בעזרת השם, יבוא יום ותהיה לי משפחה וילדים. הלב נועד להתרחב. לא אפסיק לאהוב את טל אף פעם. הוא היה אהבת חיי, ואני יודעת שמי שיגיע יידע שאני אוהבת גם אותו וגם את טל.

"אני מנסה עכשיו להגיד תודה שזכיתי להיות בת הזוג שלו ארבע שנים, שזכיתי להיות לידו, זכיתי לאהוב ולהיות נאהבת, להרגיש לראשונה מה זו אהבה. ולא רק אני, כל מי שהיה סביבו זכה להכיר אדם חד פעמי ונדיר. לא רק אני איבדתי, כולם איבדו, האנושות איבדה. כל אחת אומרת שבן הזוג שלה הכי טוב. אבל טל באמת היה הכי טוב. וזהו. זה מה שמעצבן, שזהו".