זהו ניסיון לתאר את בן גוריון, כפי שהיה נראה בעיני האנשים המקורבים לו ביותר בחייו הפרטיים ובעבודתו היומיומית. התמונה היא של בן גוריון הבלתי נודע לא רק לציבור הרחב אלא אף בקרב אלה שעבדו במחיצתו שנים רבות, משום שבן גוריון חי במין בדידות מזהירה, שכפה על עצמו – גורלו של אדם שנשא באחריות לעתידה של אומה.

בהילותו של בן גוריון לפרוץ קדימה, שאיפתו לראות את החבוי מאחורי האופק, האינטלקט שלו שלא ידע מנוח – עשוהו אדם בודד, אם לשפוט לפי אמות מידה 'מקובלות', אף כי ספק הוא אם חש הוא עצמו בבדידות זו. מעולם לא היה לו חוש לנוחות של חיי פרט. מעולם לא היטה אזנו לשיחת חולין, שנתפסים  לה לא רק בריות רגילות.

מרגע קומו בבוקר ועד עלותו על משכבו היו מחשבותיו חגות סביב בעיות בעלות משמעות לאומית – בטחון, עלייה, יישוב הנגב וכו', שאותם ראה מהבחינה המכרעת לגביו: הבטחת הקיום של האומה. אפילו לגבי אלה שנכנסו לתהום התבודדותו של בן גוריון – משפחתו, עוזריו הקרובים ביותר, וקומץ אנשים שהיה לו עמם ענין משותף בנושאים היסטוריים למשל, או פילוסופיים, נשאר בן גוריון אדם רחוק, ולא משום שהוא רצה בכך אלא משום שבתוך תוכו היתה בו מידת ביישנות. אלה הזוכרים את בן גוריון בראשית צעדיו בארץ, יזכרוהו כ"נחבא אל הכלים", כאשר היה מאזין ער וגם סקפטי ורק לעתים מופיע על במה פומבית. אף כי התגבר מהר על הסימפטומים של ביישנותו הפנימית, הרי גרעינה, של אותה ביישנות הניא אותו מלחשוף את רגשותיו הכמוסים בפני זולתו, פרט לרגעים אינטימיים מקריים וחולפים.

תמונת בן גוריון, כפי שהיא נראית בעיני משפחתו ומקורביו, היא אפוא תמונת של אדם עשוי מקשה אחת, אדם שכולו דרמה גדולה. אדם שהיה מבקר בהתמדה את עצמו ואת מעשיו, אם כי מעולם לא פקפק בעצמו או בשליחותו; אדם נטול תסביכים פנימיים, שלם עם עצמו לחלוטין גם בשעה שהיה שרוי בדיסהרמוניה מוחלטת עם המערך הפוליטי סביבו.

לא היה אדם צריך לחקור מתחת לפני המלים של בן גוריון כדי להבין את משמעותן; היא הייתה מונחת על פני השטח גלויה לעין כל, צלולה כצלילותו של המוח אשר הגה את המלים. הוא היה מבכר את האמת על פני השקר, אף על פני שקרים קונבנציונליים פעוטים, שהיו עשויים לחסוך ממנו קשיים רבים. כשהיה עומד בפני הברירה בין שתיקה לאמירה, היה מביע את דעתו. עם כל היותו מזהיר כאסטרטג, היה נגרר לעיתים קרובות למשגים פוליטיים טקטיים בגלל יושרו האינטלקטואלי היסודי. כך, למשל, יכול היה מישהו לשאול את בן גוריון אם הוא ציוני, ובן גוריון, בקום ללכת סחור סחור ולשקול את ההשפעה שתהיה לתשובתו בחוץ לארץ, היה משיב: "לא. במשמעותה הנוכחית של המילה איני יכול לראות עצמי ציוני, כי ציוני הוא מי שמכין עצמו לעליה או מי שמגשים אותה". ובזאת היה מעורר על עצמו את זעמם של ציונים מאורגנים שאינם חולמים על עליה לישראל.

אחד הקשיים אצל בן גוריון היה בכך, שלא היה מגשים את הציפיות שנוהגים לתלות בדרכי פעולתו של אדם גדול. הוא מיאן להיות אנדרטה ולא חדל להתקומם נגד הסמל שדרשו ממנו מעריציו ותלמידיו הפוליטיים. בן גוריון לא ראה את עצמו מבעד לעדשות עיניהם של מעריציו. את ההיסטוריה של עם ישראל חוללו אנשי מעשה בשר ודם, היא לא נוצרה על ידי קדושים.

אחרי שהופעל המבצע הצבאי, ונפקדו האבידות – גילה את מלוא כאבו והשתתף בצערם של ההורים השכולים. על עומק ההשתתפות בצער מעידה ההתכתבות העניפה שהיה מקיים עם ההורים השכולים

בן גוריון לא ראה את עצמו "אדם המעלה", שתפקידו לשמש מופת לאחרים. הוא האמין ללא ספק כי הוא ממלא שליחות היסטורית. אולם אחת המעמסות הנדירות, שהוא סירב לשאתן, הייתה התנהגות שונה משל בני אדם אחרים. כאשר אמר לו פעם אחד ממעריציו: "בן גוריון, אתה  בן אדם היסטורי" – באה תשובתו בנעימה של קוצר רוח: "קודם כל בן אדם".

אחדים מן הרגעים הטרגיים ביותר בחייו היו אלה שבהם היה עליו להחליט החלטות אובייקטיביות והוא ידע כי הן כרוכות בסיכון חיי אדם. אלה היו רגעים של הבדידות הגדולה. רק משמעתו הרוחנית של בן גוריון וכוחו הבלתי רגיל להתרכז בבעיה המונחת לפניו איפשרו לו להחליט החלטות, בלי שיתיר למוחו להיתפס לעניינים ולשיקולים שאינם צמודים לבעיה הבסיסית. אחר כך – אחרי שנתקבלה ההחלטה, אחרי שהופעל המבצע הצבאי, ונפקדו האבידות – גילה את מלוא כאבו והשתתף בצערם של ההורים השכולים. על עומק ההשתתפות בצער מעידה ההתכתבות העניפה שהיה מקיים עם ההורים השכולים.

מתת זו של משמעת עצמית וכושר ריכוז הייתה אולי הקו הבולט ביותר באינטלקט של בן גוריון. אם נכשל בשגיאות שיפוט, הרי הרושם הוא, כי אירע הדבר על פי רוב ברגעים שבהם נכנע לאימפולסיביות, אשר ממנה נטל מנה לא מעטה. דעת רבים היא, כי האימפולסים שלו היו עלולים להוליכו שולל, האינטלקט שלו – אך לעיתים רחוקות.

היה לו לבן גוריון כשרון נדיר להבדיל בין החיוני לשאינו חיוני. היה שונא להיות מוטרד בזוטות ועל פי רוב נמנע בעצמו מלהטריד אחרים בדברים נטולי חשיבות. אולם אם נאלץ בתוקף הנסיבות, לטפל בבעיה קטנה, היה מתרכז ריכוז מוחלט באותו עניין, משל היה זה דבר בעל משמעות רבה מאוד. מספרים כי זמן מה לפני מערכת סיני ידע להתרכז במשחק עם נכדיו ועשה זאת בהתמסרות כה רבה, שחמש או עשר הדקות מתוך זמנו המחושב בדייקנות נדמו בעיני הילדים כמחצית השעה או יותר.

בן גוריון ליד שולחן העבודה. נראה שבן־ גוריון מרוכז היה גם בשנתו. אם ניעור באישון לילה לא היה זקוק אלא לשנייה אחת כדי להתמצא ולהשתלט על כל חושיו (צילום: לע"מ)

תכונה אחרת של משמעתו המחשבתית הייתה זו, שהיה מסוגל לדלג מהתרכזות מנושא אחד להתרכזות לנושא אחר. אמרו עליו שמוחו פועל כמעט כמקלט רדיו, שניתן לכוונו לתחנה מסוימת ומיד לעבור לגל אחר, ללא מעבר. כך, למשל, אם היה מקרה שבן גוריון היה שקוע כולו בבעיה מחשבתית ואורח בא אליו,  יכול היה "לגנוז" את הבעיה שבה עסק ולהתרכז באורח, בתנאי שהאורח היה מעורר את התעניינותו, אחר כך מסוגל היה לשוב אל הנושא הבלתי גמור ולחזור ולטפל בו, כאילו לא הייתה הפסקה.

אחת התוצאות של כושר התרכזות זה הייתה שבן גוריון היה מסוגל לקרוא במהירות העולה במידה ניכרת על הממוצע של קורא רגיל. תוצאה אחרת הייתה כושר זכירה מעולה. נראה שבן־ גוריון מרוכז היה גם בשנתו. אם ניעור באישון לילה לא היה זקוק אלא לשנייה אחת כדי להתמצא ולהשתלט על כל חושיו. בימי מערכת סיני, למשל. כשהיה רתוק למיטתו בחום של 40 מעלות, מחמת הצטננות קשה, נדרש לא פעם להכריע הכרעות גורליות. ברגע שנכנס שלישו לחדר וקרא לו "בן גוריון!", התעורר מיד, החליף תנוחה משכיבה לישיבה ושאל: "כן, מה הדבר?" בקול שהתכחש שיצא מפי אדם בן שבעים הסובל מחום גבוה ושהיה אך לפני שניה או שתיים שקוע בתרדמה עמוקה.

בן גוריון היה מתרכז בנושא באינטנסיביות כזאת, שלעתים עלול היה לבוא לידי התעלמות מרגשות האנשים המעורבים בדבר. אולם לגבי מי שהיה בראש וראשונה איש מעשה, נודעה לפורמאליות חשיבות משנית בלבד, עד כי נבצר מפנו להבין את החשיבות שמייחסים לו האחרים. התרשמות זו בנושא, ולא בצורה, אפיינה גם את יחסו של בן גוריון לעבודה. לא היה מקדיש תשומת לב מיוחדת לנעימת הנוסח במכתב, אף לא למבנה הקפדני של המשפטים, לשעשועי לשון ולשימוש במליצות. המכתבים שהוא רצה בהם צריכים היו להיות נהירים בתוכנם, קצרים ולעניין.

כשר בטחון ידע מה המחיר למטוס סילון, לטנק או לצוללת, אולם לא ידע את רמת המחירים של מצרכי יומיום, ספק אם ידע מה המשכורת שהייתה משתלמת לו

את מכתביו היה כותב בכתב יד. מעולם לא הכתיב למזכירה ולא ניסה להשתמש בדיקטפון ומכתביו עשויים להיות מופת לדיוק ולריכוז. מתוך כתבי היד השמורים והמתויקים בארכיון משרד הבטחון מתחוור היטב, כי בן גוריון היה כותב כשם שהוא מדבר – בלי לבטי ביטוי, בלי להסס בעניין המילים וכמעט ללא כל תיקונים או מחיקות.

התרכזות היא טכניקה, אולם כיצד היה בן גוריון משמר את עירנותו הרוחנית, את רעננותו האינטלקטואלית? אנשים שניתנה להם הזדמנות לעקוב אחר בן גוריון מקרוב, אומרים שניחן בסקרנות אינטלקטואלית של ילד. יש כמובן, דברים שלא היו מעוררים בו עניין רב כמו כלכלה. כשר בטחון ידע מה המחיר למטוס סילון, לטנק או לצוללת, אולם לא ידע את רמת המחירים של מצרכי יומיום, ספק אם ידע מה המשכורת שהייתה משתלמת לו.

אך חוץ מכלכלה וממוסיקה הייתה לו תאוות ידע, שאינה יודעת שובע כמעט, בכל שטחי היצירה האנושית. מן הבחינה האינטלקטואלית היה קרוב הרבה יותר לאיש תקופת הרנסאנס שביקש לצייד את עצמו בסך הכול של הידע האנושי, מאשר לאב טיפוס של בן מאה זו, המומחה צר-האופקים.

ניהול שיחות – זו הייתה אחת מדרכיו לקניית ידע, אולם לקריאה הייתה נודעת חשיבות רבה יותר אצל בן גוריון. בהיותו דינאמי ואימפולסיבי מטבעו הייתה הקריאה בנושאים שעניינו אותו מסייעת לו לראות את עצמו בפרספקטיבה מסוימת. הקריאה הייתה מציידת אותו במעין בלמי בטחון, וכך היה שומר על דריכות הביקורתיות האינטלקטואלית שלו ונשמר מפני היגררות אחרי ההרגשה של חסינות בפני טעויות.

ספקנותו האינטלקטואלית לא זו בלבד שהמריצה אותו לבקר את עצמו בהתמדה, אלא אף אילצה אותי לבקר ולחזור ולבקר את הערכים שבהם האמין. הוא היה פוסל מלים שחשיבותן רגשית בלבד, מלים המבטאות ערכים, שהיו חשובים לפנים, אך במרוצת הזמן נתרוקן תכנן עקב נסיבות שהשתנו. הוא רחש כבוד לעלייה השנייה, למשל. שהוא עצמו נמנה עמה. אך יחס זה לא הפך לסגידה. הוא העריך את הקיבוץ, אך בא בשעה ידע, כי במושבי העובדים נעוץ הפתרון העיקרי לבעיות ההתיישבות ההמונית של העלייה החדשה בימי ראשית המדינה.

התהייה על כוח הקסם של המלים בחיפושים אחר הממשות הגלומה בהן הייתה מתכונות האופי של בן גוריון, המתמשכות כחוטי השני בדרך חייו. בארכיון שלו שמורה ערימה של מכתבים, שמקורם ב־15 השנים שכיהן כמזכיר ההסתדרות.  ראשיתם בתקופה שבה היו בהסתדרות העובדים רק חמשת אלפים חברים, ויש בהם משום עדות לגישתו המעשית לעניינים. אחד מהם אופייני לגישה, שגונתה בימינו כ־"ביצועיזם". זהו מכתב חתום בידי בן גוריון, שנשלח לנציגי החלוץ בווינה, וזו לשונו:

"בוועידה זו מתכוונים אנו לא לבירור שאלות פנימיות והכרזת סיסמאות מדיניות להלכה, אלא לפעולה מעשית לחיזוק המפעלים הקיימים של פועלי הארץ, ליצירת מוסדות חדשים הדרושים להעמדת מעמד הפועלים בארץ ישראל ברשות עצמנו בעבודתו היישובית".

לאחר זאת בא פירוט סדר היום של הישיבה והסעיף הראשון: "סידור אוסף כלים וחומרים". השנה הייתה 1923.

אפשר לבוא ולטעון: אם אמנם כך היה בן גוריון, היכן גדולתו? איש המעשה, כוח ריכוז, אומץ ההחלטה. חמישים שנות מאמץ אינטלקטואלי וניסיון פוליטי, בוודאי מצויים אישים, אף בישראל, שאפשר לייחס להם תיאור זה. אישיות שבה מקופלות כל הסגולות הללו היא מקרה נדיר, אך לא יחיד במינו. חסר, אם כן, משהו מתמונה זו כדי שתדמה למקור, משהו שיסביר את היסוד המיוחד באדם שיכול היה עוד לפני יותר משישים שנה, עת מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ 65,000 נפש, לכתוב לאביו על מדינה יהודית, כאילו שכנה זו מעבר לקרן הרחוב.

כושרו היחיד במינו של בן גוריון לראות בעיות של היום בעד החלון של המחר ולהגיע לידי החלטות אשר היו נוגדות את דעותיהם של רבים בעת קבלתם, אך הוכחו כנכונות לאחר זמן. כושר זה הוא סימן ההיכר לייחודו

אחד אשר עוד לפני חמישים וחמש שנה העסיקה אותו באילת השאלה, מה יהיה לא אם, אלא כאשר, ייאלצו הבריטים תוך יובל שנים לנטוש את בסיסיהם בסואץ. אדם אשר הבין: עכשיו או לעולם לא ! ונטל על עצמו את האחריות על הקמת מדינת ישראל; שהסתכן כפי שהסתכן במשבר "אלטלנה" ב-1948, שאילץ את הארגונים הפורשים להיקלט בצבא הלאומי; שהפך צבא זה לאחד המכשירים החינוכיים העצומים במדינה; אשר לא רק מול התנגדותו של כל העולם הקתולי, כי אם גם מול התנגדות בתוך מפלגתו שלו, קבע בירושלים את בירת המדינה. וכיוצא באלה דוגמאות של הכרעותיו.

כל אלה מצביעים על כושרו היחיד במינו של בן גוריון לראות בעיות של היום בעד החלון של המחר ולהגיע לידי החלטות אשר היו נוגדות את דעותיהם של רבים בעת קבלתם, אך הוכחו כנכונות לאחר זמן. כושר זה הוא סימן ההיכר לייחודו של בן גוריון.

נחום פונדק (2019-1927) היה עיתונאי ישראלי-דני, עורך העיתון הדני פוליטיקן ועורך "דבר השבוע"