את אל"מ (במיל) מרקו אזואלוס, גיסי, פגשתי במטבח ביתו באשדוד השכם בבוקר של הפוגה, רגע לפני שהוא יוצא חזרה לשטח. מרקו, בן 56, נשוי לאחותי רויטל ואב לגל, רון ודניאל אחייני האהובים.
מרקו משמש כיום כסגן מפקד פיקוד העורף של מחוז דרום. הוא התחיל בגרעין נח"ל של השומר הצעיר לחריש, יצא לאחוזי פיקוד וקצונה. עוד בסדיר הספיק להיות מ"פ, שימש כקמב"ץ בגזרה הצפונית שם הכיר את אחותי. הוא המשיך שירות מפואר במילואים ועלה בסולם הדרגות והתפקידים. בגיל 45 היה אמור להשתחרר ממילואים, אך בחר להמשיך בשירות מתוך מחויבות למדינה ובטחונה. כן, אצלו זה לא קלישאה; אני מכירה אותו יותר במדים מאשר באזרחי.
בימי שגרה, למרות שאין לו הרבה כאלה בגזרה החמה של הדרום, מרקו עובד כמנופאי בנמל אשדוד.
"הרגשתי שנפלו החומות"
ב- 6 לאוקטובר הרגשת משהו, היה לך מידע כלשהו?
"כמו כולם לא היה מידע ספציפי, ידענו שתהיה מלחמה, לא ידענו מתי תתחיל. החשש בצה"ל היה דווקא הצפון ולא הדרום. ידענו שהצפון הוא חבית חומר נפץ שצריך רק גפרור כדי להביא לפיצוץ. היו סימנים בדרום, אך לא משהו ספציפי שהתכוננו אליו".
תאר לי את הבוקר של ה-7 באוקטובר.
"התעוררתי עם האזעקה הראשונה. באזעקה השלישית אני מבין שזה משהו חריג ולא תקלה או אירוע חד פעמי. אצלנו בנוהל אנחנו מיד מגיעים למחוז, כך שהתלבשתי והתארגנתי תוך כדי שאני מקבל טלפון מהמפקד שלי להגיע למחוז. בשעה 7:10 אני כבר בדרך לבסיס".
"הכבישים ריקים בדרך והנסיעה חלקה עד שדרות. בשדרות אני מתעכב כי יש חוליית מחבלים שיורה על הכביש, ואז עושה עיקוף ומגיע לאורים. בדרך אני בקשר עם המפקד שלי וכל הזמן זורמות ידיעות על חדירות לכל מני מקומות וביניהן לבסיס שלנו ומחנה סמוך".
מה עובר עליך בדרך כשמגיעות הידיעות? יש לך משפחה בעוטף ובאשדוד, אתה אוהב את העוטף ומרבה לטייל בו. זה מקום שאתה קשור אליו.
"כן" מרקו עונה ולרגע שותק, אך מתעלם משאלתי. הוא מדלג על הרגשות וחוזר לתאר את העשייה. "אני מנסה להתעדכן ובזה אני עסוק. מנסה לעשות שני דברים: להקשיב לרדיו ולהבין איפה יש התראות והשני הוא מהרגע שנודע שהייתה חדירה לבסיס התחלתי לשער מאיפה הם נכנסו, איך הם נכנסו, כדי לנסות להבין איך אוכל להיכנס לבסיס ובינתיים מנסה לאתר מחבלים בדרך. באופקים כבר שמעתי יריות והגברתי את מהירות הנסיעה".
"עוד לא ירד לי האסימון לגבי היקף חדירות המחבלים, ידעתי על אורים ואופקים, לא ידעתי על יתר המוקדים. הייתי עסוק במחשבות בירי הרקטות המסיבי על הארץ. הירי הרקטי היה מוחשי, החדירות בינתיים בגדר ידיעות ושמועות".
"כשהבנתי שיש חדירות במספר מוקדים ובקיבוצים הרגשתי שזה מתקרב אלי אישית. ידעתי שאחייניתי ומשפחתה לא בעוטף באותה שבת וזה קצת הרגיע".
"התמקמתי בצומת אורים. הייתי קמב"צ בפיקוד צפון, העניין של חדירות מחבלים זה משהו שיושב לי בראש. חדירות מחבלים זה אחד הדברים שהכי מפחידים, זה אומר רצח, חטיפות אימה. זה אומר שנכנסים למרחב אזרחי וזו הרגשה נוראית, הנה עברו אותנו והגיעו לאן שאנחנו היינו צריכים להגן".
מה קורה בצומת אורים?
"מתחילים להגיע אנשים שבורחים מהמסיבה, רוכבי אופניים, מטיילים, מגיע חבר פצוע שנפגע ברגל בש"ג של הבסיס. הם מגיעים מבוהלים, פצועים עולים מהשדות. אנחנו מנסים לארגן רשימות כדי להבין מי עובר דרכנו, אך מהר מאוד מוותרים על זה ועוסקים במה שהכי חשוב כרגע וזה פינוי הפצועים והניצולים לצאלים, כי שם ידענו שנקי בינתיים. מפנים ברגל, ברכבים במה שיש".
מה אתה מרגיש באותם רגעים?
"אני מרגיש שנפלו החומות, רואה שיש בלבול כי לא שלטנו בתמונה הגדולה, לא ידענו מה קורה באזור. במצבים כאלה אתה עובד משני כיוונים: או לפי אינסטינקטים, או לפי פק"ל (פקודת קבע לקרב). התכוננו למצב כזה, ידענו שיהיה בו בלגן, אך ממדי האירוע הפתיעו".
"הקרב על הבסיס שלנו מסתיים בסביבות 13:30, נהרגו שבעה חיילים וחיילות שלחמו שם, הם הצליחו להרוג עשרה מחבלים. מרגע שנכנסנו לבסיס התחלנו לעבוד לפי פק"לים סדירים, מכינים את הבסיס לקליטת כוחות מילואים".
אחרי ההתמקמות בבסיס, מה עושים?
"התפקיד שלנו כפיקוד העורף מורכב משלושה מרכיבים, הכנת המרחב האזרחי לתפקוד בחירום, חילוץ והצלת חיים מירי על יישובים ושמירה על רציפות התפקוד האזרחי. אנחנו עושים את זה בשיתוף פעולה מלא עם ארגוני החירום, הרשויות המקומיות, משרדי ממשלה וארגוני המתנדבים".
"בערב התחלנו לפנות יישובים בהתאם למצב בשטח. אני הייתי במשמר הנגב, לשם הגיעו מפוני נחל עוז. ההגעה שלהם הייתה חוויה מטלטלת, לראות אנשים שיצאו עם פיג'מות, נעלי בית, שלא הספיקו לקחת כמעט דבר למעט את הכלב, עגלה לתינוק, אנשים מבולבלים שלא מבינים מה קורה. אני רואה על פניהם את ההלם, את זה שהם עדיין לא מבינים מה קרה להם. הם מדברים בשקט, מאוד בשקט, אומרים תודה שאנחנו חיים והצלחנו לצאת, עדיין לא מבינים מי נשאר בחיים, מי נפצע, מי נחטף, לא כל כך שואלים, לא כל כך מדברים אחד עם השני, אך הפנים מביעות דאגה גדולה. הם ואנחנו עדיין לא יודעים את עומק האסון. דיברתי עם אמא שאני מכיר עוד קודם, שלא יודעת מה עלה בגורלה של בתה שגרה בסמוך לה. היא עדיין לא יודעת שהילדה לא בחיים. נתק מוחלט".
"אנחנו מדברים על שבת וחג, כל משרדי הממשלה לא עובדים, כל הפינוי מתבצע על ידי חברות אוטובוסים בהתנדבות, או על ידי רכבים פרטיים. רק למחרת מתבררים ממדי האסון ומתחילים לדבר על מספרים".
"הבנתי שזה אירוע שישנה אותנו"
בעצם אתם נקלעים לתפקידים שלא חשבת שתעשה בסדר גודל כזה.
"כן, השטח גוזר משימות חדשות שלא חשבנו שנעשה אי פעם – פינוי הנרצחים מכל היישובים, הבסיסים, מהמסיבה, מהשדות… הרוגים פזורים בכל עבר ובכל מקום אפשרי. בפינוי גופות אין תעדוף, הסדר נקבע על פי בטחון הכוחות, איפה שבטוח באותו רגע, אנחנו נכנסים".
"יש צוותים ייעודיים שהוכשרו לזה, יחידות צבאיות, זק"א וזק"א 360. הם עשו עבודת קודש, נרתמים למשימה בשתי ידיים ובלב ונפש גדולים. אוספים חללים ואוספים ראיות שיסייעו לזיהויים. מהבתים והבסיסים היה קל לזהות בגלל המיקום, מהמסיבה קשה יותר, הם נמלטו לכל עבר, ולכן אנחנו אוספים מה שיסייע. הסריקות היו עמוקות ונרחבות, מקיפות, מתוך החלטה שנאסוף את כולם".
מה עובר עליך כשאתה עושה את זה ימים על ימים תוך כדי יתר המשימות שיש עליכם?
"אני לא יודע אם יש מלים בעברית לתאר את מה שמרגישים. הלם, כאב גדול, הרגשה נוראית של "וואו, איך הגענו למצב כזה?" לצד הבנה שזה באמת אירוע שישנה אותנו. אני מתחיל להבין את הדברים, אבל עסוק בעשייה, איך לעשות פינוי גופות בכבוד, להביא לזיהוי, להביא זכר למשפחות. אנחנו מבינים שהקושי הגדול יהיה בזיהוי".
נחשפים לממדי האכזריות
בתחילת המלחמה אמרתי בהומור שחור שבני ובנות המשפחה שלנו פרוסים על כל שרשראות המוות של המלחמה הזו: פינוי גופות מהשטח, זיהוי במחנה שורה, ניתוח פורנזי במעבדות, הבאה להלוויות…
"כן", מרקו אומר ואנחנו שותקים לרגע. ואז הוא חוזר לעשייה.
"המשימה הבאה הייתה איסוף כלי הרכב, קודם כל בדיקת מלכוד וניקוי מנפץ מסוכן, אח"כ איסוף גופות מהרכבים עם סימנים שיסייעו לזיהוי כמו ארנקים, תכשיטים, מה שלא לצרכי זיהוי נשאר בשטח".
"אנחנו נחשפים יותר ויותר לממדי האכזריות של המחבלים והביזה. הם גנבו כל מה שיכלו: טרקטורים, מכוניות, קלנועיות, ממטרות".
"מה שהקשה ביותר על האיסוף והפינוי היו השרפות, הם שרפו כל מה שיכלו, הוציאו מרכבים את הגלגלים הרזרביים ואיתם הבעירו בתים ורכבים".
"אספנו אפר מרכבים ובתים וביחד עם ארכיאולוגים מרשות העתיקות ניסינו למצוא סימני זיהוי: שיניים, סינון עצמות, כל מה אפשר גם להביא לקבורה. בשלב האחרון אנחנו עוד נלך לקחת את האפר שנותר ולא זוהה ולקבור בקבר אחים. אלה שלא נדע להגיד אף פעם מה האפר שלהם".
אני יודעת שאתה אדם רגיש. אני לא יודעת איך מכירים אותך בצבא, אבל אני יודעת שאתה אדם שהדברים חודרים אצלך פנימה, שאתה רואה ומרגיש כאב, איך אתה מתמודד עם כל זה?
"אתה סוגר פותח מגירה ומכניס הכל לשם, מעסיק את עצמך לדעת בעשייה מתמדת. אתה מוצא את הרגע שאתה יכול לפתוח לרגע את המגירה ולהסתכל. מתישהו בטח זה ייצא ונצטרך להתמודד. בינתיים אני מנסה להיות עסוק כל הזמן. אני לא זוכר את כל מה שראיתי. כבר שבעה שבועות שאני רואה כל כך הרבה שאני כבר צריך להזכיר לעצמי".
"כל האנשים שעשו את העבודה מקבלים טיפול, היה צוות מקצועי שעמד לרשותנו בכל רגע, דיברנו איתם, דיברנו בינינו לבין עצמנו, דיברתי עם רויטל אשתי שהיא עובדת סוציאלית בהכשרתה. יש גם הומור שחור שעוזר להתגבר".
אחרי שמזהים את הגופות מתחילות ההלוויות.
"כן, מתחילות הלוויות ויש תושבים בעוטף שרוצים שיקיריהם ייקברו בעוטף, בבית, במקום בו חיו ולא במקום זמני. אנחנו מחליטים להמשיך בקו של כבוד המתים והמשפחות ומתחילים לקבור תחת אש".
מה קורה עם הניצולים שפונו, מה עושים במקביל איתם?
"עוד ביום הראשון כשהתחילו הפינויים התחלנו למקם אותם בבתי מלון. משרד התיירות עשה פה עבודה מעולה ביחד אתנו. התוכניות המקוריות היו לפנות לבתי ספר ומוסדות ציבור, אבל החליטו לפנות למלונות.
"מי שהתעשתה ראשונה לתת שירות הייתה קופת חולים כללית. מיד פתחו מרפאות במרכזי הפינוי לקבל את חולי כל הקופות, לספק תרופות דחופות. זה היה מדהים לראות את זה".
לא חושבת שיש עוד מדינה כזו שמפנה כך מאות אלפי אנשים ודואגת להם למגורים ומזון.
"כן, הפינויים היו מסודרים. כמובן שלקיבוצים שהם קהילה היה קל יותר להתארגן, אך בכל המלונות חיכו חיילי פיקוד העורף ומתנדבים לסייע לכולם בקליטה. לרשויות לקח יותר זמן כי התושבים פונו ופוצלו בין מקומות שונים.
"ארגוני המתנדבים התגלו במלוא תפארתם, עשו ועושים עבודה מדהימה בכל מה שנדרש. כל מה שהיה צריך, כל מה שחלמנו, מיד סופק, זה היה מרשים לראות.
"האזור שלנו גדול מאוד גיאוגרפית, מאשדוד ועד אילת. בתוך כל העשייה בעוטף אנחנו עסוקים בביטחון השוטף של היישובים שלא פונו, מגיעים לאזורי ירי להצלה ופינוי, הכרול נעשה במקביל. בשדרות יש תושבים רבים שהחליטו לא להתפנות וצריך לסייע גם להם".
"לראות את הבתים השרופים בכפר עזה היה רגע קשה. האנשים שהתעקשו להישאר שם מרגשים אותי"
מה היה הרגע הכי קשה בכל הימים האלה שעברת?
"להסתובב בעוטף זה קשה, מצד אחד ההרס איום, רואים את הטבח, רוע צרוף, עושים דברים ומתחילים לאט לאט להבין מה קרה שם. הרגע הקשה היה ב'שיכון דור צעיר' בכפר עזה. הבתים השרופים היו רגע קשה בשבילי, רואים גוש שחור שלא נשאר ממנו כלום. כלום. מצד שני אני מדבר עם אנשים שהתעקשו להישאר ולא להתפנות, לחלוב, לחרוש, להניע את המשק, ההתעקשות שלהם לנקות את הקיבוץ, לטפל בבעלי חיים, זה מרגש.
"הגעתי לעין השלושה לקחת תיק של האחיינית שלי. אני זוכר שהדבר הראשון שראיתי זה את הסוכה שלהם מפורקת בצד. בתוך כל מה שהם עוברים, החברים מצאו זמן לפרק את הסוכה, זה מראה על ההתעקשות והכוח שיש בהם, לחזור לחיים נורמליים, לעבד את האדמה, לעבוד. זה נותן כוח.
"עכשיו, 7 שבועות אחרי, השדות פתאום מתחילים להוריק, אני כל הזמן מרגיש צורך לעצור ולהתבונן בירוק המתחדש, בנביטה המתעוררת וזה דיסוננס מטורף בין מראות המוות שראינו קודם, לחיים החדשים של עכשיו".
מה קורה בינתיים בנמל, מקום העבודה שלך?
"מהנמל מתקשרים אלי כל הזמן לשאול לשלומי, מההנהלה, מהעובדים, חברים, העובדת הסוציאלית. הם תומכים במשפחות שצריכות תמיכה בכל מה שאפשר. מאוד כואב לי שהעבודה נפגעת כי אניות מסרבות להגיע לאשדוד, למרות שהנמל ערוך ומוכן לקבל אותן ולתת את כל השירות הנדרש".
מה יהיה מרקו? מה הלאה?
"דיברתי עם חברה מהעוטף שאיבדה יקירים והיא אמרה לי שכל קציני צה"ל צריכים לעמוד מולה ולבקש סליחה, אבל העוטף הוא הבית שלה ושם היא תישאר.
"ביקרתי אצל משפחה בדואית מהפזורה שאיבדה ארבעה מבניה בירי רקטות. הדוד סעיד נגד בצבא, מדבר על המדינה והחברה הישראלית באהבה, על הערבות ההדדית, המחויבות שלו וקיבלתי כוחות ממנו. ראיתי חילונים ודתיים, חרדים, ימנים ושמאלנים, כולם עובדים ביחד ומחויבים למשימה.
"אני שואל את עצמי איך ייראה הניצחון והתשובה שלי מאוד פשוטה: זה שאני אוכל להגיד בלב שקט לכולם וגם לאחיינית שלי, שהיא יכולה לחזור הביתה ולישון בלילה בשקט, לחלום חלומות ולא ביעותים. כשאני אוכל שוב לטייל עם רויטל באזור שאני כל כך אוהב".
"לא יודע מה יהיה אחרי המלחמה, אבל אנחנו היום דבקים במשימה ומאמינים בדרך".
