בתו של טריפי אבו ראשד, בן 30 מהיישוב הבדואי אבו קרינאת בנגב, עדיין לא נולדה, אבל הצילה את חייה של אימה, אישתו. במתקפת המחבלים עליהם ב-7 באוקטובר, נורתה אישתו ס' בת ה-23 בבטנה. הכדור פגע ברגלה של העוברית שנשאה ברחמה כבר 9 חודשים ו-4 ימים. הרופאים הצליחו ליילד אותה, אבל היא נפטרה ב-22:24, אחרי שהספיקה לחיות 14 שעות בלבד.
הם היו הפצועים הראשונים שהגיעו לבית החולים סורוקה בבוקר 7 באוקטובר. "ראינו את האנשים במיון רגועים, כל אחד עם כוס קפה, יושבים ושותים", הוא מספר ל'דבר'. "שאל אותי אחד מה קרה. אמרתי לו: 'יש לכם המון עבודה היום, הרבה פצועים, תתחילו להתכונן'. הוא עוד לא ידע כלום. אחרי עשר דקות התחילו להגיע אנשים, ואחרי חצי שעה כבר לא יכולת לשים רגל במיון".
אבו ראשד לן באותו הלילה עם ס' ואחיו ב' בשטח המרעה העונתי (עיזבה) של משפחתם, ליד בסיס אוגדת עזה ברעים. "באנו לעיזבה ביום שישי בערב, כדי להיות עם אחי", הוא מספר. "הגענו להחליף את אבא שלי שחזר הביתה, ובערב עשינו על האש עם האחים שלי ועוד חבר'ה, והיה נחמד. הלכנו לישון, וקצת אחרי חמש וחצי בבוקר האישה אומרת: 'יש לי צירי לידה, קום. אני צריכה ללכת לסורוקה עכשיו'. לקחתי את אישתי ויצאנו, ואז התחילו הטילים. מלא טילים. אמרתי לעצמי שמשהו לא תקין, אז אקח את ב', אני לא משאיר אותו פה".
לאחר שאסף את אחיו ב', הם נסעו במכונית של אבו ראשד לכיוון צומת רעים. "פתאום הגיעו שתי מכוניות, אחד עשה פרסה מאחוריי, ואני ביניהן. פתאום אני רואה מישהו בטנדר מאחורה זורק על עצמו בד למחסה, ויש לו מקלע ביד. הם לבושים בבגדי צבא ומתחיל ירי לכיוון שלנו. נסעתי ב-60 קמ"ש, נתתי ברקס, חתכתי ימינה והסתובבתי לנסוע לכיוון מגן. אישתי אמרה 'יש לי דם בבטן', ושמעתי שאחד הגלגלים מנוקב מכדורים".
אחרי שלא הצליח להשיג את מד"א והמשטרה, התקשר אבו ראשד לבני משפחתו וביקש שיזמינו אמבולנס לצומת אורים. "חשבתי שעם הגלגל הזה אוכל למשוך עד לשם". הם הגיעו עד מושב פטיש, בין צומת אורים לאופקים, שם נתקעו בערך ב-06:45.
הוא ביקש מתושבים מרהט שהגיעו מכיוון צומת מעון לעזור לו. "אמרתי להם: 'האישה פצועה, קחו אותה קודם כל, היא עם כדור בבטן'".
אז הגיעה מכונית נוספת עם מחבלי חמאס למקום. "הם האטו ופשוט ירו בכל מה שזז, לא עניין אותם כלום. אחי קיבל שפשוף בצוואר וצעקתי לו שיסתתר מאחורי האוטו. אישתי עוד בתוך האוטו. הייתי צריך להוציא אותה כדי שייקחו אותה לסורוקה, אבל לא הצלחנו והיא קיבלה עוד כדור. גם אחי קיבל עוד כדור. אני לא נפגעתי מכדורים, אבל התפוצצתי מלחץ ונפלתי על הרגל. העובדים הבדואים שהגיעו מכיוון צומת מעון שכבו ליד הכביש, היו שם נשים עם כיסוי ראש, ילדים, אבל המחבלים ירו בכולם ממרחק של כמה מטרים. היו שם שישה מחבלים. אני ואחי ליד הגלגלים של האוטו והאנשים לידינו, כולם בהלם". אחרי הירי המשיכו המחבלים בנסיעה לכיוון אופקים.
לדעת אבו ראשד, מחבלי חמאס ידעו שהם יורים על מוסלמים בגלל כיסוי הראש של אישתו. "לא מעניין אותם מוסלמי או לא. אפילו אם היו רואים אותי מתפלל על שטיח – היו יורים בי. הם ראו נשים וירו בהן. בדת שלי ובדת שלכם זה אסור".
זמן קצר אחר כך הגיע למקום האמבולנס שהזמינו בני משפחתו. "הם שאלו איפה אישתו של אבו ראשד שצריכה ללדת. לקחתי את האישה מהאוטו לאמבולנס עם שני כדורים בבטן. נהג האמבולנס בא אלי ושאל 'מה, הסכסוך של הבדואים הגיע עד לפה?' אמרתי לו 'אח שלי זה לא סכסוך, יש חדירת מחבלים, קח את כולם וסע מהר לסורוקה'. הוא הסתכל עליי כאילו אני שקרן ואמר 'באתי לאישתו של אבו ראשד ואני אקח אותה', אז עלינו לאמבולנס רק היא, אני וב'". אחיו של אבו ראשד ספג באותו אירוע קליע בחלק החיצוני של הצוואר.
לדברי אבו ראשד, רק כשעברו את אופקים קיבל נהג האמבולנס הודעה על מחבלים בעיר, והבין את האירוע. "בגלל העומס שנוצר בסורוקה קצת אחרי שהגענו, לא קיבלתי טיפול ללחץ דם שעלה לי. הספיקו לקחת לי מדדים ולשים עירוי וזהו. לאח שלי עשו ניקיון וזריקות, ואמרתי להם 'טפלו באישה, תעלו אותה עכשיו לטיפול נמרץ ותעשו לה ניתוח, שחס חלילה לא תמות'". אבו ראשד מסביר שהאיץ בצוות לפעול מהר, כי ידע שבתוך זמן קצר הצוות הרפואי יהיה עמוס, והטיפול בס' עלול להתעכב.
ס' הוכנסה במהירות לניתוח, ומבטנה הוצאה התינוקת שעמדה להיוולד באותו יום. "הרופא עבר, ואני כבר יודע איפה הכדור עצר, בילדה. הרופא בא ואמר לי 'בוא תסתכל עליה, קטנה. הכדור פגע ברגל שלה ונעצר'". כאמור, התינוקת נפטרה באותו יום. אימה התאוששה ושוחררה מבית החולים כעבור יומיים.
ומה שלומכם?
"אני לא חשוב. עכשיו צריך לדאוג לאישתי ולאחי. אני צריך להיות חזק בשבילם. אני צריך לדאוג להם שיחזרו להיות כמו קודם. בשבוע הראשון הייתי כמו ברזל, החזקתי את עצמי בשבילם, אבל בשבוע השני הייתי כמו סמרטוט. מאז המקרה קשה לי לישון. אני לוקח כדורים כדי להפסיק את המחשבות. ס' חיכתה מאוד ליום הזה, תשעה חודשים וארבעה ימים. מצבה על הפנים. המצב של ב' קצת יותר טוב, אבל גם הוא עדיין לא מתאושש. כל לילה הוא צועק".
למרות הכאב, אבו ראשד נחוש לחזור לשגרה. "בטח שנחזור לעיזבה, למה לא. נחזור עם העדר ועם הכול. כבר ביום ראשון, אחרי שקברתי את הבת שלי, יצאתי מיד לכבשים. הצבא חסם אותי, אבל ניסיתי לחזור כל יום". ערב המתקפה, מנה העדר כ-350 כבשים, אך חלקו נגנב לעזה ונותרו בו קצת יותר מ-200 כבשים. "אנחנו חיים ביחד פה, אין הבדל בין יהודים למוסלמים. גם אם יש פה גזענות שמרגיזה אותי, בסוף יש לי תעודת זהות ישראלית וזהו. אני חי פה ואמות פה וזהו".
