מיכל דליות, אשת חינוך והוראה ישראלית, הידועה גם כ"סופר נני", נותנת עצות להורים במלחמה. "יותר זמנים חברתיים משותפים", היא אומרת בראיון ל'דבר'. "לא לוותר ואפילו להוסיף. ארוחות משותפות, לשבת על המיטה של המתבגרים. חמש דקות, לא יותר, אבל לייצר נוכחות. המסכים והטלוויזיה והחדשות מושכים אותנו מאוד. צריך להיות ערים לדבר הזה, ולדעת שהילדים צריכים אותנו. הילדים צריכים מנהיג. צריכים הורה גדול שיסתכלו אליו בעת לחץ, ויידעו שהם יכולים לסמוך עליו. הורה כזה, אם הוא עושה טעות, הוא מבקש לתקן אותה. זה הורה שיודע מה עובר עליו ועל הילדים שלו. בכנות, הורה שמבקש עזרה. זה הורה שפונה אליי ואל היועצות שלי ואומר 'לא עובד לי – מה אתן מציעות?' אני חושבת שבקשת עזרה מעידה על עוצמה מאוד גדולה".

איך המלחמה משפיעה על היחסים במשפחה?
"המלחמה יצרה משהו שקורה בזמני לחץ ומשבר – אנחנו לא משתנים, אלא עושים את עצמנו עוד יותר אנחנו. אנחנו לא יודעים להיות מי שאנחנו לא. זה היה גם קודם, ועכשיו זה יהיה עוצמתי יותר. אם הורה ותרן, הוא יהיה חסר גבולות לגמרי. ואם הורה סמכותי מאוד ותקיף, יכול להיות שהוא יהיה תוקפן. זאת אומרת שלא מגלים פה משהו שונה וחדש ומפתיע".

היא מוסיפה שיכולות להיות הפתעות בהתמודדות הרגעית, כמו כניסה מהירה לממ"ד, קיפאון או תגובה מפתיעה לנוכח מצב חירום. "החיים בצל המלחמה קורים עם התמודדויות מגוונות. יש מפונים שהם רק עקורים, יש מפונים שהם עקורים ועברו טרגדיות איומות ממש. יש לא מפונים בעורף שנשארו בבית, אבל גם עוברים טלטלה סביב נושא הפרנסה וההתמודדויות עם הילדים והכול.

"הילד עקור ולא נמצא בבית או נמצא במסגרת לימודים חלקית, או חלק מהחברים שלו נרצחו – זה השדה. השדה השתנה. פה ההורה צריך לעשות את ההתאמה, אבל עדיין לא לוותר על האג׳נדה. להבין מה הילד צריך. וגם בתוך תחושת הפליט והטרגדיות האיומות שהילד חווה לפני חודשיים, עדיין להורה יש תפקיד ברור, וזה לאסוף את הילד. גם חיבוק וגם הגבלה. זה התפקיד. זה מה שיקל על הילדים. השגרה, היום-יום, הגבולות הברורים, האמפתיה יחד עם 'אני יודע מה אני אומר כי אני המבוגר כאן'. האמפתיה יחד עם ההנהגה".

איך מפתחים חוסן?
"חוסן נוצר מהצורך להתמודד עם מצבים. תחשבי על ילד קטן שרוצה שאימא תיקח אותו על הידיים, ואימא לא לוקחת כי היא כל הזמן עסוקה, היא כל היום מנקה. או ילד שרוצה לעלות על הסולם, ואבא שלו אומר לו 'תעלה לבד, אתה יכול'. הוא מפחד, והוא לא עולה בפעם הראשונה, ואז שלב אחד, ואחרי חודשיים הוא מגיע עד למעלה – כי הוא פיתח חוסן.

"חוסן נוצר רק שאנחנו מייצרים סיטואציות שהילדים יידעו להתמודד איתן ולחיות עם התסכול. התסכול בכישלון. ההורות של היום היא הורות מפנקת מדי, מגוננת מדי, ולא מאפשרת לילדים לפתח חוסן. אבל תמיד אפשר לפתח חוסן. אני לא אעשה שינוי אישיות לילד, אלא אתחיל לייצר מצבים לאט-לאט. מצבים מהקל אל הכבד, שהוא יידרש להתמודד איתם. לשרוך שרוכים, לא להענות לבקשות שלו, לכפתר את הכפתורים לבד, לא לפתור את המריבה עם החבר ושהוא יפתור אותה".

כהורים, איך שואבים כוחות?
"מתוך החמלה של כל מבוגר לעצמו. אנחנו צריכים להבין שגם אנחנו בני אדם. גם אותנו מישהו חינך, וגם אנחנו מתמודדים עם דברים יותר קשים – פרנסה, זוגיות, הבעל או הבן במילואים, אנשים נרצחו. גם אנחנו עוברים דברים, לא רק הילדים. יכול להיות שהתוצאה היא שפעם ביום אני מתפרצת על הילדים באופן מאוד לא פרופורציונלי, מאוד לא נעים. מאוד חבל אבל מאוד אנושי. אני צריכה לדעת לקבל גם את עצמי.

"ואולי בערב אני אדע לשבת ליד המיטה של הילד המתבגר ולהגיד לו, 'שמע, אני מתנצלת, הייתי ממש לא פרופורציונלית. גם אני עוברת תקופה קשה'. אני מאוד לא אוהבת את ההורים שמתפלשים בהתנצלויות וברגשות האשם. מאוד לא אוהבת את זה. זה לא נכון אנושית, לא נכון חברית. כולנו מועדים לפורענות, כולנו נעשה טעויות, גם כשנהיה בני 60 והילדים בני 37. אנחנו בני אדם. אנחנו לפעמים נעלבים, לפעמים מתרגשים, לפעמים כועסים.

"במלחמה צריך לעשות את השיעור הזה עוד יותר. פה אני דורשת מההורים רגע לפני שהם הולכים לישון אחרי שצעקו על הילדים, להגיד וואו, זה היה לא בסדר, אני מבין למה עשיתי את זה. זה מה שאני רוצה. רמה של מודעות. אני מבין מה עשיתי, מסכנצ'יק הילד שהוצאתי את זה עליו, ואז מחר בבוקר לבוא ולהגיד את זה לילד. אני מצטערת, אבל אתה תתפוס גם אותי ברגעים קשים. ואז גם אני לא מתפלשת ברגשות אשם לאורך זמן, וגם מלמדת את הילד שההורה שעומד מולו הוא גם רגיש, גם עצוב, גם כואב, גם דואג".

המלחמה יכולה להיות גם הזדמנות תיקון?
"כן, עד כמה שזה נשמע נורא, היינו מעדיפים שלא תהיה המלחמה הזאת ונבין את זה לבד. אבל איפה שזה לא קרה, המלחמה היא איפשהו קריאת התעוררות, להבין שאנחנו צריכים לעשות עם הילדים עוד משהו חוץ מלאהוב ולפנק אותם. זה ממש תפקיד. התפקיד העיקרי של הורה הוא להכשיר את הילד לחיים".

"ילדים רבים חווים ריגרסיות בגלל המלחמה"

היום-יום של דליות השתנה מתחילת המלחמה. "בחמשת השבועות הראשונים כנראה לקחתי על עצמי יותר מדי. הסתובבתי המון. הייתי בערבה כמה פעמים. הייתי בעין גב, טבריה, נצרת, הסתובבתי במלונות בתל אביב, יפו, הרצליה, נתניה ראשון לציון. אני כל הזמן נפגשת עם הורי מפונים, עם קבוצות מתבגרים מפונים. גם עשיתי הרבה מאוד הרצאות לחברות, ארגונים, מועצות. למפונים הכול בהתנדבות.

"בתחושת שלי אני בעלת תפקיד ויש לי ידע שנדרש. אם הייתי אופה והייתי רואה שיש אנשים רעבים, הייתי אופה להם לחם. היה לי מובן מאליו שאני אמורה להיות כאן במקומות האלה. ילדי גן רצים ומשחקים באזעקות, וזה מעולה. זו הדרך להוציא את זה מהסיסטם. זו הדרך לעבד טראומה. יש כאלו שלא עושים עם זה כלום, שזה בסדר גמור. יש כאלה שזו הדרך שלהם. החוכמה היא לדעת מה הדרך של כל אחד".

הביקוש להדרכת הורים רשם עלייה מתחילת המלחמה?
"אני לא רואה עדיין יותר, אבל יש דברים שהם פועל יוצא ישיר למלחמה, בעיקר ריגרסיות. גמגום, מצמוץ, חזרה לגמילות, מוצצים, בעיות בהרדמות או בשינה. זה שדה אחר, אבל אלה אותם הורים עם אותו חזון הורי. אם יש להורה חזון הורי ברור או דרך חינוכית ברורה, הוא יודע מה לעשות".