תכניתם של עמרי אסנהיים ורוני קובן 'יהיה טוב', ששודרה בראשון השבוע בכאן 11, חשפה סיפור גבורה יוצא דופן מ-7 באוקטובר: נועם דוד, חניך במכינה הקדם צבאית עין פרת, שיצא עם ראש המכינה, ארז אשל, לעזור במאמצי החילוץ. הגבורה שגילו השניים, שאחד מהם נער בן 18 בלבד, ראויה לשבח ולהערכה. אבל תהליך קבלת ההחלטות והעמדה החינוכית של אשל, ממייסדי המכינות הקדם צבאיות לפני כ-25 שנים ודמות מרכזית בהן עד היום, מעלה שאלות.
ייתכן שבסיפור הגדול של 7 באוקטובר זו רק הערת שוליים. אבל בסיפור של המכינות הקדם צבאיות, שחוו לפני חמש וחצי שנים אסון מטלטל שבו נהרגו תשע נערות ונער עקב חוסר אחריות של מדריכיהם, זהו גם תמרור אזהרה לכך שהלקח רחוק מלהיות מופנם.
לא שני אנשים בוגרים, אלא מדריך וחניך במכינה
אשל מספר שבבוקר 7 באוקטובר הוא עלה על מדים והגיע בחיפזון אל חניכי המכינה, אותם כמעט ולא הכיר אישית, והזמין אותם להצטרף אליו לאזורים אליהם חדרו מחבלי חמאס, כדי לחלץ אנשים. דוד הצטרף אליו, ויחד הם יצאו לדרום והגיעו למוקדי הטבח הנורא של מחבלי חמאס: מחוף זיקים וקיבוץ בארי ועד המסיבה ברעים. בזמן שכוחות הביטחון התקשו לתפקד, הם הצילו את חייהם של אנשים רבים. הודות לתושייתם וכנראה גם למזלם, שניהם חזרו מהתופת בריאים ושלמים, לפחות בגופם.
לדברי אשל, הוא הזמין את החניכים להצטרף אליו אל המשימה המסוכנת מתוך "חיים של משימה ושליחות" אותם הוא בוחר לעצמו ומחנך אחרים לאורם. "יש אנשים שהקול הפנימי קורא להם", סיפר, וציטט את הצנחנית חנה סנש, שכתבה "קול קרא – והלכתי. הלכתי כי קרא הקול. הלכתי לבל אפול".
אך האם לקראת המשימה הזו אשל עדכן את הורי החניך שהתנדב אליה וקיבל את הסכמתם? אותם הורים ששלחו את ילדיהם למכינה בניהולו מתוך אמון בצוות החינוכי, והניחו שיישמרו בה נהלי הבטיחות, ושצוות המכינה יעשה את כל הנדרש כדי לשמור על חיי ילדיהם? לפי דבריו בסרט, רחוק מכך. "בראש שלי אני אומר לעצמי, 'תבררו עם ההורים מי מרשה לכם'", אמר אשל, "ואני לפחות מספר לעצמי שנועם אומר 'לי מותר'".
נועם דוד הוא אמנם בגיר על פי החוק, ורשאי לקבל החלטות על עצמו. אך ברגע שראש המכינה הזמין אותו להצטרף אליו, כבר לא מדובר בשני אנשים בוגרים שהחליטו לצאת אל הסכנה ולהציל חיים, כפי שעשו אחרים באותו היום. ראשית, אשל הוא סמכות חינוכית עבורו, מה שמקשה על היכולת לסרב. ושנית, ברגע שחבר לאשל, זו פעילות של המכינה, עם מדריך וחניך. פעילות מסוכנת מאוד, בניגוד לכל הנהלים, וגם לאמון של ההורים ולתיאום הציפיות איתם. היא אמנם הסתיימה ללא נפגעים, אבל היתה יכולה גם להיגמר אחרת.
בסוף הריאיון אשל אומר שבדיעבד היה משאיר את דוד מחוץ לזיקים ולא ממשיך איתו הלאה. אבל מהתיאור שלו נראה שעצם המחשבה להזמין את חניכי המכינה לעוטף, והתנועה עם דוד באזור רווי מחבלים במהלך היום, לא העלו בו ספקות רבים. אשל לא שירטט את הקו הנדרש בין האחריות שבחר לקחת על הצלת חיי אנשים אחרים, תוך סיכון עצמו, לבין אחריותו על חייו של החניך שלו. קו כזה היה יכול להבליט את העובדה שאשל הוא אלוף משנה במילואים, בן 54, ודוד הוא בן 18 וחסר הכשרה צבאית.
בין נחל צפית לעוטף עזה
שמו של אשל עלה מספר פעמים בשש השנים האחרונות סביב האסון של מכינת בני ציון בנחל צפית ב-2018, למרות שהוא אינו קשור אליו ישירות. בטיול הגיבוש של המכינה נספו בשיטפון עשרה חניכים במכינה ותלמידי י"ב שהיו מועמדים לחברות בה. הטיול יצא לפועל למרות אזהרות חמורות על שיטפונות, בשם תפישה שהחניכים צריכים להתמודד עם אתגרים ולטייל בארץ גם בתנאים קשים, ובלי שאף אחד מהאחראים חשב לעצור ולמנוע את הפעילות המסוכנת.
אשל היה ממקימי מכינת בני ציון וחברו הטוב של ראש המכינה יובל כאהן, אך לא נשא באחריות כלשהי במכינה בזמן האסון. עם זאת, במשפט נגד כאהן והמנהל החינוכי אביב ברדיצ'ב, בו הם מואשמים בהמתה בקלות דעת, ציינו מספר עדים שתפישת עולמו של אשל, שכורכת ערכים של הקרבה ויוזמה אישית עם יחס ספקני למוסדות המדינה ולנהליה, נכחה באופן משמעותי ברחבי המכינות.
בעקבות האסון הוקמה ועדת חקירה ממשלתית, שקבעה שבמכינות התקיימה "תרבות של הסתרה" למחדלים ולבעיות. המלצת חברי הוועדה לקבוע מערך נהלים ברור ומחייב למכינות ולאכוף אותו, לא יושמה במלואה עד היום. במקביל החלה מועצת המכינות בתהליך וולונטרי של הטמעת נהלי בטיחות.
אבל הבחירה של אשל ב-7 באוקטובר מוכיחה עד כמה התפישה שלו, וכנראה לא רק שלו, לא השתנתה בעקבות אותו אסון. ההחלטה שקיבל בלהט הרגע צריכה להיבחן לא רק מתוך מה שקרה, אלא גם מתוך מה שעלול היה לקרות בסבירות גבוהה – רצח או חטיפה. במקרה כזה, אמירות על 'הקול הפנימי' לא היו מספיקות כדי להצדיק הוצאת חניך לאזור סכנה ללא עדכון הוריו, גם אם נתן את הסכמתו לכך.
הריאיון האוהד משאיר מעט מקום לבחינה ביקורתית
כמובן שהשוואה בין שני המקרים תחטא לאמת. יש הבדל בין התעלמות מסכנות, נהלים והנחיות כדי להוציא לפועל טיול גיבוש, לבין התעלמות מהם כדי להציל חיים במצב חירום לא שגרתי. אבל אשל היה יכול להציל חיי אדם גם אם היה יוצא למשימה עם אדם מנוסה – מדריך בוגר במכינה, תושב כפר אדומים בו הוא מתגורר, או כל אדם אחר שאינו חניך שלו, שאינו נתון למרותו החינוכית ויתקשה להשיב לו 'לא'.
הריאיון האוהד של אסנהיים, וההערכה הרבה לגבורתם של דוד ואשל, משאירים מעט מקום לשאלת האחריות של אשל לחניך שלו, או לבחינה ביקורתית של ההתנהלות והערכים במוסדות שבראשם הוא עומד ובקרב האנשים שרואים בו דמות מופת. אם דמות נערצת כל כך במכינות בוחרת לסכן חיי חניך באופן לא הכרחי, גם אם המטרה היא טובה, כלל המכינות נדרשות לחשבון נפש עמוק.
הסוגיה הזו רחבה בהרבה מהמכינות הקדם-צבאיות לבדן. ישראל מחפשת גיבורים בשעת המשבר הנוכחית, ונועם דוד וארז אשל היו כאלה. אבל זה לא מספיק. לשם הריפוי החברתי מטראומת 7 באוקטובר, היא חייבת לחפש גם מנהיגים אחראים.
