אני עובדת סוציאלית מזה 34 שנים, בעלת תואר שני, גאה מאוד במקצוע שלנו ומאמינה בו. גם המשפחה שלי מחוברת מאוד למקצוע: בעלי גם הוא עובד סוציאלי, ואחד משלושת ילדיי הוא בוגר שנה א' באותו תחום. הזהות המקצועית והאישית שלי חד הן, ואני מהמטיפים בשער לעניין זה.

ב־12 השנים האחרונות אני מנהלת את האגף לשירותים חברתיים במועצה האזורית בני שמעון ומשמשת כראש מכלול אוכלוסייה בחירום. אני מוסמכת לטיפול והדרכה בטיפול משפחתי וזוגי ובמסגרת המרכז הטיפולי של האגף מטפלת גם בטראומה, אובדן ושכול. הייתי עובדת סוציאלית עוד במבצע "עופרת יצוקה" ומנהלת האגף ב"צוק איתן", ומזה 30 שנה אני חברת קיבוץ כפר עזה, כך שתפיסת הניהול של אוכלוסייה בחירום ושל מערך החירום מוכרים לי היטב.

לאורך השנים הללו, ב"סבבים" השונים, לא פעם נאלצתי לנוע בין הבית צמוד הגדר שלי לבין ניהול אוכלוסייה בטווח ה־40 ק״מ. בצוק איתן למשל, במשך חודשיים לא יכולתי לשוב הביתה, הסתובבתי עם תיק בבגאז' וישנתי בכל פעם במקום אחר, כדי שאוכל להמשיך בעבודתי. בסבבים אחרים נשארתי בקיבוץ, ומשם יצאתי לנסיעות. המעברים האלו, בין איום אינטנסיבי ואקוטי לבין תפקידי הניהול שלי בבני שמעון, היו אתגר לא קטן.

בשבת השחורה ומאז, אני משתמשת בכל המיומנויות שרכשתי, בכל ארגז הכלם שאספתי כאדם וכאשת מקצוע, כדי להתמודד עם האסון הנורא שאנחנו – המשפחה שלי והקהילה שלי – נתונים בו.

21 שעות בממ"ד

ב־7 באוקטובר מצאנו את עצמנו נעולים במשך 21 שעות בממ"ד. בעלי, אני והבן שלנו, הסטודנט לעבודה סוציאלית, שהגיע לביקור. לא נערכנו לכך בשום צורה ולא היו לנו מים, אוכל או ציוד מתאים. אנחנו רגילים לרוץ לממ"ד בתוך 15 שניות מהישמע "צבע אדום", לשמוע מהר מאוד את הפיצוץ ולצאת. אנחנו מתעוררים ורצים כמעט מתוך שינה. אבל הפעם, בשעה 06:29, היה מטח שכמותו לא פגשנו מעולם, שהיה למעשה מטח הסחה. כבר לפני כן, ב־06:15, ידענו שמחבלים צנחו על הדשא בקיבוץ. היו אנשים שראו אותם.

במשך כל השעות האלה לא יכולנו לצאת מהממ״ד. שמענו קולות ירי, ידענו שנרצחו ונפגעו לא מעט אנשים באזור המגורים שלנו. על החטופים למדנו רק מאוחר יותר. רבים מאוד מהשכנים שלי נפגעו כבר בשעה הראשונה. חבר טוב נפצע, לאחר שהמחבלים פוצצו במטען נפץ את דלת הממ"ד שהחזיק ושתי ידיו נפגעו קשות. ניסינו לגייס עזרה, אבל לא הצלחנו להביא לא כוחות צבא ולא עזרה רפואית. הוא דימם שבע שעות בתוך הממ״ד, כבר הרגיש שהוא ב"סוף הסוללה שלו". הוא בחיים, אבל יידרש לשיקום ארוך.

הבנו שיש פריסה גדולה מאוד של מחבלים בקיבוץ. בדיעבד אנו יודעים שהיו מאות מהם לאורך הרבה מאוד זמן. הבנו שאנחנו צריכים להיערך. מהר מאוד סגרנו את החשמל, מה שאומר שלא היה מזגן, ונשכבנו על הרצפה כדי לא להיות בקו האש. במשך כל השעות האלו שכבנו ככה, צמודים, ושמרנו על דממה מוחלטת. באיזשהו שלב נכנסו מחבלים לבית ולחצר שלנו ואף הסריטו את עצמם ב"לייב". בעזרת טלפון אחד, שהמשיך לעבוד, תקשרנו החוצה כדי לבקש עזרה.

הרגשתי מאוד לא טוב ולאורך כל השעות הללו גלגלתי מחשבות בתוכי. באופן אינטואיטיבי, מצאתי את עצמי מבצעת את התרגיל של "מקום בטוח", תוך שאני נזכרת בחוויות קודמות שבהן המשפחה נזקקה לי כמקום הבטוח שלה. שוב ושוב אמרתי לעצמי שיש לי לגיטימציה לחשוב גם מחשבות אחרות כדי להעביר את הזמן, ולא להיות כל הזמן בתוך המתרחש. הייתי במצב חצי־ מדיטטיבי, שבו אני גם מקשיבה לרעשים הקרובים כל כך, בתוך הבית שלנו, מעבר לקיר ועל גג הממ"ד, שם התמקם מחבל עם אר־פי־ג'י, וגם לקולות ולמחשבות שבתוכי. הייתי קשובה לסביבה, אבל גם בתוך "חצי־מציאות" אחרת. ניסיתי לעשות נשימות, לחזור לעצמי על מנטרות כמו "אנחנו לא נמות, אנחנו נחיה". ככל שעבר הזמן, הגעתי לסיפורי שואה, לזיכרונות אימו של בעלי שהייתה באושוויץ. דמיינתי אותנו כמו היהודים שהתחבאו בבורות ביער, כשהנאצים עם הכלבים מעליהם והם צריכים לשמור על דממה מוחלטת. לשמחתי, לא היה לנו תינוקות שנדרשנו להשתיק.

שמרנו על קור רוח. פעמיים ניסו המחבלים להיכנס לממ"ד, ואנחנו פשוט אחזנו ידיים וכמעט לא נשמנו. אין לנו מושג למה הם לא הצליחו לפתוח את הדלת. בסך הכול העלינו את הידית והשלינו את עצמנו שבכך נעלנו אותה. הם הרי הצליחו להיכנס לכל כך הרבה ממ"דים ולרצוח חברים שלנו. כנראה שהם היו עסוקים יותר מדי בלחימה כשהגיעו אלינו. את ה־100% שיכולנו לעשות עשינו – והשאר מזל. בתוך הממ"ד, חוויתי את החוסן הגדול שלנו. לא פצינו פה, לא בכינו, לא צעקנו, לא איבדנו עשתונות בכל השעות הללו. מבחינתי, במבחן הכי גדול שלנו אי פעם, הצלחנו להתמודד. זה היה לי משמעותי מאוד.

ארגז כלים של אשת מקצוע

במקביל לכל ההתרחשויות הללו, שתי הבנות שלנו, שהיו באזור תל אביב, יצרו קשר עם גורמים שונים בצבא כדי לנסות להציל אותנו. מצד אחד, זה הגביר את ההבנה שהבלגן חוגג, שאין שום כניסה מסודרת של צבא שמנסה לחלץ אלא רק רצון והחלטות של חיילים אלה או אחרים או של יחידות בודדות; מצד שני, זה הקנה סוג של ביטחון שמישהו בכל זאת דואג לנו.

בערך בשעה שלוש לפנות בוקר הגיעו אלינו חיילים. בהתחלה הם רק דפקו בדלת ואמרו: "צה״ל". לאורך היום הוזהרנו לא לענות, כי חלק מהמחבלים היו דוברי עברית, כך שלא ענינו לחיילים, לא פתחנו להם, והם הלכו. בפעם השלישית, כבר דיברנו ושאלנו אותם מאיזו יחידה הם. הרגשנו כאילו עומדים מולנו חיילים של בנות הברית, שחילצו יהודים בתום מלחמת העולם השנייה. לאחר שיצאנו מהממ"ד, הובילו אותנו החיילים ברחבי הקיבוץ כדי להגיע לרכבי חילוץ.

באותו יום שמרנו על קור רוח. הייתה תחושה של מצב הישרדותי, שבו אתה מגייס הרבה מאוד כוחות. מאז, ככל שעבר הזמן, נחשפנו לסיפורים והבנו את גודל האירוע. הבנו שזה היה טבח נורא. רק בקיבוץ שלנו יש 61 נרצחים ו־19 חטופים. הטראומה עדיין איתנו, המתח לקראת שחרור החטופים גדול מאוד והמורכבות גדולה. נחטפו אצלנו הרבה מאוד אימהות וילדים, אבל גם חברים של הילדים שלי, בני 26-25, שאותם לא ישחררו בהסדר הזה. אני מזדהה מאוד עם האימהות שלהם, ובה בעת רואה ומברכת על כך שמשפחתי ואני בחיים.

כבר באותו יום, כשיצאנו מהממ"ד, הבנתי שאנחנו, וגם אני, לא נמצאים במצב של לתכנן קדימה. שצריך לחיות כל יום ביומו ולעבור את התקופה הזאת שלב אחר שלב. הגוף שלי דיבר, עם הרבה מאוד תופעות גופניות וחוסר יכולת לישון. מכיוון שאני מכירה, לפחות תאורטית, את הדינמיקה של טראומה, הבנתי שצריך לתת לתהליך לקרות. שבסוף אני אישן, כי הגוף לא יוכל להמשיך ככה, וגם הסימפטומים יחלפו מתישהו. כאשת מקצוע, היו לי כלים להבין את התהליכים. אני מבינה את החשיבות של תהליך איסוף איטי, תוך כדי. עזרה לי מאוד ההבנה שהסימפטומים שלי ושל סביבתי הם תגובות נורמליות למצב לא נורמלי. כך, לא נבהלתי. נתתי לזה לקרות, כי הבנתי שזה צריך לקרות.

לעזור ולהיעזר

עוד משהו שהבנתי הוא שבמצב כזה, אני לא יכולה לעסוק בעבודת ניהול. שאת הכוחות שיש לי, מעבר לקבלת אחריות על ההחלמה שלי ושל המשפחה שלי, אקדיש לעזרה לחבריי הקרובים שחוו שכול. הזמנתי לבית הזמני שלנו חברים שבעלה של בתם נרצח, יחד עם הבת וילדיה הקטנים. היינו איתם ועזרנו ככל שיכולנו. פתחנו את עצמנו גם לשכונה הזמנית שלנו, בהרצליה פיתוח. הרי כל החיים אני אומרת לכולם – לעובדים שלי ולמטופלים שלי – שלהיעזר זה כוח, והחלטתי שאני מיישמת. שזה הזמן שלנו להיעזר. היינו חסרי כול. יצאנו בלי בגדים, בלי שום דבר, והחלטתי שאני לא מרגישה רע כשעוזרים לי. שאני מקבלת את זה בחיבוק ובאהבה. וכשאתה מוכן לקבל, אז גם נותנים לך באהבה, וזה מחמם את הלב.

אני מנסה לעזור גם לקהילה שלי, שאני חברה בהנהלתה. אנחנו מקיימים מעגלי שיח כדי לדבר, לחשוב מה עושים, מה יהיה מיקום היישוב הזמני שלנו. אין לנו קיבוץ לחזור אליו. הוא פחות או יותר נחרב ורוב התשתיות נהרסו, כך שיעבור עוד זמן רב עד שיהיה אפשר לבנות אותו מחדש. השאלה אם לחזור או לא היא כרגע פחות רלוונטית. כאן אני מנסה להשתמש בידע המקצועי שלי בתחום הקהילתי. בעבר ניהלתי את תחום הבינוי הקהילתי והעבודה הקהילתית במועצת בני שמעון, והידע הזה יכול לעזור לקיום השיח בתוך המורכבויות של הקהילה שלנו – שהיא מצד אחד קהילה עם כוחות, ומצד שני סוג של אודים מוצלים, שנמצאים בטראומה ואין להם לאן לחזור, שום "קרקוע" לחזור אליו.

בינתיים, באגף לשירותים חברתיים בבני שמעון, הצוות המנהל והעובדים שנשארו מבצעים את העבודה בצורה מעוררת כבוד, ואני אומרת את זה בגאווה גדולה. אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי מהן היא האמירה שהן פשוט עושות את כל מה שלימדתי אותן במהלך השנים, על חירום ועל שגרה. אני מגיעה לשם פעם בשבוע כדי לעזור ולייעץ, אבל לא לוקחת סמכויות. ברור לי שאני לא יכולה להיות לא מנהלת וכן מנהלת בעת ובעונה אחת, ומאחר שאני מכירה את התפקיד הכל כך טוטלי הזה – אני יודעת שאני לא יכולה למלא אותו כרגע, בטח לא במלחמה. בדיעבד, אני חושבת שעשיתי טובה גדולה לצוות שלי כששחררתי מייד.

לשמחתי, יש לי צוות עובדים מופלא. אנחנו מדברים הרבה על מחסור בשירותים סוציאליים, אבל אצלנו מעולם לא היה מחסור, כולל תקנים שהרשות מוסיפה. כך, על אף שחלק מהעובדים חסרים היום כי גם הם מהעוטף, עדיין הצוות מסתדר.

ומשפט לסיום: העם היהודי שוב חווה שואה; שואה 2023 במדינת ישראל, לא על אדמת ניכר. בהקשר שלנו, אני מרגישה שכל מה שעסקתי בו במהלך חיי – כאדם, כתושבת עוטף עזה וכאשת מקצוע – הוא היום ארגז הכלים שלי להתמודדות עם הסיטואציה הטראומטית.

***

עידית אטינגר – עו"ס, MA. עד 7.10, מנהלת שירותי הרווחה במועצה האזורית בני שמעון, תושבת כפר עזה. idit@bns.org.il