מחלה כרונית או מאיימת על החיים מתוארת פעמים רבות עם מטפורות מעולם המלחמה: "האגודה למלחמה בסרטן", "הוועד למלחמה באיידס", טיפול כימותרפי "תוקף" ו"משמיד" תאים, ואילו החלמה מוגדרת כניצחון. בימים אלו, אנשים עם מחלות כגון אלה מתמודדים התמודדות כפולה, כאשר להתמודדות עם השלכות המחלה מצטרפים אתגרי המלחמה. במאמר נתייחס למצב זה ונציע דרכים בסיסיות להתערבות.
מחלה כרונית מלווה בקשיים רבים ובעומס רגשי ועלולה ליצור תחושות של בלבול, חוסר אונים, ייאוש, אי־ודאות, פחד וחרדה (פיגין ואחרים, 2020). בזמנים כאוטיים של מלחמה, תחושות אלו עלולות להתעצם. ביטויי האלימות של המלחמה, שרירותיות היוצרת תחושת מקריות, חוסר שליטה ואיום עלולים להגביר תחושות פנימיות קודמות הקשורות למחלה.
לעיתים המחלה יכולה להיחוות כשולית בחיי האדם, שכן המלחמה תופסת נפח מרכזי בחוויה הקיומית. תחושת "אשמת הניצול" (MacKenzie & Zhao, 2023) עשויה להתבטא כך שחולים ישאלו מדוע הם שורדים את המחלה, כשאחרים נהרגים במלחמה. תחושות אשם נוספות, כמו תחושה של יצירת עומס על שירותי הבריאות בשעת חירום, עלולות להוות חסם לצריכת שירותי בריאות. במקביל, החשש הקיומי הנובע מהמחלה מצטרף לחשש קיומי של היפגעות מסכנות המלחמה.
אחד המשאבים המרכזיים של אדם להתמודדות עם מחלה, אם בהיבט הרגשי ואם בהיבט המעשי, היא המערכת המשפחתית. בעת מלחמה, בני המשפחה נדרשים למטלות נוספות הקשורות לתקופה (גיוס לצבא, שעות עבודה ארוכות יותר במקומות עבודה מסוימים, טיפול בילדים כאשר המסגרת החינוכית סגורה) – והתמיכה מתדלדלת. גם המשאב הכלכלי עלול להיפגע במלחמה, מאחר שאנשים רבים מאבדים את מקורות פרנסתם. כל אלה משפיעים ישירות על צריכת תרופות וטיפולים ועלולים לסכן את בריאות החולים ואת חייהם.
גם שירותי הבריאות מושפעים מהמלחמה. מעבר לצורך לטפל בפצועים ובנפגעים, יש פגיעה בשגרת העבודה בגלל ירי טילים, גיוס אנשי צוות למילואים או מעבר למרחבים מוגנים. עם זאת, רבים משירותי האשפוז והשירותים האמבולטוריים ממשיכים לפעול ולטפל במטופלים המוכרים, ביניהם חולים במחלות כרוניות או מאיימות על החיים. העבודה הסוציאלית במערכת הבריאות נדרשת אף היא למשימות הקשורות למלחמה, כגון טיפול בפצועים ובבני משפחותיהם, ובמקביל – לטיפול בחולים הוותיקים. מטרתנו כאן היא לסייע בהתמודדות מותאמת יותר למצב ובהסרת חסמים לטיפול.
לפיכך, עלינו ליזום שיח עם מטופלים בנוגע להשלכות המלחמה. על כל הערכה ביו־פסיכוסוציאלית לכלול כעת התייחסות להתמודדות עם שגרת המלחמה. גם לגבי מטופלים ותיקים נדרשת בדיקה של סוגיה זו. את אלו שמגיעים לבדיקות ולטיפולים יש לשאול לגבי השלכות המצב על היום־יום שלהם. גם כשאלה מטופלים שמצליחים להתמודד עם המצב בהצלחה, יש חשיבות להכרה בהצלחתם לדאוג לעצמם בתקופה כל כך קשה ולהבהיר שאין זה מובן מאליו. מעבר לכך, יש חשיבות רבה, יותר מתמיד, לתשומת הלב למטופלים שאינם מגיעים לביקורות או לטיפולים, ליישוג (reaching out) וליצירת קשר במידת הצורך כדי להתעניין בשלומם. שיחות טלפון יכולות לאפשר התערבות משמעותית בכלים ובמיומנויות העומדים לרשותנו.
כיצד, אם כך, נוכל לסייע למטופלים שלנו כעת?
תיקוף רגשות – סיוע למטופלים לאשר לעצמם שיש היגיון בתחושותיהם. לדוגמה, אם לילדה חולת סרטן1 אומרת: "אני דואגת לילדה שלי, אבל כשאני חושבת על הילדים החטופים, אני מרגישה שבהשוואה אליהם – איזו זכות יש לי לדאוג?" האם, שבאופן טבעי דואגת לבתה, מרגישה כעת אשמה וסבורה שהדאגה שלה קטנה ביחס לדאגות של אחרים. במצב זה אפשר לאשר שהתחושה מובנת, שהאשמה עצמית היא נורמלית ומשותפת לרבים כעת. עצם הנורמליזציה, מבלי להתווכח איתה שהדאגה לחיי בתה מוצדקת, עשויה לסייע בהפחתת האשמה ולאפשר לאם לחזור ולהתמקד בדאגה לבת.
זיהוי חסמים רגשיים וטכניים לטיפול וחשיבה משותפת על פתרונות אפשריים – מצבים שבהם מטופלים אינם מגיעים לטיפול בשל חשש מהדרך או מסביבת הטיפול מוכרים לנו מתקופת הקורונה. השוני הוא שבתקופת הקורונה יכולנו לתאר ולהסביר את הצעדים הננקטים כדי להגן על המטופלים: מסכות, אלכוג'ל, הקפדה על ריחוק פיזי ועוד. יכולנו להציג דוגמאות למצבים שבהם הקפדה על אמצעים אלו מנעה הדבקה. במצב כיום, אין לנו דרך להבטיח שלא תהיה אזעקה בדרך ושמה שהמטופלים חוששים ממנו לא יקרה. עם זאת, ניתן לעזור להם בהסתכלות על מכלול השיקולים, ועל הסיכונים הכרוכים לא רק בנסיעה לטיפול אלא גם באי־הגעה לטיפול.
לדוגמה, מטופלת מצפון הארץ הפסיקה להגיע לטיפול כימותרפי בהדסה. היא אם לפעוט, ולפני המלחמה נהגה להגיע כשהפעוט בגן, כשהיא מלווה בבן זוגה. כעת, בן הזוג מגויס, לילד אין מסגרת והיא חוששת מטילים בדרך. בשיחה איתה העלתה את השאלה עד כמה הפסקת הטיפול בעייתית. לאחר תיווך עם הצוות המטפל הובהר לה שהפסקה ממושכת עלולה לגרום להתדרדרות. ביחד עם הצוות נעשה ניסיון למצוא פתרון באזור המגורים שלה, אלא שהטיפול שהיא נזקקה לו ניתן רק בהדסה. המטופלת הייתה מודעת לכך שנעשו ניסיונות לעזור לה, ולאחר כמה שיחות טלפון החליטה להיעזר במשפחה המורחבת. היא מצאה פתרונות להשגחה על הפעוט ולליווי שלה בדרך, התגברה על הפחד והגיעה לטיפול. הצוות קיבל אותה בשמחה ובהבעת הערכה לכך שהצליחה להתגבר על הקשיים ולטפל בעצמה.
הבניה של המצב (reframing) – מטופלת עם מחלת סרטן גרורתית התייחסה להתמודדות עם מצב המלחמה כעוד התמודדות בשרשרת קשיים שהיא חווה מאז האבחנה. בשיחה, היה אפשר להראות לה שכפי שבעבר גילתה יכולת להתגמש ולהתאים עצמה למצבים משתנים, כך היא עושה זאת גם כיום. למעשה, כעת היא יכולה ליישם מיומנויות שרכשה. המטופלת גילתה כי למעשה – ניסיון חייה מחזק אותה כעת.
תיקוף רגשות, בדיקת חסמים לטיפול והבניה מחדש של המצב הן דוגמאות להתערבויות שאנו נוקטים בהן בשגרה. בעת מלחמה, התוכן והעוצמה של ההתערבויות נצבעים בהשפעתה. במקביל, המטופלים הזקוקים לתשומת לב כעת הם מטופלים שבסיכון סביב משבר בריאותי גם בשגרה, כגון ניצולי שואה ובודדים. כך, לדוגמה, שיחת טלפון למטופלת קשישה המתגוררת בדיור מוגן העלתה כי בדירתה אין מרחב מוגן. לאור המוגבלות הגופנית שלה, היא מתקשה להגיע לחדר המדרגות באזעקה וחווה לחץ נפשי רב. בהתייעצות עם משפחתה חשבה לעבור לגור אצל אחד מבניה, באזור שקט יותר בארץ, אולם משם תתקשה להגיע לביקורת רפואית בירושלים, מאחר שליווי אינו אפשרי כעת. לאחר התייעצות עם הרופא המטפל, נמצא פתרון: דחיית הביקורת וביצוע בדיקה ספציפית בקופת החולים. למטופלת הוקל.
בעת הזו נוספת עוד קבוצה של מטופלים החווים אובדנים בעקבות המלחמה: לחדר המיון הגיע אב של צעירה נעדרת. הוא לא חש בטוב ואשתו וידאה שיגיע לבדיקה. בקשתו הייתה להמתין כמה שפחות. אנשי הצוות הבינו שבמציאות זו, של המתנה מורטת עצבים לידיעות לגבי בתו, ההמתנה היא עול עבורו. נעשה מאמץ לזרז ככל הניתן את הבדיקות ואת השחרור מהמיון. בשיחה איתו, חיזקנו את החלטתו לדאוג לבריאותו למרות דאגותיו האחרות: הרי לא ירצה שבני משפחתו יצטרכו לטפל גם בו כעת, אם יסבול מבעיה רפואית לא מאובחנת. המטופל העריך את המאמץ שנעשה עבורו, ובמקרה הצורך לא יהסס לחזור לבדיקה.
מטופל אחר, תושב הדרום, פונה למגורים במרחק רב מהדסה. בגילו ובמצבו הגופני, קשה לו להגיע ממקום המגורים הזמני לטיפול בבית החולים. התערבות ויצירת קשר עם עובדת סוציאלית במקומו הנוכחי ועם קופת החולים שלו, קידמו מתן טיפול במסגרת רפואית אחרת – ורצף הטיפול נשמר. ההגעה לביקורת וההקפדה על נטילת תרופות הן סוג של שמירה על שגרה, שאינה מובנת מאליה במציאות טרופה, אך מסייעת בהמשכיות כלשהי של החיים המוכרים.
לסיכום, התמודדות עם מחלה לצד מלחמה כרוכה באתגרים כפולים. כמטפלים, חשוב שנהיה ערניים לאתגרים שמטופלים מתמודדים עימם ונבדוק באופן יזום חסמים מרכזיים לצריכת שירותי בריאות בזמן המלחמה. חיזוק אסטרטגיות התמודדות מועילות, יחד עם מעורבות של אנשי צוות בבית החולים ובשירותים בקהילה, עשויים לסייע בהתמודדות עם השלכות שליליות של מחלה בצל מלחמה. מומלץ שהתערבויות פסיכו־סוציאליות תהיינה מותאמות לשינויים אפשריים בתגובות נפשיות והתנהגותיות, ובמקביל – חשוב לנקוט במידת האפשר פעילות ממוקדת ויזומה לאיתור אוכלוסיות פגיעות, חדשות או משתנות. מעבר לכך, איגום משאבים של גורמים מטפלים במערכת האשפוז ובקהילה חשוב במיוחד לצורך שמירה על רצף הטיפול באנשים עם מחלה בעיתות מלחמה.
- כל הדוגמאות מתארות סיטואציות מהמציאות, עם הסוואה של פרטים מזהים.
רשימת המקורות
פיגין, ר', דרורי, מ', ונבון, ש' (2020). עוצמת הדרך – התמודדות משפחתית עם מחלה ומוגבלות, מודלים טיפוליים. טפר – הוצאה לאור בע"מ.
MacKenzie, J., & Zhao, M. (2023). Survivor guilt. Philosophical Studies, 180(9), 2707-2726.
***
ד"ר הדס רוזן – המחלקה לעבודה סוציאלית, המרכז הרפואי האוניברסיטאי הדסה. HadasR@hadassah.org.il
ד"ר שירי שנאן־אלטמן – בית הספר לעבודה סוציאלית, אוניברסיטת בר אילן. Shiri.altman@biu.ac.il
