7.10.23. בוקר שבת, שמחת תורה. אזעקה צורמת מפלחת את השקט של שעת בוקר מוקדמת, שקטה וחגיגית. מוזר, אני מהרהרת, כנראה תקלה בצופר. דווקא בחג? חלקיק של שנייה לאחר מכן אני מתעשתת – ורצים לחדר המדרגות, לקומה השנייה. האסימון נופל: משהו קורה. חוזרים לדירה, מדליקים את הטלוויזיה, והמראות שעולים נראים כלקוחים מסרט אימה.

עובר לו יום – וההלם הראשוני הופך לצורך לפעול, לעשות…

כחברה בצוות החירום העירוני המתוחזק על ידי אגף הרווחה בעיריית רעננה, אני מרגישה ומבינה שזה הזמן והמצב שלקראתם התכוננו, תרגלנו ולמדנו בשנים האחרונות. יצרתי קשר עם המחלקה לעבודה קהילתית באגף, ובשלב הראשון הוזמנתי ליצור קשר טלפוני עם אוכלוסיות מוגדרות המוכרות למחלקה: קשישים, משפחות עם קטינים מיוחדים, אימהות חד־הוריות.

התרגשתי במיוחד מהשיחות עם האוכלוסייה המבוגרת (שלמעשה גם אני נמנית עימה…) חלקם בודדים, יש בהם גם ניצולי שואה, לחלקם נכדים מגויסים. הדאגה, הפחד והבלבול משותפים לכולם.

"אני כל היום בממ"ד", משתפת אותי אחת הקשישות הבודדות, ובהמשך השיחה, כשהעליתי בפניה את האפשרות לצאת מעט החוצה, לשבת על ספסל, לשמוע את צפצוף הציפורים ולהתענג על הירוק של העצים, לא הייתה מאושרת ממנה: "מותר לצאת מהממ"ד?" מילה אחת או שתיים, עצה קטנה – גרמו לעוד קשישה לתחושת הקלה.

בין שיחות הטלפון היזומות, היו גם שיחות אישיות לשחרור מתח ולחץ. הפגישה הראשונה הייתה עם אישה צעירה, שהגיעה בוכה ונסערת:

"אני אדם שמח בדרך כלל, פעילה, דואגת לכולם, ועכשיו – עצובה. קשה לי להתרכז, אני בוכה, מפורקת". שני בניה בצבא והיא דואגת. מתברר שיש לה עוד ילדה קטנה בבית. לשאלתי איך הילדה מתפקדת, מה קורה איתה, ענתה שלמעשה לא התייחסה אליה; שדאגה רק לבוגרים, לחיילים שלה. השאלה הפשוטה שלי העירה אותה, וכאילו לא מספיק כבד על הלב, התמלאה גם ברגשות אשם: הרי יש לה ילדה בבית, שבוודאי עובר גם עליה משהו. לבד מהדאגות האובייקטיביות, נבהלה מההתנהלות שלה עצמה. המסר העיקרי לה ולכשכמותה הוא שההתנהלות, התגובות, הן טבעיות ונורמליות במצב הלא טבעי והלא נורמלי. בסיום הפגישה, קמה מכיסאה מאוששת יותר ואמרה: "אני לקראת סיום לימודי התואר. לא הצלחתי לקחת ספר ליד. עכשיו אני חוזרת הביתה עם יותר כוח, רצון ואנרגיה לחזור ללימודים, וכמובן שאתייחס יותר לבתי הקטנה ואבדוק מה קורה איתה".

בסיום יום התורנות הראשון הרגשתי מסופקת, אך לא משוחררת מתחושות כעס, כאב ופחד. תמהיל רגשות כאוטי.

בימים שלאחר מכן, ועדיין, אני מתנדבת במרכז החוסן שנפתח ברעננה בימים הראשונים למלחמה, בהובלת מחלקת הרווחה בעיר.

פגשתי צעירים שניצלו מהמסיבה בדרום, אנשים שבן משפחה או חבר שלהם נרצח במסיבה או במתקפה על בסיס צבאי. שוחחתי עם אנשים שדיווחו על התקפי חרדה, אם יחידנית שמרותקת לעבודה חיונית ומחפשת פתרונות לבנה כשמערכת החינוך אינה פועלת, אדם שנכנס למרכז כדי לתת דרור לכאב שלו, לבכות, להיפרד ולו לרגע מתפקיד "החזק" במשפחתו. "אולי עוד יומיים אבוא שוב לבכות", אמר בצאתו.

אני לא מסתפקת בפגישה אחת. עורכת מעקב טלפוני, ואם יש צורך – נפגשת עוד פעם או פעמיים.

פעמים אחדות אבחנתי קושי ומורכבות גדולים יותר, הדורשים התערבות מסוג אחר. מתוך אחריות מקצועית, אני מפנה את הנעזר/ת, לאחר תיאום איתו, לגורמים נוספים בקהילה: התחנה לבריאות הנפש,  פסיכולוג קופ"ח, רופא משפחה. מרגישה הקלה בידיעה שיש המשכיות בטיפול. בכל מקרה, ממשיכה במעקב, בדאגה ובאכפתיות. את/ה לא לבד.

שלושה שבועות מאותה שבת, זוג מבקש פגישה משותפת, עם אפשרות להמשך התייחסות פרטנית. הם מרגישים שהם חייבים עזרה להמשך ההתמודדות. החתן שלהם נהרג בימים הראשונים והשאיר אחריו אישה (בתם) ושני ילדים קטנים. שני בניהם מגויסים, כשבבית מחכות להם משפחות ברוכות ילדים. הפגישה נערכת יחד עם מטפל נוסף, פסיכולוג, שהכרתי לראשונה באותה פגישה. קצת חששתי מאתגר העבודה המשותפת עם מטפל נוסף, ללא כל היכרות מוקדמת בינינו. האם תהיה זרימה? האם הנעזרים ירגישו שלא עבדנו יחד מעולם? האם זה יפגום בטיפול?  לשמחתי, חשנו זרימה והשתלבות. בני הזוג הביעו את רצונם להמשיך את השיחה כזוג ולא להתפצל. נקבעה שיחת המשך.

חודש מאותה שבת ארורה, העזרה במרכז החוסן מקבלת פן נוסף: שיחות יזומות שלנו, המתנדבים במרכז החוסן, עם משפחות מהדרום ומהצפון שביוזמתן התפנו לרעננה – לקרובי משפחה, ליחידות דיור שבעליהן הציעו ללא תמורה, לדירות קרובים ששוהים בחו"ל. תחילה שאלתי את עצמי אם אין בשיחות היזומות שלנו משום פלישה לפרטיות, אך מהר מאוד הבנתי שנוסף על העזרות הקונקרטיות שקיבלו בהמשך לשיחות – כמו הכוונה והפניה לסידור הילדים במסגרות החינוך השונות לפי צורכי המשפחה (חילונית, דתית, חרדית), הפניית הילדים למסגרות פעילות וחוגים בשעות אחר הצהריים, הפניית המבוגרים לפעילות פנאי, עזרה ראשונית בסלי מזון או ריהוט  הכרחי – נתנו להם את ההרגשה שיש מי שאכפת לו, שדואג להם ומקשיב להם. שהם לא לבד. ואולי יש בכך משום נחמה פורתא כשאתה פליט, עקור.

אני מקשיבה, מקשיבה ומקשיבה. לא קשובה לתקתוק השעון. נותנת את הזמן. כשאני מרגישה שמכל הדמעות מתרוקן, אני עוזרת לאיש, לאישה, לבחוּר, לבחורה, לראות את הכוחות שיש בו: "הגעת לכאן כדי לקבל עזרה – זה כוח. לא פחדת לבכות – זה כוח (בכי אינו חולשה, אלא כוח לבטא כאב). מצאת דרכים להימלט מהתופת, הצלחת – זה כוח. הרגשת מבולבלת וחסרת אונים ובאת לבקש עזרה – זה כוח". כשמאירים לאדם את הכוחות החבויים בו, כוחות שלא הכיר ולא היה מודע להם, עיניו מאירות לפתע ולעיתים אף עולה חיוך קטן בזווית הפה. ועכשיו, כשאתה מודע יותר לכוחות שבך, איך תשתמש בהם כדי לחזק את עצמך ולהמשיך הלאה?

הדגש שלנו במרכז החוסן הוא על התערבות קצרה בשעת משבר אקוטי, לא על טיפול ארוך טווח. מפגישה אחת ועד ארבע או חמש פגישות. ברוב המקרים זה מספיק, אך כאמור – יש כאלה שמועברים בצורה מסודרת לגורמי טיפול אחרים.

הסיפורים רבים, לא פשוטים ואפילו קשים. למרות זאת, בסוף כל יום ההתנדבות אני מרגישה, באופן פרדוקסלי, אנרגטית יותר. יוצאת עם תחושה טובה של עשייה ונתינה, שנותנות לי את הכוח להמשיך ליום הבא.

ולסיכום, משוב מאת אישה שהגיעה במצוקה קשה, כשהיא סובלת מהתקפי חרדה, ולאחר שיחה אחת כתבה לי: "תודה ענקית למרכז החוסן. הענקתם לי בשעת מצוקה אוזן קשבת וחום אנושי. מיקדתם אותי במה שחשוב באמת בעת הקשה הזו. הצלחתי, בעקבות השיחה, לשים דגש על מה שיש בחיים ולא להסתכל רק על מה שאין. שוב תודה!"

***

בלהה אגוזי – עו"ס גמלאית, מתנדבת במרכז חוסן ברעננה בניהולו של אגף הרווחה. בעבר, מנהלת מחלקת רווחה ברשות מקומית, יו"ר ארצית של חטיבת העו"סים הגמלאים