*מאמר זה מוקדש לילדי משפחת ביבס היקרים וליתר החטופים הבגירים, שעדיין נותרו בשבי ועננה כבדה מרחפת מעל שלומם וגורלם. BringThemHome#

אומרים שדרוש הכפר כולו כדי לגדל ילד. זה מֻכָּר. פחות מוכרות לנו ההשלכות על הכפר כאשר מאבדים ילד, או מהן ההשלכות של חזרתו של ילד מן השבי על הכפר כולו.

במשך שבוע שלם, מערב שישי ועד יום חמישי, צפינו בחטופים החוזרים מהשבי בעזה. ציפייה מורטת עצבים: שבע פעימות, שבהן הוחזרו אלינו 118 חטופים וחטופות, בעיקר נשים וילדים. השמחה הייתה גדולה, כמו גם תחושות ההקלה והתקווה שנוכל לקום ולהשתקם מהאסון הגדול שפקד אותנו מאז ה־7.10.

ניכר כי בלב האסון שוכנת התחושה הבלתי נסבלת שלנו – כהורים, כאזרחים – שהאמון נשבר ותחושת הביטחון התנפצה לרסיסים. אני מאמינה שאין הורה במדינה שלא שאל את עצמו באיזושהי נקודה אם נכון להמשיך לחיות פה. האם אני יכול לספק לילדיי את הביטחון הבסיסי שאני מחויב לספק להם? אם המדינה נכשלה בסיפוק הביטחון הזה – כיצד אני, כהורה, אוכל לספק אותו בגפי, בין ארבעת קירות ביתי?

אני מחזירה את ילדיי מהחוג. השעה עגולה, ומהדורת החדשות מהדהדת באוטו. מספרים שהמערך הסוציאלי בצבא, בבריאות ובקהילה, ערוך ומוכן לקבל את המשפחות. עובד/ת סוציאלי/ת יוצמד לכל משפחה, בכל אחת מתחנות החזרה מהשבי. הבן שלי, בן השמונה, שואל אותי: "אימא, שמעתי על העובדות הסוציאליות?! את הולכת לקבל את החטופים חזרה הביתה?" "הלוואי, חמוד שלי. לא אני, אבל מישהי כמו אימא תקבל אותם", אני עונה לו, ומצטרפת לתחושת הגאווה המקצועית שלו ולרצון העז להיות חלק מרגעי החזרה ואיחוד המשפחות. אני רגועה, משום שאני יודעת שהמקצוע שלנו וטובי העובדים שבינינו יהיו שם, ברגע הקריטי כל כך, ויקבלו בחזרה את הילדים של כולנו. המקצוע שלנו נמצא עתה בחזית העשייה והלחימה: מ"חוטפי ילדים", הפכנו בין רגע ל"מקבלי ומושיעי ילדים". אימהות לאומה!

מכיוון שכולנו מבינים שאלה הם רגעים מכוננים, ושאנו שרויים במציאות ייחודית מבחינה לאומית ובין־לאומית, אני מנסה לבחון את התאוריות הקיימות הנוגעות לתחום המחקר שאני עוסקת בו ולבחון כיצד הן מתכתבות ביניהן. במאמר זה אנסה לבחון שני מושגים: רווחה סובייקטיבית של ילדים ((Children’s Subjective Well-Being – SBW וחוסן קולקטיבי (Collective resilience), ולהקיש על היחסים ביניהם לאור מלחמת חרבות ברזל והעבודה בחירום.

רווחה סובייקטיבית של ילדים

"מצבם של ילדים צריך להיות הדאגה העיקרית בכל חברה, וזאת מכיוון שרווחת הילד היא שמשקפת את חוסנה המוסרי ואת הישגיה והיא המשאב החשוב ביותר של החברה כולה"  (Bradshaw, 1990, p. 3).

המושג "רווחת הילד" (Children welfare), או במונח הלועזי הרחב יותר – Children well being ,  מתייחס למעמד, לחוויה ולניסיון של ילדים, כאינדיבידואלים או כקבוצה, בתחומים שונים בחייהם. רווחה נמדדת על פי דיווחים אובייקטיביים וסובייקטיביים ביחס למדדים שונים בתחומי הבריאות, הביטחון האישי והכלכלי, ההשכלה, ההתנהגות והסביבה חברתית (Frones, 2007). תפיסה הוליסטית זו מתרכזת הן בהיבטים האובייקטיבים והן בהיבטים הסובייקטיביים של מצב הילד. הרצון למדוד את רווחתם הסובייקטיבית של ילדים נובע מהמגמה המשתנה למדידת מצב הילד (Ben-Arieh, 2008) המתבססת על תאוריות רחבות יותר, ביניהן הסוציולוגיה החדשה של הילדות (קווטרופ, 2002), אשר מדגישה כי הילדות היא שלב בחיים ולא רק "שלב מעבר" לבגרות. תפיסה זו, וכן גישת זכויות הילד (מורג, 2010), מדגישות יחד כי ילדים יודעים מה הם רוצים ומומחים לחיים של עצמם. על כן, יש חשיבות גדולה למתן אוטונומיה לילדים להביע את דעתם, במיוחד בצומתי קבלת החלטות הנוגעות לחייהם הם (Ben-Arieh, 2005), ברוח האמנה בדבר זכויות הילד (1991), אשר מסיטה את הפוקוס לכך שילדים הם סובייקטים – פועלים, משפיעים ונראים (מורג, 2010).

חוסן קולקטיבי

המונח חוסן קולקטיבי (Collective resilience) מתייחס לזהות המשותפת הנוצרת בין אנשים במצבי חירום בכלל, ובפרט בזמן שהם חווים אלימות פוליטית משותפת (Drury et al., 2019; Penić et al., 2021). ההנחה היא כי במצבי אסון או נוכח סכנה מיידית משותפת, הזהות האישית נעה לעבר הזהות הקולקטיבית. מעבר זה מניע את גבולות הדאגה לאחר. כך, זהות חברתית משותפת מניעה התנהגויות סולידריות לעבר ה"אנחנו", באופן של תמיכה ושיתופי פעולה.

נוסף על המוטיבציה לתמוך באחרים, זהות חברתית משותפת יכולה להוביל אנשים לְצַפּוֹת לתמיכה מאחרים החולקים עימם את קבוצת ההזדהות. לציפייה לתמיכה יש כמה השלכות: (1) היא מגדילה את מידת החוללות או מידת ההעצמה של אנשים בקבוצה; (2) היא מובילה לפעולות משותפות, כאשר האחד יכול לצפות ולתאם מעשים של רעהו; (3) היא מאפשרת לאנשים לווסת זה את התנהגויותיו של זה ולאפשר מענים קולקטיביים, הנתמכים על ידי נורמות וערכים משותפים. שלוש דרכים אלה משמען הרחבת ההדדיות, שבתורה – משמעה חיזוק ניכר של הקשרים החברתיים בסביבת הנפגעים. אלה יסייעו לצליחה טובה יותר של האסון ולהגעה מהירה לחוף מבטחים, ומשכך הם תורמים לרווחה האישית ולהישרדות. על פי הסבר זה, חוסן קולקטיבי מוגדר כ"אופן שזהות משותפת מאפשרת לקבוצת שורדים להביע ולצפות לסולידריות וללכידות, וכך לתאם ולהיעזר במקורות תמיכה קולקטיביים (Penić et al., 2021).

מה בין רווחה סובייקטיבית של ילדים לחוסן קולקטיבי?

ברגעים אלה, כשמדינת ישראל דבוקה למסך בציפייה מורטת עצבים לחזרת החטופים, ולחזרת הילדים בפרט, הראש שלנו מלא במחשבות: האם הם יחזרו? מי יחזור? מי לא? באיזה מצב יחזרו? מה עבר עליהם בשבי? האם ניתן להשתקם מהמצב הזה? כשאנחנו רואים שהם חוזרים – שמשפחות מתאחדות, שאנשים שרדו בזכות כוחות וגבורה אישית וקבוצתית, אנחנו נמלאים תקווה ומתאחדים שוב, וביתר שאת, להחזרת יתר החטופים ואיחוד המשפחות והלבבות. אנחנו מתאחדים איתם לזהות משותפת. היכולת שלנו להצטרף לחוויה שלהם, לרצות להושיט יד, מאפשרת לנו, כקהל, לעבד את הטראומה הקולקטיבית שחווינו.

דני לוטן, מנהל המערך הפסיכולוגי בבית החולים שניידר (קובן ואסנהיים, 2023) שקיבל את הילדים החטופים מייד עם שובם, מספר: "סיטואציה כזאת מוציאה מאנשים דברים מיוחדים מאוד, וזו הייתה זכות גדולה להיות חלק מהדבר הזה… לראות את המשפחות דרך החלון המשקיף למנחת. כל באי בית החולים רואים את המסוק נוחת, וכולם עומדים ובוכים… ומוחאים כפיים. זה רגע שאי אפשר לשכוח". לוטן מתאר את החוויה שלו כאיש טיפול, ואת החוויה של הקהל הנוכח באירוע חזרת החטופים. היותו חלק מכך נחווה כזכות גדולה, גם אם בסך הכול עשה את עבודתו. האפשרות להיות שם, להתבונן ולסייע, מאחדת אותו עם הזהות המשותפת ומאפשרת לו לחלוק את החוסן האישי, וביחד לבנות חוסן קולקטיבי.

כך, אפשר להבחין שדווקא מי שנמצא במעגלים הפנימיים יותר – הנפגעים, המטפלים בהם והאנשים הקרובים להם – חווים תמיכה רחבה יותר, ובאופן פרדוקסלי יש להם סיכוי טוב יותר להתאוששות ולהחלמה מאשר למעגלים החיצוניים יותר (Drury et al., 2019) – אלה שלא נפגעו ישירות או שאינם מעורבים בהתנדבות, במתן תמיכה או בקבלתה. ניתן לראות שבמעגלים החיצוניים ביותר, למשל הישראלים שחיים בתפוצות, יש תנועה רחבה של התגייסות: אם בהגעה לארץ והתגייסות פיזית למילואים, ואם בסיוע למאבק ההסברה בעולם. כך או כך, התנועה שלהם נעה לעבר הזהות המשותפת, המייצרת חוסן קולקטיבי.

החוסן הקולקטיבי, אם כן, נראה ומורגש ביתר שאת בימי מלחמת חרבות הברזל. יש לכך דוגמאות רבות, שהבולטות בהן הן מערך ההתנדבות והתרומות, בסדר גודל שלא נראה בעבר; ההתגייסות וההתנדבות למילואים בשיעור של יותר מ־100% בתוך 48 שעות בלבד; האופן שהקהילות הנפגעות הצליחו להגן על עצמן לאורך שעות רבות אל מול תקיפה מסיבית, וכעת הן מתפעלות את הקהילה במלונות ומגישות סיוע לחבריהן. כולם מתגייסים לעזור – כדי להתאחד ולחלוק זהות משותפת. כל זה מובן וברור, אולם כיצד נקשרת לכל אלה הרווחה הסובייקטיבית, ועוד זו של ילדים?

רווחה סובייקטיבית של ילדים מציינת ערכים משותפים ונורמות הנגזרות מהם, כמו התפיסה שילדים אינם משאב לעתיד אלא אנשים שווים בהווה; לא רק מושא להגנה אלא גם הון אנושי תורם ונתרם בחברה. התפיסה הקולקטיבית וההתאחדות סביב רעיונות אלה בימים אלה, למשל בדמות המתווה להחזרת החטופים ופעילות אנשי המקצוע והמשפחות, פועלות על פי תפיסה זו.

בריאיון עם פרופ' אשר בן־אריה (שמחיוף, 2023), הוא מספר מה הנחה את מכון חרוב בכתיבת המתווה המקצועי לקליטת הילדים החטופים, בהיעדר ספרות מקצועית ומחקרית בין־לאומית בנושא זה. הוא אומר: "אתה צריך להאמין בחוסן של הילדים, וזה מה שמדריך אותי… אחד הדברים שצריך לזכור לגבי ילד שעובר טראומה הוא חזרת השליטה אליו. אסור להתנהג לילדים בפטרוניות, בוודאי כשהם חוזרים מהשבי. זה אומר, למשל, שאי אפשר לחבק את הילד אם הוא לא רוצה להיות מחובק". תפיסה זו, המדריכה אותו בהיעדר ידע מקצועי קודם, מתבססת על התפיסה הגולמית של רווחה סובייקטיבית של ילדים. על ההבנה שלקיחתם בשבי על ידי החמאס ושלילת חירותם באופן מוחלט הפכה אותם לחפץ, לאובייקט חסר שליטה ונשלט. דוגמה לכך ניתן לראות אצל הילדה אמילי, כפי שמספרים בני משפחתה בכתבה של אילנה דיין (2023). אמילי חזרה מהשבי כשהיא לוחשת, ופעמים רבות במהלך היום היא אומרת: "אוסקוט". היא מביעה חוויה של השתקה וביטול. אחד הדברים הראשונים ששאל אותה אביה היה: "כמה זמן את חושבת שהיית ב'קופסה'?" (הקופסה היא הכינוי שנתנה אמילי לשבי בעזה). אמילי ענתה: "שנה". השאלה מייצגת את חשיבות רווחתה הסובייקטיבית של אמילי בעיני אביה, ומתשובתה אנו למדים כיצד נתפסת חוויית השבי אצל ילד/ה בן/ת תשע ומה יכול להיות המענה לשיקום תחושת הביטחון והוודאות שלו/ה. מתוך הידע הראשוני והבסיסי הזה, אנו יכולים להתחיל לפעול ולבנות התערבויות מתאימות.

אפרת הראל, מנהלת המערך הסוציאלי בביה"ח שניידר, שקיבלה את הילדים החטופים, מספרת שתחושת הבחירה הילדית חשובה מאוד בימי החזרה. היא אומרת: "מה שהם רצו וביקשו, הם קיבלו. באחד הימים הכנו את ארוחת הצהרים, ואחד הילדים אמר שהוא לא מוצא פה שום דבר לאכול. שאלנו אותו מה הוא רוצה, והוא אמר שהוא רוצה קניידלך. תוך חצי שעה כבר הבאנו לו קניידלך". מעברים חשובים אלה בין השבי לחופש, המגולמים באפשרות לבחירה אישית, נראו גם אצל אמילי. אביה מספר כי מצד אחד, אמילי סיפרה על היתרונות של ה"קופסה", שבה למדה לאהוב פיתה עם שמן זית. מצד שני, כשנשאלה בביה"ח מה היא מבקשת לאכול, ענתה מייד: "סושי", ואכלה סושי מספר פעמים לא מבוטל מאז חזרתה.

תחושת הבחירה והחופש, אם כן, היא אבן הבסיס של הרווחה הסובייקטיבית של ילדים, ובתורה מבנה את המשמעות שמיוחסת לילדות בחברה הישראלית. אפרת הראל (בכתבת הטלוויזיה של קובן ואסנהיים, 2023) מצביעה על חזרתם של הילדים החטופים לעולם הילדות ועל מה זה עושה לנו – כמטפלים, כקהל וכעם. היא אומרת: "ראינו מפגשים מרגשים מאוד, שיש בהם גם המון עצב. היו ילדים שראינו שעברו משהו גדול מאוד, והם היו מופנמים ושקטים מאוד. כולנו הלכנו הביתה עם המועקה והדאגה הללו, וכשבאנו בבוקר, וככל שעבר היום, ראינו ילדים שהם יותר ילדים. רצים במסדרון ורוצים לשחק ויושבים בכיתה ומשחקים טאקי ונפגשים עם חברים. זה נתן לנו המון תקווה, לראות שלא הצליחו להרוג את הילדות שלהם. את זה הם לא הצליחו להרוג!"

תחושות אלה ואחרות מהדהדות בנו – כמטפלים, כהורים, כאזרחים, כפרטים וכעם. ההבנה שאם לא ניתן להרוג את תחושת הילדות במשך תקופה של למעלה מ־50 יום בעזה, כנראה שגם תחושת הרווחה, הביטחון והחופש תוכל לשוב לישראל. שאם הצלחנו להפוך בית חולים לבית חם ומקבל לילדים החטופים, נוכל גם אנחנו לקום מההריסות ולהשתקם.

נכון, הנפש שלנו, כמו גופם של הילדים, רזה יותר, פצועה ועברה עינוי משמעותי, אבל החוסן האישי של האזרחים הקטנים בישראל הוא גדול ורב ומנצח את כוחות המוות. מתוך זה עלינו להמשיך ולהקשיב לכוחות החוסן הפנימיים, כמו גם לתפיסת הרווחה הסובייקטיבית של הילדים. הם אלה שינחו אותנו. עלינו להסתכל על החוסן של מי שהראה לנו אותו ביתר שאת – שורדי התופת והחוזרים מהשבי. בקווים המנחים לחיזוק החוסן הקולקטיבי בעבודה בחירום (Drury et al., 2019) נכתב כי מומלץ "למנף" את החוסן הקולקטיבי ולהטמיע אותו במנגנונים הרשמיים וברשויות; לאפשר לחוסן הקולקטיבי, שסייע לקהילות באסון, להתרחב אל מעבר לעזרה הנקודתית בזמן המלחמה. באופן זה נוכל להקשיב לאוכלוסיית השורדים, הניצולים והחוזרים מהשבי ולאפשר להם להביע את עצמם במרחב האישי, הבין־אישי והחברתי־ציבורי באמצעות טיפול, מחקר ולקיחת עמדתם בחשבון בצומתי קבלת החלטות חשובות. כך נוכל לאפשר להם מרחב להחלמה ולצמיחה, וגם נוכל להצטרף אליהם ולהחלים כאומה. כך, אולי גם נוכל למנוע את המחדל הבא ולהניע שינוי חברתי רחב, לעבר צמיחה ורווחה.

רשימת המקורות

דיין, א' (2023). היא קוראת לעזה "הקופסה", ואנחנו עוד לא מתחילים להבין מה עבר עליה שם. מתוך תוכנית הטלוויזיה "עובדה". אוחזר בתאריך 4.12.23 מתוך: https://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2023/Article-c0531ae52d12c81026.htm?sCh=37c90360e1d55810&pId=25483675

שמחיוף, א' (2023). "אחד ביום": איך נטפל בילדים שחוזרים משבי חמאס? אוחזר בתאריך 4.12.23 מתוך :https://www.mako.co.il/news-podcast_n12/one_a_day/Article-3c6c6bff2880c81026.htm

קובן, ר', ואסנהיים, ע' (2023). הפסיכולוגים שמטפלים בילדים שחזרו מהתופת. אוחזר בתאריך 4.12.23 מתוך: https://www.kan.org.il/content/kan/kan-11/p-578726/637384

מורג, ת' (2010). עשרים שנה אחרי – תפיסת זכויות הילד על פי האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד. זכויות הילד והמשפט הישראלי, 15.

קוורטרופ, י' (2002). ילדים והילדות כחלק ממבנה חברתי. ביטחון סוציאלי, 63, 114-97.

Ben-Arieh, A. (2005). Where are the children? Children's role in measuring & monitoring their well-being. Social Indicators Research, 74(3), 573-596.

Ben-Arieh, A. (2008). Social indicators of children well being: Past, present, future. In: Indicators of Children’s Well Being. Social indicators research series, Vol 36. Springer.

Bradshaw, J. (1990). Child Poverty and Deprivation in the UK. London: National Children’s Bureau.

Drury, J., Carter, H., Cocking, C., Ntontis, E., Tekin Guven, S., & Amlôt, R. (2019). Facilitating collective psychosocial resilience in the public in emergencies: Twelve recommendations based on the social identity approach. Frontiers in public health, 7, 141.

Frones, I. (2007). Theorizing Indicators. Social Indicators Research, 83, 5-23.

Penić, S., Drury, J., & Bady, Z. (2021). Collective resilience. In In the shadow of transitional justice (pp. 197-214). Routledge.

***

איה אלמוג־זקן – עו"ס, Phd. Candidate, דוקטורנטית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללת הדסה ובמכללת ספיר. חוקרת בתחום רווחה סובייקטיבית של ילדים וילדים נפגעי התעללות והזנחה.