מאמר זה מוקדש לעו"סיות המתכללות של הילדים שחזרו מהשבי.
המצוינות המקצועית שלכן,
האהבה שלכן
והאמונה האין־סופית שלכן
הן אור גדול בחשיכה שנכפתה עלינו.
תודה על הזכות הגדולה לצעוד לצידכן במסע הזה!

ב־7 באוקטובר הוכתה מדינת ישראל באירוע טרור נרחב ונפשע של ארגון הטרור חמאס. באירוע קשה זה נחטפו 40 ילדים מביתם, ונכון לעת כתיבתן של שורות אלה – 38 מהם שבו אלינו. לשניים מהם אנחנו עדיין ממתינות.

כאמור, באירועי הטבח הקשים של 7 באוקטובר נחטפו ילדים מבתיהם, חלקם ממיטותיהם כשלגופם פיג'מה בלבד, לעיתים לבושים רק בתחתונים וללא נעליים. חלקם נחטפו יחד עם בני משפחותיהם, חלקם לאחר שהיו עדים לרצח היקרים להם מכול. באלימות קשה ובלתי נתפסת נלקחו הילדים לעזה, לימים ארוכים של חושך, התעללות והזנחה.

משרד הרווחה, בהובלת הסמנכ"לית אתי קיסוס, זיהה במהרה את הדחיפות שבפיתוח מתווה לקליטתם בחזרה של הילדים החטופים, ופנה אלינו, למכון חרוב. מכון חרוב, שבשגרה עוסק בקידום ובפיתוח ידע מקצועי ובהכשרת אנשי מקצוע בכל הקשור לילדים ובני נוער נפגעי טראומה והזנחה, התגייס לבקשת המשרד ונרתם לבניית מתווה – הראשון מסוגו בעולם – לקליטת הילדים ששבו, ועוד ישובו, משבי חמאס. בניית המתווה לקליטת הילדים השבים ארצה והמדריך לדמויות המשמעותיות שיקבלו אותם הייתה מלאכה מאתגרת, מאחר שזהו אירוע חסר תקדים, שאין לו אח ורע בארץ ובעולם כולו.

חטיפת ילדים באירועי טרור ומלחמה: למידה מן הזירה הבין־לאומית

בהתבוננות בזירה הבין־לאומית, ניתן למצוא שלושה אירועים מרכזיים שנחטפו בהם ילדים בהקשרים של טרור ומלחמה. הראשון התרחש ב־1976 ומוכר לכולנו בשם "מבצע אנטבה". באירוע הטרור שקדם למבצע נחטפו גם כמה ילדים ושהו יחד עם בני משפחותיהם במשך למעלה משבוע במטוס ובטרמינל בשדה התעופה באנטבה, עד ששוחררו במבצע צבאי. השני הוא אירוע בוקו חראם בשנת 2014, שבמהלכו נחטפו 276 נערות מבית ספר בניגריה על ידי אירוע טרור מוסלמי. 112 מתוכן עדיין נעדרות. חלק מהנערות ששבו שוחררו במסגרת עסקה לשחרור שבויים. חלקן שבו מהשבי כשהן נשואות לחוטפיהן ונושאות את ילדיהם. האירוע השלישי הוא מלחמת רוסיה-אוקראינה, שהחלה ב־2022 ולצערנו עדיין מתחוללת, שבמהלכה נחטפו עד כה על ידי הרוסים עשרות אלפי ילדים אוקראינים. לצד מיעוט האירועים שבהם נחטפו ילדים על רקע מלחמה, נראה שלא קיים בספרות ידע שיטתי ומסודר לגבי התערבויות במקרים של שיבת ילדים ממצבי שבי.

למידה על אירועים אלה המחישה עד כמה מועט הידע הקיים בתחום זה. לפיכך, תהליך הלמידה שערכנו שילב למידה מתוך ספרות אמפירית וכתיבה קלינית, ובעיקר למידה ממומחים מניסיון חיים – ראיונות וסרטים תיעודיים שנערכו עם שבים. אחת המסקנות המרכזיות שהגענו אליהן מתוך תהליך הלמידה, היא שיש כמה קווי דמיון חשובים בין חוויית השבי והחזרה ממנו לבין החוויה של מי ששרדו את זירת הקרבות של התעללות משפחתית.

מופעים מרכזיים של ילדים החוזרים מהשבי

תהליך הלמידה סייע לנו לזקק ארבעה מופעים מרכזיים, שהנחו אותנו בפיתוח המתווה ובכתיבתו:

• טראומת הבגידה – ב־7 באוקטובר, כולנו חווינו פגיעה קשה באמון במערכות שסביבנו; בוודאי מי שהיו נצורים שעות בבתיהם וחיכו לחילוץ ולסיוע. בקרב ילדים שחוו אירועים אלה ונחטפו, נסדק האמון במעגל נוסף – המבוגרים בחייהם. ילדים אוחזים בתפיסה כי המבוגרים שבחייהם הם "מגן אנושי" עבורם. תפיסה זו נסדקה באירועי 7 באוקטובר, כאשר מעשי הטבח הקשים לא אפשרו למבוגרים להגן עליהם, על אף שניסו לעשות זאת בכל דרך.
• תסמונת שטוקהולם/תגובה אדפטיבית – בספרות המתייחסת לאנשים שנלקחים בשבי קיים המושג "תסמונת שטוקהולם", שמתייחס לקרבה הרגשית ולמערכת היחסים הנוצרות בין החוטף לנחטפים. אנו מבקשות להימנע משימוש במושג זה, שכן הוא מחזיק טעינוּת פוליטית־חברתית שיש בה משום האשמת הנפגעים, ולהציע מושג אחר מתוך עולם הטראומה – תגובה אדפטיבית. מושג זה פותח על ידי פרופ' כרמית כץ במחקריה עם ילדים נפגעי התעללות, והוא מתייחס למצבים שבהם ילדים (כמו גם מבוגרים) עוברים אירועים טראומטיים המהווים איום ממשי על הישרדותם הפיזית והנפשית. בתגובה להם, הם נוקטים בפעולות המכוונות להפחתת התוקפנות והאלימות של תוקפיהם. תגובה זו מועילה מאוד, ופעמים רבות אכן מבטיחה את הישרדותם של ילדים ומבוגרים באירועים קשים. ב־7 באוקטובר נחשפנו לסיפורה של רחל מאופקים, שפעולותיה האמיצות אפשרו חיבור לחמשת הטרוריסטים התוקפים, אשר ישבו בביתה שעות ארוכות. דרך שיח רגשי ודאגה לצורכיהם הפיזיים והרגשיים, הצליחה רחל לשרוד. זו תגובה אדפטיבית! חכמה ככל שתהיה, לתגובה זו יש גם מחירים קשים של ייחוסים עצמיים שליליים.
• ייחוסים עצמיים שליליים – לא פעם, אנשים שחוו טראומה בין־אישית נוטים לייחס לעצמם ייחוסים שליליים דוגמת אשמה, בושה וכישלון אישי. ייחוסיים אלה רלוונטיים במיוחד בעולמם של ילדים בטראומה, שכן לעיתים קרובות ילדים תופסים את עצמם במרכז, כציר מסביר לאירועים בחייהם. כך, בקרב ילדים שנחטפו עלולות לצוף תחושות של אשמה על כך שאולי לא נלחמו כפי ש"גיבורים" אמורים להילחם, או על כך שחיבקו את החוטף שלהם או ישבו על ברכיו. אלה הם מרכיבים חשובים מאוד בתהליך ההתערבות עם הילד.
• חוויית הטראומה – מסקנה חשובה מאוד מתהליך הלמידה הייתה שהחוזרים מהשבי יזדקקו לכמה ימים, עד שבוע וחצי או שבועיים, רק כדי לעכל את העובדה שחוויית השבי מאחוריהם והם נמצאים במקום בטוח. מסקנה זו היא קרדינלית בהבנת חוויותיהם של השבים ובעיצוב ההתערבות עימם.

עוגני הזמן המרכזיים במתווה

חזון המתווה הוא ילד אחד-מערכת אחת. בבסיסו עומדת הבנת כלל המערכות שיקבלו את הילדים השבים – צה"ל בנקודה הראשונה, שבה הילדים עוברים ממחבלי החמאס אל גבולות ישראל; מערכת הבריאות בקבלת הילדים החטופים ובטיפול בהם בבתי החולים; וכמובן משרד הרווחה, אשר אמון על הטיפול בילדים השבים מרגע שחרורם מבית החולים ועם חזרתם לקהילה. המתווה הוצג לכלל המערכות, שעברו הכשרות מקיפות במטרה לעבוד יחד, כמערכת אחת, עם שפה אחידה ובסיס ערכי משותף, כאשר הילד וטובתו במרכז.

בהתבסס על תהליך הלמידה המעמיק והמקיף שנעשה, המתווה פותח בהתייחס לארבעה עוגני זמן מרכזיים:

• שלב ההכנה טרם קליטת הילדים – בשלב זה יש חשיבות מרכזית לעריכת מיפוי מקיף ככל האפשר של מאפייני הילד, משפחתו וקהילתו, כדי להיערך לחזרתו בצורה המותאמת ביותר. דגש מושם על אנשים משמעותיים בחייו שנרצחו או נחטפו, כדי להיערך לבישור בשורות מרות עם קבלתו.
• 24 השעות הראשונות לחזרה מהשבי – ביממה הראשונה לחזרתם של הילדים ארצה, במעבר המטלטל מהשבי, מושם דגש על הענקת תחושת ביטחון לילדים השבים והעברת המסר שהם נמצאים במקום בטוח. ההנחיה הברורה היא לחבר את הילדים השבים בהקדם אל דמויות משמעותיות בחייהם.
• השבוע הראשון לחזרה מהשבי – שבוע זה מאופיין בחזרה מיטיבה ומותאמת לקהילה, כאשר עיקרון מנחה בתהליך זה הוא מתן זכות הבחירה לילד.
• חצי השנה הראשונה לחזרה –  בפרק זמן זה, המטרה היא לסייע לילד השב לחזור למסלול ההתפתחותי ולהתמודד עם הטראומה שחווה.

חשוב לציין כי המשך המתווה נכתב בימים אלה, לצד תהליך למידה מעמיק שמתקיים עם חזרת הילדים ולאור ההתערבות איתם.

המתווה וההכשרות הנגזרות ממנו נשענים על ארבעה עקרונות מרכזיים:

• קידום אמון מול טראומת הבגידה והשבר – כל אדם שהילד יפגוש עם חזרתו ארצה יעשה כל שביכולתו כדי להוכיח לו שהוא דמות הראויה לאמון שלו. יש להסתכל לילדים בעיניים, לדבר אליהם ישירות ולספק מידע מדויק ואמיתי, בהתאמה לגילם ולמצבם.
• קידום זכות הבחירה, האוטונומיה וההשתתפות עצמית – הילדים זכאים להשמיע את קולם ולהשתתף באופן פעיל בחזרתם לחיים מיטיבים. הדבר מקדם חוסן ומחזיר את השליטה שנלקחה מהם.
• החזרת המסוגלות העצמית – בכל הזדמנות ובכל שלב, הילד יהיה שותף אקטיבי למתרחש. הוא סובייקט ויש לו צרכים ורצונות. הדבר מרכזי וחשוב לקידום תחושת המסוגלות העצמית שלו, שכן זהו מנבא מרכזי לרווחתו האישית לאחר הטראומה הקשה שעבר.
• קידום תפיסת עולם מיטיבה – מאז מתקפת הטרור שהתרחשה ב־7 באוקטובר, קשה לכולנו לראות את העולם כבטוח ומיטיב. אולם אין לנו דרך להגן על כלל הילדים שלנו, ועל הילדים הללו בפרט, אלא אם נגיד להם שהעולם הוא בטוח ושדבר כזה לא יקרה שוב, לעולם.

במפגשי ההכשרה השונים שערכנו לצוותים השונים, שמנו דגש על המסרים שעליהם להעביר לילדים עם שובם ועל האופן שיתקבלו. התבססנו על עקרונות השיח על טראומה והטיפול בטראומה, שהם ליבת העשייה שלנו, עם התאמות לסיטואציה הנוכחית. התייחסנו לסוגיות של מגע ושל אופן הנגשת המידע לילדים עם קליטתם, ולמעשה ניסינו לכלול את כל הפרמטרים המרכזיים והחשובים בהתמודדות עם האירוע המורכב הזה, בהתבסס על עקרון הליבה של המתווה: החזרת השליטה, האוטונומיה ותחושת המסוגלות של הילדים השבים.

משפחות החטופים

לצד תהליכי ההכשרה המתמשכים עם המערכות השונות, קיימנו מפגשים עם משפחות החטופים. מפגשים אלה התקיימו יחד עם העו"סיות המתכללות, מתוך כוונה להכינם לקליטת השבים. לצד המתווה שפותח לאנשי ולנשות המקצוע, פותח מתווה גם להוריהם או לדמויות המטפלות בחייהם, מתוך הבנה כי דמויות אלה יידרשו להיערך לשלב הבא בהתמודדות, לאחר החזרה מהשבי: החזרה אל החיים.

קבוצת השווים והחברים

לאורך ההיערכות לקליטת הילדים השבים וחזרתם אלינו, זיהינו את חבריהם ואת קבוצת השווים כמערכות מרכזיות וחשובות ביותר בטיפוח עוגני ביטחון בחייהם. לכן, בהובלה ובסנכרון של העו"סיות המתכללות, ערכנו מפגשי הכנה למסגרות החינוכיות, הפורמליות והלא פורמליות, שיקלטו את הילדים השבים, כמו גם מפגשי הכנה להורי החברים.

עם הפנים קדימה

בתהליך פיתוח המתווה, בהכנת השטח על כל גווניו לחזרת הילדים ובתהליכי ההתערבות שמתקיימים איתם ועם משפחותיהם ברגעים אלה ממש, אנו עדוֹת למשמעות המרגשת שיש לשותפות ברגעים אלה של טראומה קולקטיבית קשה ומתמשכת. השותפות שנוצרה בין מכון חרוב למשרד הרווחה אפשרה ומאפשרת תהליכי פיתוח, תהליכי הכשרה ותהליכי התערבות פורצי־דרך בזירה הלאומית והבין־לאומית ומאפשרים לנו להחזיק תקווה עצומה כי האופן שבו התגלתה מערכת הרווחה במלוא תפארתה בימים נוראים אלה, הוא רק הצעד הראשון בתהליכי ההכרה הכה הכרחיים בעובדות הסוציאליות ובעבודתן הכה חשובה.

לאורך השנים ידענו משברים קשים, ותמיד היו העובדות הסוציאליות הראשונות לעמוד בחזית החברתית ולפעול. נראה כי זו הפעם הראשונה שעשייתן נוכחת ומורגשת כל כך בזירה הציבורית־חברתית. אנו מלאות תקווה, וגם אמונה, כי בשלה השעה להכיר בעובדות הסוציאליות כמרכיב מרכזי וקרדינלי בחוסנה של החברה הישראלית ולייצר להן מעטפת תמיכה מתגמלת וראויה. חשוב לתת תוקף ונראות ציבוריים לכך שאת האמון שנשבר ואת הטראומה הקשה שהתחוללה ב־7 באוקטובר מְאַחוֹת העובדות הסוציאליות – במקצועיות מופלאה ובאהבה אין קץ.

***

פרופ' כרמית כץ- מנהלת תחום המחקר, מכון חרוב.

ד"ר איילת נועם רוזנטל- רכזת תחום הגיל הרך ותחום עבוד סוציאלית, מכון חרוב.

עו"ד עופרה בן מאיר- מנהלת קמפוס חרוב לילדים ורכזת תכניות חוק ומשפט, מכון חרוב.

הילה שוהמי- רכזת פיתוח, כנסים וימי עיון, מכון חרוב.