"המלחמה היא אמצעי מדיניות, היא צריכה לשרת לא רק יעדים צבאיים אלא גם יעדים מדיניים. אבל כרגע יש קונסטלציה פוליטית בעייתית שלא מאפשרת קביעת יעדים מדיניים", אומר ל'דבר' ד"ר עומר צנעני, סגן אלוף במילואים וראש התוכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני במכון מיתווים. צנעני הוא חוקר ויועץ בתחום הביטחון הלאומי. הוא לוקח חלק בצוות חשיבה מטעם המכון וקרן ברל כצנלסון, העוסק בניסוח המלצות לדרג המדיני ולקהילה הבינלאומי בנושא היום שאחרי המלחמה בעזה.

"זו בעיה יסודית – היעד המדיני לא מוגדר בכלל", אומר צנעני, "זה משפיע על העשייה. נוצר מצב שלא יודעים מה לעשות בשאלות מסוימות תוך כדי לחימה. יש תשתיות שנפגעות שיהיה מאוד בעייתי לשקם אותן." הוא מוסיף: "אפילו במלחמת לבנון השניה כל הזמן דיברו על מרכיבים מדיניים, על מתווה מדיני משלים. עכשיו זה לא קיים".

הוא מזכיר בהקשר זה את הדרישה לאחריות מדינתית לבנונית, ואת החלטה 1701 שאושרה במועצת הביטחון של האו"ם באוגוסט 2006 והייתה הבסיס להפסקת האש בתום המלחמה. ההחלטה קבעה כי כוחות יוניפי"ל (לוחמים מטעם האו"ם) וצבא לבנון יתפרסו בדרום לבנון, וכוחות חיזבאללה יוסגו מצפון לנהר הליטני – הגבלה אותה מפר חיזבאללה בתקופת המלחמה הנוכחית.

צנעני מדגיש את שאלת היחס לרשות הפלסטינית: "האם מחזקים אותה? האם מייצבים? כדי שבטווח מתקדם יותר היא תהיה שם, צריך כבר עכשיו לחזק ולמצב אותה".

"אם לא נחזק גורמים מתונים, המערכה בגדה המערבית בפתח"

לאורך השנים ישראל ניהלה מדיניות של "ניהול הסכסוך". האם אין בכך די?
"ניהול הסכסוך מאוד אופייני למדיניות הישראלית, אך במלחמה אי אפשר להישאר באותן פרדיגמות. אני לא מצפה לשינוי חד, אבל כשאומרים מה שהיה לא יהיה, האם הכוונה רק להשמדת מנהרות? כשאומרים מיטוט החמאס, חייבים לומר מה היא האלטרנטיבה.

בצוות החשיבה המשותף שלנו ושל קרן ברל כצנלסון אנו מנסים להגיד שהישג צבאי לא יספיק כדי להעלים את חמאס. זה שלב חיוני שחייבים להשלימו, למרות המתח הנוראי עם המאמץ להשבת החטופים, אבל אי אפשר להשמיד את חמאס כפי שהאמריקאים השמידו את דאע"ש. זה לא עובד במקרה הפלסטיני בלי מהלך מדיני משלים, ארוך טווח".

איך ניתן למוטט את החמאס לאורך זמן?
"לחמאס יש אג'נדה של דעווה – התפשטות בעזרת מנגנוני רווחה. הוא אימץ את הרעיון של האחים המוסלמים, והקצין אותו לטובת מאבק לאומי. חמאס לקח את המוטיב הצבאי והרג את המאפיינים האחרים. אבל הוא מייצג רעיון פוליטי.

חמאס נבנה מהייאוש. בשנות שלטון נתניהו, הייאוש קודם במקום התקווה. זו התוכנית של סמוטריץ', להעלים כל סיכוי לתהליך מדיני ולאופק כלשהו. במצב הזה, מה נותר לצד השני לעשות? עכשיו רואים בסקרים זינוק מ-15% לכמעט 80% בתמיכה בפעילות אלימה נגד ישראל.

זה עשוי להשתנות. כשם שחמאס נבנה מהייאוש, הוא יכול להינזק מהתקווה. צריך לחזק גורמים מתונים ולהחליש גורמים רדיקליים. זה ייקח שנים, אבל אם לא נעשה זאת, נקבל חמאס יותר רדיקלי עם יותר תמיכה, והמערכה הבאה בגדה המערבית בפתח".

"ביידן דיבר על רשות פלסטינית מחודשת, זה לא אבו מאזן"

האם אירועי ה-7 באוקטובר והרושם שהותירו בישראל לא מונעים את היתכנותו של הסדר?
"הימין מכנה את חמאס נאצים, ומנסה לספר שכך גם כל העם הפלסטיני, ולכן אין סיכוי להסדר. אני מעדיף את ההשוואה לדאע"ש. דאע"ש הוציא עצמו מגבולות האחים המוסלמים והאסלאם. גם חמאס שבר את הכללים, וצריך להיות מודר החוצה מהחברה הפלסטינית. יש כאן הזדמנויות גדולות, שלא היו עד עכשיו.

הבידול בין הרצועה לגדה הפך להיות אמצעי למנוע הסדר. בהתחלה הבידול היה בטחוני, אבל הוא הפך לבידול אסטרטגי. פה יש פתח לחבר מחדש בין האזורים, ולהגדיל את הסיכוי להסדר. צריך ללכת עם זרם מתון, עם מפת דרכים רצינית שתיארך כמה שנים ואופק מדיני. החמאס היה חסם, ועכשיו יש סיכוי ליצור הזדמנות".

מסקרי דעת קהל עולה שהרשות הפלסטינית לא מקובלת על תושבי עזה ואינה פרטנר בעיני ממשלת ישראל. האם היא רלוונטית?
"כולם מסכימים על כך שהרשות הפלסטינית לא רלוונטית כמו שהיא עכשיו. היא לא תוכל ולא תרצה להיכנס לעזה, כל עוד זה לא מחובר לאופק מדיני אלא רק לכידוני ישראל.

הנשיא ביידן דיבר על רשות פלסטינית מחודשת (revitalized Palestinian authority). צריך לשאול מה זה אומר. האם היא תיראה אחרת לגמרי  כך שלא תשקף מאבק מתמיד בין גורמים מתונים לגורמים איסלמיסטיים? איך מעצבים את זה? בהסתכלות לעתיד ניתן להשתחרר מכבלי אוסלו, שמכתיבים איך נראית המדינה הפלסטינית ואת היחסים עמה.

פרטנר להסדר הוא פרטנר שהוא מספיק מתון ומספיק אפקטיבי. רגע אנחנו בזה או זה. החמאס היה מאוד אפקטיבי אך קיצוני, אבו מאזן בגדול מייצג מתינות לא אפקטיבית. רשות פלסטינית אחרת זה לא אבו מאזן, זה משהו שצריך לבנות".

ההצעה: כוח אמריקאי-אירופאי-ערבי, הליכה להסדר וברית הגנה אזורית

הניסיון האמריקאי בעיראק לבנות מדינה יציבה וידידותית נכשל. כיצד ניתן לעשות זאת כאן?
"עיראק היא דוגמה שלילית לבניית מדינה. היא מעלה שאלות כמו מה עושים עם מערך הפקידות החמאסי, האם הם משתייכים לחמאס, האם צריך לשמר אותם כבסיס לבניית הבירוקרטיה בעזה.

מזרח טימור, קוסובו ובוסניה הן דוגמאות מוצלחות. מה שמאפיין אותן: מעורבות אינטנסיבית של כוח בינלאומי (שאמנם כפה הסדר, אבל היה מקובל על האוכלוסיה) וחזון מדיני ברור.

שני הצדדים כאן לבדם לא מצליחים להגיע לכלום, האם רק שליטה בינלאומית תעזור? אם לא רוצים להישאר בעזה, לכאורה הדרך היחידה זה כוח רב לאומי בסגנון נאט"ו, כוחות שנמצאים בשטח ומקדמים את השיקום, הרפורמות ואת השלטון המקומי הפלסטיני.

כל זה לא יעבוד ללא חזון מדיני מוביל. חזון אפשרי הוא חזון שתי המדינות, אולי על בסיס היוזמה הערבית מעודכנת ומתוקנת ומרכיבי סיוע משמעותיים".

צעדת שלום בסרברניצה שבבוסניה והרצגובינה ב-2022 לזכר הטבח שאירע בסרברניצה ב-1995, בו סרבים טבחו בבוסנים כחלק ממלחמת בוסניה. "מזרח טימור, קוסובו ובוסניה הן דוגמאות מוצלחות לבניית מדינה, הן מתאפיינות במעורבות אינטנסיבית של כוח בינלאומי וחזון מדיני ברור" (AP Photo/Almir Alic)

האם יש נכונות מצד גורמים בעולם להתערב בעזה?
"זו בעיה קשה מאוד – מי מהגורמים הבינלאומיים ירצה להיות מעורב? אבל אנחנו חייבים לנסות. האמריקאים מנסים לגבש כוח כזה. נתניהו פוסל מעורבות כוח בינלאומי, ומצהיר כי תהיה רצועת בטחון.  שאלה נוספת היא מה עושים בתקופת המעבר מיד אחרי הפסקת האש.

אנו במכון מיתווים עוסקים בזה, עם קרן ברל כצנלסון ושותפים נוספים. אנחנו מדברים על החלטה בין לאומית ועל כוח אמריקאי אירופאי ערבי, שיוביל מפת דרכים. בשלב זה יש התחייבויות של ישראל, של הפלסטינים ושל האמריקאים והסעודים. צריך להציב יעדים לא רק ביחס לעזה, אלא גם לגדה ולאיום האיראני.

מרכיב אחד הוא הליכה להסדר על בסיס יוזמה ערבית מתוקנת. זה מהלך של מספר שנים, שיכלול שיקום, רפורמות והכרה בין לאומית במדינה פלסטינית. שלב המעבר יהיה בין שנתיים לשלוש שנים. לאחריו יהיה משא ומתן מול הנהגה פלסטינית נבחרת. צריך ללמוד לקח מהבחירות ב-2006, בהן עלה חמאס: גורם שלא מכיר בישראל, נוטש את דרך הטרור וההסתה ומכבד הסכמים קיימים לא יוכל להתמודד.

מרכיב שני הוא מטריית הגנה אמריקאית וברית הגנה אזורית שתתמודד עם האיום האיראני. זה צריך לכלול גם מרכיבים מדיניים, כמו שיתוף פעולה עם הכוחות המתונים באזור.

למדנו את מגבלות הכוח. אנחנו לא יכולים ולא צריכים להתמודד לבד. יש לכך תג מחיר: טיפול בבעיה הפלסטינית. צריך להבין כי פתרון לעניין הפלסטיני יתרום להתמודדות עם איראן: מיטוט חמאס ועליית גורמים מתונים יקטינו את האיום האיראני".

"מחנה השלום צריך לקבוע עובדות בשטח, לפני דיונים על העתיד"

מה אפשר לעשות בתוך הסיטואציה הפוליטית בישראל ובארצות הברית?
"אפשר להטות את הספינה, כמו שביידן אומר. חלק מהשינוי הפרדיגמטי אצלנו הוא רעיון 'השלום הצומח'. הרעיון מושרש אצל הימין: קביעת עובדות בשטח ואחר כך דיונים על העתיד. במחנה השלום לא עושים בפועל שום דבר בדרך. צריך ללכת בגישה שהיא תמונת ראי לסיפוח הזוחל, לייצר בהדרגה מציאות של שתי מדינות, פינוי פיצוי, הכרה בין לאומית במדינה פלסטינית ועוד. צריך לקדם צעדים כלכליים, בלי להתנות אותם בתוכנית שייתכן שלעולם לא תוגשם.

אני לא מתכוון להיפרדות חד צדדית, אלא למערכת מדינית. אסור לכבול את עצמנו בהנחה ש"שום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם". אנחנו ואנשי סאיב עריקאת (פוליטיקאי פלסטיני שניהל בעבר את תהליך השלום מהצד הפלסטיני, י.ש.) החזקנו בהנחה הזו, ומה שקורה הוא שמדברים, השיחות מתפוצצות וכלום לא מתקדם.

על-פי סקרים שעשינו לצד התמיכה בסיפוח, שמגיעה לכדי שליש מהציבור, יש רוב שתומך בהסדרים מדיניים ביטחוניים. צריך להטמיע את ההבנה הזו ולהבהיר שיש דרך אחרת".

סאיב עריקאת, שניהל בעבר את תהליך השלום מהצד הפלסטיני. "אנחנו ואנשי עריקאת החזקנו בהנחה ששום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם, וכלום לא התקדם." (צילום: איסאם רימאווי/פלאש 90)

מה המקום של החברה האזרחית בקידום הסדר כזה?
לדעת צנעני, לארגוני החברה האזרחית יש תפקיד בחידוד הרעיונות ובהפצתם. "לחברה האזרחית יש המון השפעה. אם נדע לפעול נכון, נוכל לתרגם את הכמיהה לפתרון לידע ואחר כך לכוח פוליטי. הצורך בזה התחזק בגלל היחלשות המדינה: הממסד הישראלי מייבש בפקודה את כל נושא תהליך השלום, אין אף גורם ממסדי שמתעסק בזה".

"סכסוך מתמשך נמצא תמיד במעגל אסקלציה", הוא מוסיף, "הרעיון של צמצום הסכסוך הוא שקרי בסכסוך כל כך עמוק ורווי דמים. חייבים להטות את הספינה וללכת לפתרון. אם לא נעשה זאת המחיר לכך הוא המשך התבוססות בעזה, ברצועת בטחון או כיבוש מלא, והסתבכות בגדה המערבית עם הפנים להסלמה".