עשרות אנשים השתתפו הערב (שבת) בהדלקת נר שלישי של חנוכה עם קהילת כפר עזה בכיכר החטופים בתל אביב. הדלקת הנרות נערכת בכל אחד מערבי חנוכה, באוהל שהציבה במקום קבוצת צעירים מהקיבוץ, בקריאה להחזרת החטופים מהקיבוץ. את הטקס הנחתה הרבה יעל וורגן מהתנועה הרפורמית, שסייעה בהפקת האירוע. לצד החנוכיות הוצבו פוסטרים עם תמונות החטופים,ו אחרי הברכות המסורתיות שרו גם את 'לו יהי'.
זהר מצליח (21) הוא אחד מחבורת הצעירים בקיבוץ שיזמה את הקמת האוהל ואירועי הדלקת הנרות. "הרעיון עלה לפני כמה ימים", הוא מספר, "אני, אחי ועוד שלושה צעירים מכפר עזה הקמנו פה אוהלי שינה. נישן כאן ולא נזוז מפה עד שכל שבעת החטופים של הקיבוץ, יותם חיים, דורון שטיינברכר, אמילי תהילה דמארי, זיו ברמן, גלי ברמן, אלון שמריז, קית סמואל סיגל, וכל 137 החטופים יחזרו. זאת המשימה הראשונה שהמדינה צריכה לבצע, לפני המלחמה ולפני שהורגים את כל החמאס".
"מעבר לחבורה שישנה כאן, יש מאחורינו את קהילת הדור הצעיר של כפר עזה, שהם בערך 100 חברים. אנחנו רוצים להביא קול של הדור הצעיר של הקיבוץ, שזה קול טיפה שונה מהקולות של הדור של הורינו. אנחנו פה, אנחנו לא נעזוב את הקהילה, ואנחנו מחכים שהחטופים יחזרו. חשוב לנו להשמיע את קולנו לציבור הישראלי, למשפחות של החטופים שלנו, שירגישו אותנו מאחוריהם. שמענו שהחטופים שומעים רדיו, ורוצים שחטופי כפר עזה ידעו שהקהילה שלהם לא מוותרת עליהם, לא מפקירה אותם, ותעשה הכול כדי להחזיר אותם."
"יש באוהל לו"ז עמוס של מעגלי שיח עם חניכי מכינות, חניכי תנועת נוער, וקבוצות צעירים נוספים. כל ערב אנחנו עושים אירוע הדלקת נרות, ואנשים רבים עוברים כאן ומתעניינים. המטרה שלנו היא להעלות מודעות."
"הזמן בממ"ד היה החלק הכי פחות קשה. רק כשיצאנו התחלנו להבין מה עבר על הקיבוץ"
סיפור המלחמה שלי: "נולדתי וגדלתי בכפר עזה, סבא וסבתא שלי היו ממייסדי הקיבוץ. חודשיים לפני פרוץ המלחמה סיימתי לשרת בשירות לאומי וחזרתי לקיבוץ, ב-7 באוקטובר הייתה אמורה להיות לי שיחה עם מנהל ממפעל 'כפרית' של הקיבוץ על להתחיל לעבוד שם. זה כבר לא יקרה.
"באותו היום, במקום השיחה שלה חיכיתי, נכנסתי לממ"ד עם אמא שלי ובן זוגה. אני ובן הזוג יצאנו החוצה כי הרגשנו שקורה משהו לא שגרתי, ואז שמענו צעקות בערבית והבנו שחדרו מחבלים לקיבוץ. שנייה אחרי זה שמענו יריות. נעלנו את הבית, כיבינו את כל האורות, נכנסנו לממ"ד, ויצאנו רק אחרי שלושים ושתיים שעות, ביום ראשון ב-14:00.
"בדיעבד אני חושב שהזמן בממ"ד היה החלק הכי פחות קשה בכל הסיפור. כי רק כשיצאנו התחלנו להבין מה עבר על הקיבוץ, על החברים שלנו, על הנרצחים ועל החטופים. מהרגע שיצאנו התחלתי את תהליך האבל יחד עם הקהילה שלי, על המשפחות השלמות שנמחקו, המשפחות שאיבדו אהובים ולא יחזרו להיות אותו הדבר, על החטופים. עד היום אני עסוק באבל המשותף, ולא התפניתי כדי לעבד את מה שעבר עלינו בשעות שהיינו בממ"ד.
"כששוחררנו מהממ"ד ביום ראשון נסענו למשפחה בקיבוץ נען. התארחנו שם למשך כמה לילות, ואז עברנו לנתניה, לדירה של זוג מאוד חמוד, שכמו רבים במדינה נרתמו והציעו לנו את הדירה שלהם למשך כמה חודשים."
"יש לשיקום שלבים, והשלב הראשון צריך להיות החזרת החטופים"
מה קורה איתי היום: "אני לא יכול לקדם את החיים האישיים שלי כרגע. אני לא יודע כמה זמן אני אהיה בנתניה, אין לי פה בית קבוע, לא יכול להתחיל לעבוד כי כנראה שאעזוב את העיר בקרוב, אבל אני גם לא יודע לאן נלך. קהילת כפר עזה מאוד מחזיקה אותי כרגע. אני מבלה הרבה עם החברים שמשתכנים בשפיים, לפעמים אנחנו צוחקים ולפעמים בוכים.
"אבל גם ברמת הקהילה, קשה להסתכל קדימה. אנחנו מתחילים שיחות על מגורי קבע עד שהקיבוץ ישתקם, אבל קשה לנהל את השיחות האלה כשיש שבע משפחות שעדיין לא שלמות ומחכות שאהוביהם יחזרו הביתה. רק אז יהיה אפשר לטפל בעצמנו ולשאול שאלות על העתיד.
"יש לשיקום שלבים, והשלב הראשון צריך להיות החזרת החטופים. נרצחו כל כך הרבה מחברינו, המעט שנוכל לעשות זה להחזיר בחיים את כל מי שעדיין בחיים. החזרת החטופים לא תמתיק את הגלולה המרה של האובדן והטראומה שחווינו, אבל זה כן יהיה איזשהו אור קטן בחושך. עד שיחזרו אין אור ואין חג.
"בקיבוץ כולם מכירים את כולם, ושבעה חטופים זה הרבה מאוד גם לי, אפילו שאני לא בן משפחה או בן שכבה שלהם. עם זיוי וגלי עבדתי בסינקופה, חברת ההגברה והתאורה של הקיבוץ, לדורון היה אפשר לפנות עם שאלות שקשורות לכלבים, אמילי הייתה כמה שנים מעליי, אלון היה סטודנט והיה פעיל בקהילת הדור הצעיר, קית' בדור של המבוגרים, יותם בן זוג של מישהי שלמדתי איתה. מחכים לכולם".
מה נותן לי אור במלחמה: "המשפחה שלי היא סוג של אור. אבל דווקא בגלל זה אני אומר שצריך לפעול לאחד את כל המשפחות שעוד אפשר לאחד ולהשלים."
