עקורים הם פליטים בארצם. על פי העקרונות המנחים של האו"ם, עקורים פנימיים (Internally Displaced Persons) הם "אנשים או קבוצות שנאלצו לברוח או לעזוב את בתיהם או את מקומות מגוריהם הרגילים בגלל עימות מזוין או כדי להימנע מעימות כזה, מצבים של אלימות כללית, הפרה של זכויות אדם, אסונות טבע או אסונות מעשה ידי אדם, ושלא חצו גבול מדינה מוכר בין־לאומי". הגדרה זו אינה מעניקה לעקורים פנימיים מעמד משפטי מיוחד, מכיוון שהללו נשארו בתוך ארצם, אולם במציאות זו של חירום הם נותרים זכאים לכל הזכויות כאזרחי מדינתם או כתושביה (Kälin, 2023).

בהתאם לעקרונות הגישה מודעת ההֶקשֵׁר (Context-Informed Theory), אנשים, משפחות וקהילות חיים בהֶקשֵׁרים מגוונים הכוללים: תרבות, דת, מעמד, גזע, מגדר, לאום, הֶקשֵׁר חברתי־פוליטי ועוד. הֶקשֵׁרים אלו משפיעים על האופן שהם תופסים את המציאות ועל הפרשנות שלהם לאירועים שונים (Roer-Strier & Nadan, 2020). הֶקשֵׁרים אלו משפיעים על הבניית המשמעות של הפרטים לאירועים שהם חווים, אשר משנים סדרי עולם.

מצב העקירה הוא בגדר הקשר משמעותי, שבו מלבד משבר אישי של סכנה, היעדר ביטחון ותהיות בנוגע לזהותם האישית והחברתית – עקורים חווים גם טראומה קולקטיבית, המשפיעה בין היתר על הזיכרון הקולקטיבי ועל הגדרה מחודשת של זהותם החברתית (שמואל, 2020).

חשוב להכיר בכך שמלחמה ועקירה משפיעות לא רק על יחידים אלא על המשפחה כולה. הלחץ הנפשי הנלווה לעקירה מביתם עלול לפגוע ביכולת המשפחה לספק טיפול וטיפוח לילדים צעירים (Betancourt, McBain, Newnham & Brennan, 2015). יתר על כן, פגיעות ברווחה הנפשית, המשפיעות על יכולתה של המשפחה לתפקד, עלולות להימשך זמן רב לאחר סיום המשבר (Mollica, McInnes, Poole & Tor, 1998). בהקשר של טראומה קולקטיבית, עקירה מהבית ומיישוב בעל אופי קהילתי משפיעה מאוד לא רק על תפקוד המשפחה ברמת היום־יומית, אלא גם על תהליך יצירת המשמעות לאירועים המשנים סדרי עולם. כך שמלבד המשבר האישי של חשיפה לאירועים רצחניים, חוויית סכנה קיצונית והיעדר ביטחון, נוצרות תהיות בנוגע לזהות האישית, המשפחתית, הקהילתית והחברתית, המשפיעות בתורן גם על הבניית הזיכרון (שמואל, 2020).

בישראל קיים ניסיון עם עקורים בהקשר של פינוי היישובים מסיני (1982) ומגוש קטיף וצפון השומרון (2005). מחקרם של אנטונובסקי ושגיא (1986 ,Antonovsky & Sagy) בחן מתבגרים שהתמודדו עם לחץ של איום לפני פינוי סיני ועם המצב שלאחר הפינוי. תוצאות המחקר, שהתנהל כמחקר אורך, הראו כי כשהלחץ היה אקוטי, המאפיינים המצביים הסבירו את ההתמודדות במידה רבה יותר מאשר המאפיינים האישיותיים. לעומת זאת, כשהלחץ הפך לכרוני, עלתה יכולת ההסברה של הגורמים האישיותיים. מחקר נוסף נערך כמחקר רטרוספקטיבי – כ־20 שנה לאחר פינוי סיני – בקרב בוגרים שחוו את הפינוי בהיותם מתבגרים, והשווה אותם לאוכלוסייה בת גילם שלא חוותה מעבר גאוגרפי בגיל ההתבגרות (גלילי ולב־ויזל, 2007). במחקר זה נבחנו גורמים שהוגדרו על ידי המשתתפים ככאלו שסייעו בהסתגלות. המשפחה נמצאה כגורם העיקרי שתרם להסתגלות העקורים למקום החדש. בקרב העקורים שהתגוררו ביישובים אשר הוקמו במיוחד עבורם, תרומת המגורים ביישובים כאלו הייתה שווה בחשיבותה לתרומת המשפחה להסתגלות (גלילי ושגיא, 2010).

משפחות המפונים מגוש קטיף, ובהן ילדים ובני נוער, נמצאו סובלות מקשיים שונים – הן בעקבות אירוע ההתנתקות עצמו מהבית וממרקם הקהילה; הן בשל משבר האמון במדינה, שנוצר בשל ההתנתקות הכפויה; והן בשל נסיבות החיים שלאחר ההתנתקות: קשיים כלכליים, תנאי מגורים לא נוחים, פירוק המסגרת הקהילתית ומצב מתמשך של לחץ ואי־ודאות (בן יוסף, 2009; חפץ, 2011; שפירא וחן־גל, 2009). הקשיים אופיינו בתחושות של תלישות ואי־יציבות ובסימפטומים כמו פרצי אלימות, פגיעה בלימודים ופגיעה בביטחון האישי. במחקר אורך שהתקיים נמצא כי חלק גדול  מהילדים ובני הנוער המפונים התגברו על המשבר במידה רבה לאחר זמן וחזרו לתפקוד נורמטיבי בכלל תחומי החיים, הן בזכות חוזקן של משפחות המפונים וקהילותיהם והן בזכות הסיוע של גורמים שונים. ילדים ובני נוער אחרים התקשו להתמודד עם הקשיים, ולעיתים בעיותיהם אף החמירו עם הזמן. בקרב ילדים ובני נוער אלה התגלו תופעות כמו התנהגויות סיכון, הידרדרות בהישגים הלימודיים, מעבר בין מוסדות חינוך ונוכחות חלקית בכיתות, ובקרב משפחותיהם ניכרו פגיעה בסמכות ההורית, משבר במשפחה ועוד (בן סימון, וייס ושפירא, 2017). עם זאת, עולה מתוך המחקר מובהקות של השייכות הקהילתית כגורם מגן ומשקם ראשון במעלה, בתצורות שונות של פרקטיקות: הפעלות ומתן אחריות קהילתית לבני נוער, שותפות רגשית ואכפתיות, הזדמנות לביטוי רגשות קשים במסגרת קהילתית יצירתית, ועוד.

הנחת היסוד של פרקטיקות התערבות במצב של עקירה היא שהמשפחה כולה נפגעה, ושהמשפחה היא גם גורם משמעותי בקידום תחושת ההמשכיות למרות הגדיעה. לפיכך, הפרקטיקות השונות הממוקדות בטראומת העקירה מדגישות את הרכיב המשפחתי.

להלן פרקטיקות מרכזיות (Best practices) להתערבויות טיפוליות ממוקדות עקירה יעילות:

• פיתוח ברית טיפולית נרחבת – חשוב לבנות מערכת יחסים של אמון עם כל בני המשפחה, בהתבסס על כבוד הדדי, אמפתיה והבנה. גם במצב של התערבות פרטנית לילד, חשובים הקשר עם בני משפחה נוספים ויצירת ברית של הסכמה משותפת לאותן מטרות טיפוליות ולאותם אמצעים (דרך מפגשים בתדירות מסוימת, באמצעות משחק משותף וכדומה). חשוב מאוד להפגין דאגה לא רק לבן משפחה יחיד אלא לכלל המשפחה, לתת תיקוף לחוויות ולהאזין לחששות של הורים ובני משפחה נוספים (שפירא וחן־גל, 2009).
• הערכה של הצרכים האישיים והמשפחתיים – מומלץ לבצע הערכה מקיפה, כדי להבין את הצרכים והאתגרים הייחודיים של בני המשפחה השונים בתוך הקונטקסט המשפחתי. גם כאשר המצוקה מזוהה עם אחד מבני המשפחה, חשוב לזהות תסמיני טראומה (חרדה או דיכאון) בקרב בני משפחה אחרים ולהעריך דינמיקות משפחתיות מרכזיות בהתמודדות עם הטראומות השונות ועם העקירה, כמו גם את מערכות התמיכה של המשפחה. לשם כך מומלץ אינטייק משפחתי, מבוסס ג'נוגרם טראומה ומשאבי חוסן רב־דורי (Goodman, 2013).
• קידום חוסן משפחתי – בצד ההכרה הגוברת בחשיבות השייכות לקהילה כגורם חוסן (בן יוסף, 2009), ישנה גם הכרה בכך שיחידת המשפחה היא המשמעותית יותר בעת אסון קולקטיבי שמתלווה לו עקירה (Frederico et al., 2023). לפיכך, בצד התערבות טיפולית המתקיימת עם ילד, חשוב לחזק את תפקוד המשפחה על ידי עידוד מיומנויות תקשורת, הגברת שיתופי פעולה וסיוע בהתמודדות עם פתרון בעיות. נוסף כל כך, חשוב לעודד את המשפחות לעסוק בפעילויות המקדמות חוויות משותפות, אינטראקציות חיוביות ותחושת אחדות. להרחבה ראו מדריך פרקטי מעמותת מהו"ת ישראל להורים – ליצירת ביתיות בהיעדר קירות, העוסק באתגר ההתנהלות של משפחה גם ללא בית (בורנשטיין ושפירא, 2023).
• בהדרכת הורים או במפגשים משפחתיים, חשוב לסייע למשפחה לבחון ולמצוא איזון בין הצרכים שלהם כמשפחה לעומת הצרכים של הקהילה. למשל, מתי להעדיף השתתפות בארוחה קהילתית משותפת ומתי להעדיף ארוחה משפחתית.
• בעבור ילדים ובני נוער – יש לתת העדפה להתערבויות קבוצתיות, כגון קבוצות חוסן עבור ילדים בקבוצות גיל שונות, החווים יחד את חוויית העקירה של "אין בית" או "אין מקום" (ויס ואמיר, 2013). זהו קו שני – אחרי המשפחה – לטיפול ולהתערבות במצב הזה. להרחבה, ראו מדריך פרקטי מעמותת מהו"ת ישראל, מקבץ הפעלות לקבוצות עקורים ילדים ובני נוער (פורת ווייס, 2006). בימים אלו, החוברת עוברת התאמות לעת הזאת.
• תמיכה משפחתית תהליכית – במצב של עקירה, תנאי החיים והסוגיות שהמשפחה מתמודדת עימן משתנים ללא הרף (למשל, האם לעזוב מרכז מפונים לטובת מעבר עם הקהילה או לעבור לגור בסמיכות לבני משפחה מהמשפחה המורחבת, הגרים ביישוב אחר? ועוד). לפיכך, בשלב הביניים של טראומה קולקטיבית, התערבויות חד־פעמיות מתאימות פחות, וחשוב לייצר סטינג התערבותי שיאפשר תקשורת שוטפת עם המשפחות (שפירא וחן־גל, 2009) –  הן כדי להעריך בכל פעם מחדש את התקדמותן ולהתאים את תוכניות הטיפול לפי הצורך, והן כדי לתת מענה, תמיכה והדרכה סביב התמודדות עם אתגרים מתמשכים (Frederico et al., 2023).
• המשכיות ושינוי–  כאמור, משבר עקירה, מטבעו, משמעו גדיעה משמעותית של משתנים רבים קודמים: מגורים, מרקם חברתי וקהילתי, הרגלים משפחתיים, מסגרות תמיכה, מסגרות פנאי והעשרה ועוד. חשוב לעזור למשפחות לעבור תהליך של עצב ואבל משפחתי על מה שהסתיים באופן קבוע או חלקי. עם זאת, בצד חוויית השבר, חשוב לסייע למשפחה לסמן מה נשאר דומה לעבר, מה נשבר אך ניתן לחזור אליו גם אם בשינוי, אילו הזדמנויות נוצרו במצב החדש, ועוד (בן יוסף, 2009).
• העצמת המשפחה – במצב של עקירה, משפחות עלולות להרגיש חוסר אונים ותלות בסיוע חיצוני, המחלישים את כוחן (בן יוסף, 2009). לפיכך, חשובות התערבויות המקדמות תחושת סוכנות (חוללות, agency) עצמית ועצמאות בקרב משפחות, אשר מגבירות את תחושת המשפחות שהן יכולות לקחת בעלות על התאוששותן ובריאותן (Frederico et al., 2023).

להלן פרקטיקות המקדמות העצמת משפחות:

• השתתפות בני המשפחה בקבלת החלטות – עודדו את בני המשפחה להשתתף בקבלת החלטות הקשורות לסימון צרכים מול הרשויות ואופני ההסתייעות בהן. למשל, ניתן להדגיש צורך בבירור ההעדפות של בני המשפחה לגבי סוגי השירותים שחשוב שהמשפחה תקבל, ובכלל זאת סוג העזרה הנפשית הנדרש, תדירות מפגשי ההתערבות ועוד.
• פסיכואדיוקציה – ציידו את המשפחות בידע על בריאות נפשית באופן כללי, על חשיבות ניהול מתח ועל טכניקות התמודדות במצבי עקירה באופן ספציפי. לא תמיד בני המשפחה מזהים את הקשיים כקשורים גם לחוויית העקירה, וחשוב לסייע להן להכיר בהשפעה הייחודית של מרכיב זה. חשוב להדגיש את הנרמול של מצב העקירה כסוג של פליטות ותלישות עם מאפיינים פסיכולוגיים מובהקים, שאינם בהכרח מעידים על פוסט־טראומה (חפץ, 2011).
• קידום תמיכת עמיתים – עודדו משפחות לחבור זו לזו ולשתף בחוויות שלהן ובדרכי ההתמודדות שלהן עם משבר העקירה; כיצד משפחות אחרות משמרות או מייצרות שגרות משפחתיות חדשות במקום המגורים הזמני והמצומצם.
• עידוד מעורבות בקהילה – עודדו משפחות להשתתף בפעילויות קהילתיות ובתהליכי קבלת החלטות בקהילה. סימון התרומה הייחודית של בני המשפחה לקהילה מקדם תחושת גאווה משפחתית וכן שייכות וסוכנות עצמית.

בצד האפיונים המשפחתיים והפרטניים, מומלץ לשים לב לאפיונים בעלי משמעות מגדרית ייחודית

חשוב לציין שהתפקיד המגדרי המסורתי של האב והאם לאורך השנים עובר מגמת שינוי, אל עבר שוויון מגדרי במשפחה. יותר אבות משתתפים בטיפול בילדים ובעבודות הבית, ונשים משתתפות באופן משמעותי בשוק העבודה ובפרנסת המשפחה. השתנות התפקידים המגדריים במשפחה מאפשרת לכל אחד/ת מבני/ות המשפחה לממש את הפוטנציאל שלו/ה באופן מלא יותר, באופן שהוא פחות תלוי מגדר. עם זאת, במצב של עקירה יש חזרה מסוימת אל עבר תפיסות מגדריות מסורתיות. הסיבה לכך היא שבמצבי עקירה, אנשים חווים לחץ וחוסר ודאות וזקוקים לתחושת יציבות וביטחון, כאשר תפיסות מגדריות מסורתיות מספקות תחושה של סדר ובהירות (Boring & Moroni, 2023). בתקופה של ספק וגדיעה, ציפיות מוגדרות בנוגע לתפקידים עשויות לספק תחושת כיוון ומשמעות.

התפקיד המגדרי המסורתי של האם הוא להיות הדמות המרכזת (גם אם לא בהכרח זו המבצעת בפועל) את הדאגה לצרכים הפיזיים והרגשיים של המשפחה: טיפול בילדים (nursing; האכלה, שינה, הלבשה, רחצה, טיפול רפואי ועוד), טיפוח הבית (אחריות על עבודות הבית כגון בישול וניקיון, ועוד), טיפוח משפחתיות (טקסים, אירועים משפחתיים) וקשרים חברתיים.

התפקיד המגדרי המסורתי של האב הוא להיות הדואג המרכזי לכלכלת המשפחה, לספק באופן דומיננטי את ההכנסה הדרושה לקיום המשפחה ולהקנות לילדים תחושת ביטחון ומוגנות. ביישובי עוטף עזה, הרוב המוחלט של אלה שנחלצו להגן על היישוב בנשק מול המחבלים היו גברים. לא פעם, האבות גם רואים את עצמם כמודל לחיקוי ומנחילים לבניהם משמעות סביב היותם גברים במובנים הנ"ל.

בתהליכי הערכה וההתערבות, יש לשים לב באיזה אופן חוויית העקירה והשינויים הזהותיים ובאורח החיים שהמשפחה עוברת מהווים איום על תפקידיהם המסורתיים של האב ושל האם. כמו כן, יש לשים לב לאופן ששינויים אלה משפיעים על בני המשפחה השונים. למשל, חשוב לשים לב באיזו מידה השינויים באורח החיים גורמים לרמת מוטרדות גבוהה יותר בקרב אימהות, החשות איום על המסוגלות שלהן לדאוג לצורכי ילדיהן כבעבר. כמו כן, אימהות עקורות שבעליהן משרתים במילואים, או לחלופין חזרו לאזור היישוב הנמצא במצב מסוכן יותר, עלולות לחוות עוצמה רבה יותר של מצוקה סביב העקירה. לחלופין, אבות (או אימהות) שהם מפרנסים עיקריים עלולים לחוות עוצמה של מוטרדות או מצוקה בשל האיום בפגיעה במקומם המרכזי במשפחה בהקשר זה, וכן לחוש דאגה רבה (ולעיתים בבדידות) סביב המחויבות לכלכלת הבית.

לסיכום

לנוכח הידע שהצטבר עד כה והמציאות המורכבת שנתונים בה כיום מאות רבות של משפחות, ילדים ובני נוער, נראה כי חשוב לתת את התמיכה הנדרשת בתוך הקשר סביבתי, תרבותי וקהילתי. מתברר שלרכיבים אלו יש השפעה רבה על תהליכי התייצבות והחלמה, ואף על תהליכי שיקום בהמשך. יש לשים דגש על העצמת ההורים והחזרת השליטה ככל האפשר לידיהם ולידי בני המשפחה – בהחלטות מעשיות כמו גם בהחלטות טיפוליות שונות. יש לתמוך במעטפת החברתית והקהילתית, שמספקת צורכי שייכות ויציבות הנדרשים מאד בתקופת עקירה ופליטות. כמו כן, במהלך הליווי הארוך של תקופת השיקום, יש לטפח ולקדם תהליכי בירור וייצוב של זהות ומשמעות, שעוברים שינויים ומאותגרים אל מול המציאות.

מבוסס על פרק שעומד לצאת כחלק ממדריך. סרדצה, י', ושפירא, מ' (2023). התערבויות טיפוליות מודעות הקשר בקרב עקורים. בתוך: גרינולד, נ' (עורכת). מדריך להתערבויות טיפוליות בילדים, בני נוער ומשפחותיהם  בעקבות טראומה מורכבת, משותפת ומתמשכת. בהוצאת המועצה האזורית שער הנגב ועמותת נט"ל.

רשימת המקורות

בורנשטיין, ד', ושפירא, מ' (2023). לייצר ביתיות בהעדר קירות. האתגר: להתנהל כמשפחה גם ללא בית. עמותת מהו"ת ישראל. https://goo.by/guwPrd

בן יוסף, ש' (2009). "יש פתרון לכל מתיישב" – היבטים קהילתיים של שיקום מפוני גוש קטיף. חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה". המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר אילן.

בן סימון, מ', וייס, ח', ושפירא, מ' (2017). הטיפול בבני נוער יוצאי גוש קטיף: תפקידה המרכזי של הקהילה בהתמודדות.  חברה ורווחה, לז(1), 110-85.

גלילי, ר', ולב־ויזל, ר' (2007). תחושת המקום בקרב בוגרים שנעקרו בגיל ההתבגרות ממקום מגורים: פינוי סיני במבט לאחור. חברה ורווחה, כז(1), עמ' 53-37.

גלילי, ר',  ושגיא, ש' (2010). תגובות רגשיות בקרב מתבגרים דתיים וחילונים לפני פינוי חבל עזה ואחריו: גישה סלוטוגנית. מפגש לעבודה חינוכית־סוציאלית, 31, 159-139.

וייס, ח', ואמיר, ד' (2013). משמעות הטיפול הקבוצתי במוזיקה בנערות שנעקרו מגוש קטיף. מפגש לעבודה חינוכית־סוציאלית, 37, 87-61.

חפץ, מ' (2011). מתבגרים עקורים: צמיחה ובריאות נפשית בעקבות משבר ותרומתם של משאבים אישיים וסביבתיים. חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", בית הספר לעבודה סוציאלית ע"ש לואיס וגבי וייספלד, אוניברסיטת בר אילן.

פורת, מ', ווייס, ח' (2006). מעקירה לנטיעה: קובץ הפעלות לקבוצות עקורים, ילדים ובני נוער. מהו"ת, מרכז הערכות להתמודדות בחירום, מועצה אזורית שומרון. https://goo.by/oHivir

שמואל, נ' (2020). חקר הגיוון: שש מודולות לקורסים אקדמיים ולהכשרה מקצועית. נבט: חממה למחקר והכשרה מודעי הכשר, האוניברסיטה העברית בירושלים ופרויקט דמו.

שפירא, מ', וחן־גל, ש' (2009). פינוי גוש קטיף: תהליכי עיבוד אבל וטראומה בקרב ילדים. בתוך י' סימן טוב וש' חן־גל (עורכים), כשהדרך מתמשכת: התערבויות טיפוליות־חינוכיות בהקשר לתכנית ההתנתקות (עמ' 67-53). ירושלים: משרד החינוך.

Antonovsky, H., & Sagy, S. (1986). The development of a sense of coherence and its impact on responses to stress situations. Journal of Social Psychology, 126(2), 213-226.

Betancourt, T. S., McBain, R. K., Newnham, E. A., & Brennan, R. T. (2015). The intergenerational impact of war: Longitudinal relationships between caregiver and child mental health in postconflict Sierra Leone. Journal of Child Psychology and Psychiatry, 56(10), 1101-1107. https://doi.org/10.1111/jcpp.12389

Boring, A., & Moroni, G. (2023). Turning back the clock: Beliefs about gender roles during lockdown. Labour Economics, 84, 102363. https://doi.org/10.1016/j.labeco.2023.102363.

Frederico, M., Muncy, S., Young, J., & Picton, C. (2023). Responding to the needs of internally displaced persons: A social work perspective. Australian Social Work, 1-13. https://doi.org/10.1080/0312407X.2022.2142142

Goodman, R. D. (2013). The transgenerational trauma and resilience genogram. Counselling Psychology Quarterly, 26(3-4), 386-405. https://doi.org/10.1080/09515070.2013.820172

Kälin, W. (2023). Internal displacement and the law. Oxford University Press. https://doi.org/10.1093/oso/9780192899316.003.0001

Nadan, Y., & Roer‐Strier, D. (2020). A context‐informed perspective of child risk and protection: Deconstructing myths in the risk discourse. Journal of Family Theory & Review, 12 (4), 464–477. https://doi.org/10.1111/jftr.12393

***

ד"ר יאן סרדצה – פסיכולוג בהתמחות חינוכית, מנהל מייסד של חממת מו"פ בשפ"ח שער הנגב, מרצה וחוקר עמית במכללה האקדמית ספיר ובחממת מחקר נבט באוניברסיטה העברית. yan.serdtse@mail.huji.ac.il

מרים שפירא – פסיכולוגית קלינית, ראשת מהו"ת ישראל להיערכות והתמודדות בחירום ובניית חוסן. miriamshapira013@gmail.com