"זאת העבודה שלי עכשיו, העבודה בשחרור החטופים. זה מה שאני עושה כל היום: להפעיל לחץ, שיחות לגבי זה, מה עוד אפשר לעשות, איך אפשר לעזור", אומר דניאל ליפשיץ, נכדם של יוכבד ועודד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז, שנחטפו לעזה על ידי מחבלים ב-7 באוקטובר. סבתו הייתה בין המשוחררות הראשונות משבי חמאס. סבו, העיתונאי עודד ליפשיץ בן ה-83, עדיין מוחזק בשבי, ואיתו יותר מ-130 חטופים שמשפחותיהם מחכות בקוצר רוח לשובם, והזמן שלהם הולך ואוזל.

כבר חודשיים שליפשיץ מתעקש לשמור את העיניים על הכדור, מתעסק בדבר אחד בלבד: החזרת כל החטופים הביתה, כמה שיותר מהר. "אנחנו סביב זה נון-סטופ. כל היום אנחנו בזה", הוא אומר. הדחיפות העצומה בקולו ברורה: "סבא שלי לוקח כדורים ללחץ דם. אנשים שהיו איתו דיווחו על מצבו, ואנחנו מודאגים מאוד. אם הממשלה לא תוציא אותם מהר, אני בספק גדול אם הם יוכלו לשרוד את זה".

החיים התהפכו לגמרי.
"בשבוע הראשון של אוקטובר הייתי עסוק בתכנון נסיעה לחתונת חברים בצרפת. התכוננתי לאירוע משמח במקום שהוא גן עדן. בבוקר 7 באוקטובר הייתי בחתונה. קיבלתי הודעה מהשותף שלי שיושב בצרפת, ששאל איפה אימא שלי והבת שלי, ואמר לי לפתוח חדשות. הן עלו לתל אביב ביום שישי בערב, וככה לא היו בקיבוץ בשבת בבוקר. מאז הכול התהפך.

"התחלתי לראות מה קורה, לקבל הודעות, דיברתי עם אנשים מהקיבוץ. התכתבנו עם חברה טובה ועם האנשים בקיבוץ שהיו בתוך הממ"דים, בזמן שיורים עליהם. התחילו להגיע סרטונים. ראינו 300 טרוריסטים מסתובבים בתוך הקיבוץ. הבנו שיש לנו המון חברים שנהרגו, שנחטפו. חלק לא ברור לנו מה איתם".

מה ידעת על המצב של סבא וסבתא?
"הקשר האחרון עם סבא וסבתא שלי היה ב-08:30 בבוקר בשבת. ידענו רק שהם הולכים לממ"ד. בערך ב-20:00, כשלא מצאו אותם בבית, הבנו שסבא וסבתא נחטפו. בהמשך ידענו שהם בעזה לפי איכון טלפוני. שום דבר מעבר לזה".

השחרור של סבתא הביא להקלה מסוימת?
"ב-22 באוקטובר סבתא שוחררה. לא היה לנו ידע עליהם לפני זה. סבתא שלי מחלימה עכשיו, אבל אין בזה ממש הקלה. הגוף שלה כאן, אבל הראש עוד שם. עד שסבא לא ישוחרר, ואיתו כל שאר החטופים, לא תהיה הקלה. להפך. כל יום שעובר, כל שעה, רק מוסיפים לדאגה ולדחיפות.

"היא משקיעה כל מה שהיא יכולה בשביל להמשיך לעזור בחזרתם של השבויים. מפגינה למען חזרתו של סבא שלי. היא עזרה מאוד למדינה, כי לא היה מושג איך לקלוט את השבויים שחוזרים. באו ממשרד הרווחה ומהשירות הפסיכולוגי להתייעץ איתה איך לקבל את השבים".

הסערה התקשורתית סביבכם לא מבלבלת?
"אני מבין איפה הדברים החשובים כרגע, והם נמצאים שם. יש פה אנשים שאנחנו דואגים להם ורוצים להחזיר אותם. זה לא ריאליטי שואו. אנשים עלולים להתבלבל ולחשוב שזה מה שקורה פה. אנחנו נותנים מה שאנחנו נותנים, אבל יש פה כל הזמן פרטיות של הרבה אנשים שצריך לכבד. הדבר שהכי קריטי לראות אותו זה מי ששם".

מה עם המטרות הנוספות של המלחמה?
"הדבר היחיד שיש לנו את האפשרות להתעסק בו זה החזרה של השבויים. לכל השאר, כמו התעסקות עם חמאס, יהיה זמן אחר כך. אני מקווה שכולם עובדים בשביל להחזיר את החטופים. אם הממשלה תגדיר את המטרה של מיטוט החמאס כעליונה ולא החזרת השבויים, אין ספק שיהיה צורך בעזרה ופנייה לאפיקים בינלאומיים אחרים. מה עם הביטחון של אזרחי העולם, ובטח של ישראל?"

זה מאיים על מי שאנחנו כישראלים?
"זה ממש קריטי לזכור: ערך חיי אדם הוא העליון. עכשיו צריך לגייס את כל המאמצים ולשים אותם במקום הראשון. לתת לעם להרגיש את זה, כי העם עם החטופים, עם המשפחות, וזה דבר שאסור לערער אותו. מה חושב כל אדם במדינה שרואה שעובר כל כך הרבה זמן והם עוד לא בבית? מה זה אומר לגבי הביטחון שלו?"

זה ערך שמתערער?
"אם החטופים הם לא הדבר הראשון, זה סימן שהערך הזה מתערער. מדינת ישראל מחויבת בחוזה עם האזרחים שלה. חובתה לשמור על הערך העליון ולא לאבד אותו. אנחנו מאבדים אותם. אנחנו רואים מה קורה לאלה שחוזרים. אנחנו רואים את המצב שלהם, שומעים את הסיפורים".

זה לא מובטח שהם יחזרו?
"החזרת חטופים מחזקת את האמונה שהערך הזה הוא מה שמוביל את המדינה. אבל כשפתאום זה מתערער, ונהיה לא ברור שזה הערך העליון, זה מערער את האמון במדינה. לצערי זה לא הובהר לנו מעל לכל ספק. אם בקבינט מחליטים שלא, אם הם מחליטים שמיטוט חמאס הוא המטרה, אז שיבואו ויגידו".

"שאף אחד לא ינסה לצייר את המצב כאילו המשפחות מפולגות. ממש ממש לא. שאף אחד לא ינסה לעשות מזה רווח, גם לא התקשורת. צריך להתייחס אך ורק להחזרת השבויים בכל דרך".

הקבינט לא ממהר להיפגש איתכם.
"הקרקע שנשמטה מתחת לרגליים ב-7 באוקטובר לא מתייצבת לא רק בגלל שעוד לא חזרו כל החטופים, אלא גם כי אין שום פעולה ליצירת ודאות. אין לנו ביטחון שנעשים מהלכים אמיתיים לשחרור. העובדה שלא מדברים איתנו, שלא טורחים לבנות את האמון הזה, מאוד מקשה".

הפעלתם הרבה לחץ כדי לקיים את הפגישה הזו.
"זה לא צריך להיות ככה. אנחנו לא צריכים להפעיל לחץ על הממשלה. הם צריכים לעדכן אותנו כשדברים משתנים. כשיש דבר כזה קיצוני שמשתנה, הם חייבים לבוא, לפנות אל המשפחות, לקיים מפגש".

מה דעתך על הקולות שעולים מבני משפחות שקוראים להעצים את הפעולה הצבאית, גם על חשבון הבאת החטופים?
"מישהו יכול לחשוב שעדיף בדרך אחת, מישהו בדרך שנייה, אבל לכולם יש את אותה המטרה: להחזיר אותם כמה שיותר מהר. זה התפקיד של מי שיושב בממשלה. אין באמת ויכוח. שאף אחד לא ינסה לצייר את המצב כאילו המשפחות מפולגות. ממש ממש לא. שאף אחד לא ינסה לעשות מזה רווח, גם לא התקשורת. צריך להתייחס אך ורק להחזרת השבויים בכל דרך".

בעומק, על מה הייתה הסערה בפגישה עם הקבינט?
"אנחנו חודשיים אחרי החטיפה, ואלה בני משפחה שהילדים, האחים, הסבים וההורים שלהם עדיין שם. ברור שיהיה כאוס בפגישה עם הקבינט. אף אחד לא תיאר לעצמו שהאהובים שלו עדיין יהיו שם אחרי 60 ימים ויותר. אנשים לא אמורים לשבת ולהיות מנומסים אחרי כל כך הרבה זמן. בטח שלא בהתנהלות שיש פה.

"אני מבין שבפגישה עם הרבה משפחות כמו שהייתה, אי אפשר להגיד יותר מדי על אופציות שנשקלות. בטח כשהכול יוצא ישר לתקשורת. אני מקווה שהשיחות הבאות יהיו יותר מסודרות ושיהיה מקום לשאול שאלות ולקבל תשובות. זה הכאוס שקיים כי כולם רוצים להחזיר את היקירים שלהם, וצריכים שיפסיקו לספר להם סיפורים".

מה אתה מצפה שיעשו?
"צריך לחזור לשולחן המשא ומתן בכל מחיר. אני מצפה שמי שאמור להביא אותם הביתה יהיה מספיק יצירתי כדי לוודא שזה יקרה. זה עניין שלהם איך לעשות את זה, אבל הם צריכים להביא אותם הביתה, עכשיו".

איך?
"קרה משהו שלא קרה לפני כן, ולכן צריך לפעול בצורה שלא פעלנו לפני כן. בקבינט בודקים איך לפעול מבחינה צבאית? שיבדקו את שאר האופציות במקביל. שידברו, שיגידו, שינסו, שייזמו גם מהצד שלהם יותר. זו החובה של המדינה. צריכים למצות כל דרך אפשרית. צאו להביא אותם. עשו כל מה שצריך. אנחנו רק יכולים לקוות שזה יסתיים בקרוב. לכן אנחנו יוצאים, צועקים, זועקים, נפגשים עם הקבינט. מפעילים את כל הלחץ שאפשר כדי שהם יעמידו עסקה על הפרק".

החזרה לניר עוז נראית ריאלית?
"מישהו מתאר לעצמו שמישהו גר בעוטף כשיש מישהו חטוף בתוך עזה? זה לא יקרה. אין בן אדם בעולם שיחזור לחיות שם כשיש חטופים בעזה, חוץ מהמשפחות שיעמדו ליד הגדר כדי לצעוק לקרובים שלהן ולהיות הכי קרובים אליהם שאפשר, או ללכת פנימה להחזיר אותם. עד שהם לא יחזרו לא נוכל לעשות כלום. זה מצב נורא".

אתה מרשה לעצמך לדמיין את החזרה של סבא?
"אני לא רוצה לדמיין כלום בזמנים האלה, ומנסה לעשות כמה שפחות ספקולציות. כמה שפחות דמיון. הדאגה בעם עצומה. המצב של כולם שם נורא: השבויים, החיילים שנלחמים. יש פה מצב כללי מזעזע. נקווה שהדבר הזה לא ייגרר, כי יהיו לנו רק יותר ויותר אבדות. אם לא נמהר, יותר ויותר חטופים לא ישרדו, ויותר ויותר חיילים יפלו".