ההשקעה הממשלתית בשירותים ציבוריים בישראל נמוכה בכ-171 מיליארד שקלים בשנה לעומת ממוצע המדינות המפותחות (OECD), כך נמצא בדו"ח של פורום ארלוזרוב.

לעומת קבוצת מדינות השוואה, הדומות לישראל בגודל האוכלוסייה, הפער מתרחב לכ-284 מיליארדי שקלים. הדו"ח מראה כי בעשורים האחרונים הפער בין ישראל לממוצע ה-OECD בחלקה של ההוצאה האזרחית בתוצר גדל משמעותית, מה שמשקף פגיעה עמוקה במערכות הבריאות, החינוך והרווחה וביתר השירותים הציבוריים.

פורום ארלוזרוב הוא מכון מחקר לעיצוב מדיניות חברתית וכלכלית, שהוקם בשנת 2020 על ידי ההסתדרות. את הדו"ח כתבו עמית בן-צור, מנהל הפורום, ויוני בן-בשט, חוקר בפורום.

לפי הדו"ח, הפער בהשקעה הציבורית מה-OECD התפתח ב-40 השנים האחרונות, וביתר שאת מ-2003. ב-2003 הוביל נתניהו כשר האוצר בממשלת שרון תכנית קיצוצים נרחבת. לאורך שני העשורים שעברו מאז, ישראל ממשיכה לפגר מאחורי הכלכלות המפותחות בהשקעה באזרחים. הפער מול ממוצע מדינות ה-OECD באחוז ההשקעה האזרחית מהתוצר עומד על כ-9.8 נקודות האחוז, בעוד בשנת 1998 פער זה היה קטן בהרבה, ועמד על כ-3.4 נקודות האחוז בלבד.

ההוצאה האזרחית בישראל, המורכבת מסך ההוצאה הציבורית על שירותים לציבור, עמדה בשנת 2022 על 553.4 מיליארד שקלים. כדי להגיע לממוצע ה-OECD ליחס הוצאה ציבורית לתוצר, צריכה הייתה הממשלה להוציא 724.7 מיליארדי שקלים. הפער גדול אף יותר בהשוואה לקבוצת מדינות סמן בעלות גודל אוכלוסייה דומה: אוסטריה, בלגיה, דנמרק, פינלנד, הולנד ושוודיה.

 

אם נשקיע כמו ב-OECD: תוספת 35 מיליארד ש"ח לחינוך ו-27 מיליארד ש"ח לבריאות

על מנת להמחיש את הפגיעה של מדיניות זו בשירותים לציבור, מחברי הדו"ח הציגו את הסכומים החסרים בתחומים שונים, בהנחה שההוצאה האזרחית הייתה תואמת לממוצע ה-OECD (וההשקעה היחסית בתחומים שונים הייתה נותרת זהה).

לפי מדד זה, למערכת החינוך היו נוספים עוד 35 מיליארד שקלים (לא כולל 5 מיליארד נוספים להשכלה הגבוהה). למערכת הבריאות היו נוספים מעל 27 מיליארד שקלים, ולתחבורה –  16 מיליארד שקלים. לביטחון ולסדר הציבורי היו נוספים 10 מיליארד שקלים;  לרווחה – 5.4 מיליארד שקלים; לבינוי ושיכון – 4.2 מיליארד שקלים; לתחום הפנים והשלטון המקומי – 3.5 מיליארד שקלים; לתעסוקה – 1.7 מיליארד שקלים; לכלכלה והתעשייה – 1.5 מיליארד שקלים; ולחקלאות – מיליארד שקלים.

מערכת החינוך בישראל דורשת השקעה רבה, משום שהיא גדולה משמעותית ממוצע ה-OECD. הסיבה לכך היא האוכלוסייה הצעירה בישראל, כתוצאה משיעורי הפיריון הגבוהים. במערכת הבריאות, הגיל הממוצע הצעיר דווקא מקל על העומס, אולם גם בהתחשב בכך קיים תת-תקצוב חמור בתחום.

לדוגמה, ישראל ניצבת במקום האחרון ב-OECD בהכשרת רופאים לנפש. היא מכשירה 6.8 רופאים למאה אלף נפשות בשנה, פחות מחצי ממוצע ה-OECD שעומד על 14.2. לפי דו"ח משרד הבריאות, כמות המיטות לטיפול אקוטי בישראל עומדת על 2 לאלף נפשות, לעומת 3.5 ב-OECD.

כותבי הדו"ח ממליצים על הרחבה הדרגתית של ההוצאה האזרחית בישראל, לטובת צמצום הפער מול מדינות ה-OECD. הם מציעים כביטוי הראשון להגדלת ההוצאה הוספה של עובדים מקצועיים למערכי הרווחה, החינוך והבריאות.