שבוע אחרי שבר קופרשטיין נחטף לעזה ממסיבת "נובה" ברעים, סבא שלו מיכאל קופרשטיין בן ה-82 עבר אירוע מוחי. "חשבתי מה יהיה", אומר הסבא, "ואמרתי שהוא ייצא אחרון בגלל שהוא צעיר. קיבלתי את זה קשה מאוד. הכול השארתי בפנים, עד שביום אחד נפלתי בסלון. גם הרופאים אמרו שזה כתוצאה מזה. הוא הנכד שלי, הראשון מהבן שלי, הוא העיניים של סבא, היחיד שקיבל את העיניים הכחולות שלי".

"בימים אחרי שהודיעו לנו שבר חטוף", מספרת דודתו של בר, אורה רובינשטיין, "אבא היה מאוד מאוד שבור לב. הוא בן אדם סגור מאוד, הוא לא מוציא".

"הוא ילד חמוד, מתוק, אוהב לעזור"

בר קופרשטיין התגורר בשנים האחרונות אצל סבא מיכאל וסבתא פאינה בחולון. כפכפי הנייקי שלו עדיין מונחים לצד המיטה בחדר שלו, מחכים לו. מכאן יצא ביום חמישי, 5 באוקטובר, לעבוד במסיבה כחובש וסדרן, ולכאן מתפללים שיחזור.

"הוא עדיין ילד בשבילי", אומרת סבתא פאינה על נכדה האהוב, "ילד חמוד, מתוק, אוהב לעזור, מסוגל לעשות הכול, יש לו ידיים זהב. רצה להמשיך את הדרך של אבא שלו, ולכן התנדב בארגון 'ידידים' (ארגון מתנדבים לסיוע בדרכים – י.פ), תמיד אהב לעזור".

טל קופרשטיין, אביו של בר, עבר ב-2019 תאונה קשה. חודש וחצי לפני התאונה פתח עם בנו את "פלאפל הראל" בבת ים. התאונה הפכה את האב לסיעודי, והפלאפל נקלע לקשיים.  קופרשטיין הבן גייס את קופרשטיין הסב, והשניים ניסו להילחם ביחד על המקום. בר הצליח לגייס כסף לעניין, אבל אז באה הקורונה, והכול הלך לעזאזל. הפלאפל נסגר.

המצב הכלכלי בבית והצורך בחדר עבור מטפל סיעודי לאב, הביאו את בר לעבור לבית הסבא והסבתא. מכאן הוא יצא לפני יותר מחודשיים, ולכאן עדיין לא שב.

"בסוף אורה אמרה: אמא, בר בשבי"

סבתא פאינה: "ביום חמישי בר יצא לעבודה, ובשבת הייתה אזעקה. מיד התקשרתי אליו: 'בר, איפה אתה? מה קורה איתך?' מישהו לידו צעק: 'תראו כמה מטחים, כמה מטחים'. 'סבתא, אני בסדר', הוא אמר, 'אתם בסדר?' אמרתי 'כן'. והוא אמר: 'אנחנו מתקפלים ויוצאים'. השיחה שלי אתו הייתה ב-06:59. אחרי חצי שעה אני מתקשרת ובר לא עונה".

אורה רובינשטיין מיהרה אל בית הוריה. "היא ידעה שקרה משהו", מספרת פאינה, "אבל מה? לא ידוע. היא התקשרה לאמא של בר, וב-12:00 ומשהו היא התחילה לצרוח. אני לידה, היא רואה תמונה בטלפון, ולא מראה לנו, שלא יקרה משהו. בסוף היא אמרה: 'אמא, בר בשבי'.

אורה רובינשטיין: "אמא שלי התקשרה אלי בשבע בבוקר, ואני מתחילה לחייג לבר, שלוש-ארבע פעמים כמעט כל שעה, אין תשובה. בסביבות 09:30 אני כבר בטוחה שמשהו לא בסדר, והחלטתי ללכת להורים שלו, כי אחי, אבא של בר, חולה בכיסא גלגלים והאמא שומרת שבת, והם לא עונים לטלפונים. דרך העובד הזר שמסייע לאחי יצרתי איתם קשר. הם לא ידעו איפה בר, כי הוא גר אצל סבא וסבתא. איכשהו דרך דביר, האח הצעיר של בר, הצלחנו להגיע לחברה שבה הוא עובד. גם שם לא ידעו מה קורה, אמרו שיש להם איבוד קשר עם השטח ושיש שם יריות".

"הרגע שבו אמא שלי שמעה אותי צורחת"

בדיעבד התברר למשפחה, מכמה מניצולי המסיבה, שבר סייע לפצועים רבים – טיפל, חבש, הכווין אנשים, ניסה להיות המבוגר האחראי באירוע הנורא וחסר התקדים, שבו מחבלים צמאי דם טובחים, שוחטים, אונסים וחוטפים בני אדם שהגיעו לרקוד.

חבר שהיה במסיבה סיפר להם שראה את בר כשלמקום הגיע ג'יפ האמר שחור, ממנו נורה אר.פי.ג'י על הקבוצה שבר היה חלק ממנה. זו כנראה הפעם האחרונה שראו אותו.

אורה רובינשטיין: "בסביבות עשר בבוקר הבת שלי העלתה לאינסטגרם ולפייסבוק תמונה של בר עם מספרי הטלפון שלנו. חברה מתקשרת ומספרת שהבת שלה במסיבה, ואני התחלתי לחבר דברים. בסביבות 12:00 דביר מתקשר אלי, כשאני אצל ההורים, ואומר לי: 'תסכלי מה אני שולח לך בטלפון'. זה היה הרגע שבו אמא שלי שמעה אותי צורחת".

בתמונה, ומאוחר יותר בסרטון שהגיע בצהרי השבת הארורה לידי המשפחה, רואים את בר כפות בידיו ורגליו כשחבל לצווארו, על רצפת בטון לצד עוד חטופים, כשהוא צועק את שמו שוב ושוב. זו העדות שיש למשפחה שבר נחטף לעזה בריא ושלם.

בצהרי יום ראשון הגיעו למשפחה נציגי משטרה להודיע להם רשמית שהבן נחטף לעזה, ומאז יש קצין שמלווה אותם במסע מהגיהנום. "דרשתי שגם להורים שלי יהיה ליווי", מספרת אורה, "כי בר גר פה. הורים שהבן שלהם הפך לנכה בכיסא גלגלים, ואז הנכד חטוף בעזה. בר קיבל חיים קשים מאז שאבא שלו, טל, נפצע, הם היו קשורים מאוד".

"גייסתי קרובות משפחה בארה"ב ואוסטריה. אני במלחמה"

טל קופרשטיין התנדב שנים ארוכות במד"א ובאיחוד הצלה. הוא נפצע כשהיה בדרכו על האופנוע, חבוש בקסדה, לטפל בילדה שנפגעה בתאונה. בעקבות סיבוכים מהפציעה עבר אירוע מוחי. "כרגע הוא מרותק לכיסא גלגלים, מתקשה בקימה, יש לו בעיה בדיבור ויש לו קושי בבליעה", מספרת אורה, "אבל הראש עובד".

מאז התאונה של אחיה היא מסייעת למשפחה בעניינים כאלה ואחרים, הזיזה הרים כדי לאפשר להם חיים נורמליים עד כמה שאפשר; ומאז ה-7 באוקטובר היא מגויסת למשימה להשבתו של בר: "אני עושה מה שצריך. גייסתי קרובות משפחה בארה"ב ואוסטריה. אני במלחמה. קשה להיות אופטימיים, אבל אני פותרת את זה בעשייה, כי אני לא יכולה לשבת במקום אחד. מההתמודדות עם התאונה של אחי, יש לי ניסיון לקדם דברים".

מעסיקיה בקופת חולים כללית, היא מספרת, נתנו לה גב מלא כדי להיעדר מהעבודה ולהקדיש את עצמה לעניין. בהתחלה לקחה את אחיה בכיסא הגלגלים לכיכר החטופים, אבל אז תפסה אותם אזעקה, והיא לא הצליחה להגיע בזמן למרחב מוגן. מאז רק כשהבן דביר נמצא הוא לוקח את טל לכיכר. האמא נמצאת הרבה במטה המשפחות. מאז החטיפה, ארבעת אחיו הצעירים של בר במצב קשה מאוד.

"הייתי אומרת לנתניהו שיתקפל, שיעזוב, הוא הפקיר את כל האנשים"

חודשיים לפני השבת הארורה, בר הציל את סבא, שסבל גם אז מאירוע מוחי. "באמצע הלילה ראיתי שמיכאל במצב לא טוב", משחזרת פאינה, "צעקתי 'בר, בר', והוא בא והרים אותו על הידיים, הניח אותו על המיטה והזמנו אמבולנס. הוא עבר שיקום, ואז שבועיים אחרי שהוא חזר, בר נחטף. אירוע אחרי אירוע, שלב אחרי שלב, זה משפיע גם עלי".
מיכאל: "כמה אתה יכול? בסך הכול בן אדם".
מיכאל היה קרוב לסיים את חייו. "הלכתי כבר למעלה", הוא אומר, "והם אמרו לי תרד למטה".
פאינה: "הוא צריך לראות את הנכד שלו".

שלומם, כדבריה, "הכי גרוע שיש. ראיתי אותם חוזרים, שמחתי ובכיתי. שמחתי ששחררו ילדים ואימהות, ובכיתי שהנכד שלי שם, ושהשאירו שם את התינוק הזה בן תשעה חודשים. אני רוצה שהנכד שלי יחזור בריא ושלם כמה שיותר מהר, כדי שנוכל לראות אותו בונה את החיים שלו".

היא כועסת: "הייתי אומרת לנתניהו שיתקפל, שילך, שיעזוב, זה לא בשבילו, הוא הפקיר את כל האנשים". במשפחה לא חוסכים ביקורת על התנהלות הממשלה: "הם הפקירו את בר והפקירו אותם פעם שנייה", אומרת הדודה אורה, "אני לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה. הפעימות זה סיוט. לדעתי, היה צריך להוציא את כולם, לתת להם כל מה שצריך".

מיכאל: "הילדים שלנו לוחמים ושל ראש הממשלה מסתובבים בעולם. אני רוצה לדעת מה עושים בשבילנו, בשביל כולם".