בכניסה למשרדי אג'יק בבאר שבע מתנוססת תמונתה של ויויאן סילבר ז"ל, שנרצחה ב-7 באוקטובר בביתה בקיבוץ בארי. סילבר הייתה ממייסדות אג'יק ועמוד התווך בארגון, שפועל לשיתוף פעולה יהודי-ערבי בנגב וברחבי הארץ. "כשנודע לנו על מותה, התכנסו כאן כל העובדים, ישבו בקבוצות קטנות ובכו", מספר ח'יר אל-באז ומוחה דמעה. "היא הביאה כל כך הרבה אור. כשראית אותה, הבנת שהיא פועלת מתוך רצון שלכולם יהיה טוב, נוח ונעים".

אל-באז, יו"ר אג'יק ועובד סוציאלי בהכשרתו, מסביר: "אגי'ק משמעו בערבית 'אני בא לקראתך'. השאלה איך נחיה פה ביחד מעסיקה אותנו מיומנו הראשון". מחלון משרדו הצנוע נראים שמי באר שבע מתקדרים בעננים. "אף פעם לא ראינו בבניית מרחב משותף מעשה פוליטי של שמאל או ימין, אלא מעשה קיומי עבור כולנו, מעשה אסטרטגי.

"20 שנים אנחנו מנסים לבנות קהילות שנפגשות לשם הטוב המשותף. הרגשנו שחייב להיבנות מרחב משותף אמיתי. זה לא נבנה מעצמו, חייבים לבנות את זה. קהילות בדרך כלל לא מחפשות את האחר, הן מחפשות את הדומה להן. כדי לייצר תחושה אמיתית של מרחב משותף סביב אינטרסים משותפים, צריך לבנות אותו".

איך עושים את זה בנגב, שהקהילות בו במצוקה ונאבקות על משאבים?
"בכל מקום יש מחלוקות ואינטרסים. החוכמה היא למצוא את שביל הזהב במאבק האינטרסים. לצד המחלוקות יש נושאים לא במחלוקת: איכות חיים, רמה כלכלית, בריאות, תשתיות, איכות הסביבה. אנחנו לא דוגלים במפגש סביב אהבה לחומוס או מפגש מאוהבים. אנחנו רוצים ליצור מצב שכל הצדדים בו יזהו אחד את השני ממקום אנושי יותר".

כתושב תל שבע ואב לילדים בוגרים, אל-באז מודע היטב לפחד ההדדי בין הקהילות. "הפחדים קיימים. השאלה היא מה רמת החשיפה. עד כמה צעיר בדואי חשוף לחברה היהודית? מתי הוא נחשף? הוא נחשף לחברה היהודית באקדמיה או במקום העבודה בלי הכנה מוקדמת. מגיע הצעיר הבדואי למפגש אינטנסיבי, וזה עלול לגרום למתחים.

"לצד המחלוקות יש נושאים לא במחלוקת: איכות חיים, רמה כלכלית, בריאות, תשתיות, איכות הסביבה. אנחנו לא דוגלים במפגש סביב אהבה לחומוס או מפגש מאוהבים. אנחנו רוצים ליצור מצב שכל הצדדים בו יזהו אחד את השני ממקום אנושי יותר"

"המצב כיום במכללות ובאוניברסיטאות הוא בלתי נסבל, הפחד בשיאו, החששות בשיאם, יש תחושה שהאחר מאיים עליי באופן אישי. אם האנשים היו באינטראקציה חברתית בשגרה, יותר חשיפה ויותר התחברות, בעתות חירום החברה הייתה יותר חסינה. כשיש ריחוק, וכל צד בונה דימויים על האחר, החוסן ברמה נמוכה.

השיח האלים בחברה הישראלית מדאיג את אל-באז. "הוויכוחים האינסופיים מובילים לעלייה באלימות. אלה ויכוחים שבאים ממקום בעייתי. ראיתי עד כמה לצד אחד אין מושג מה הצד השני חושב. הקיטוב הוא בתוך האוכלוסיות וגם חוצה אוכלוסיות. הוא מגיע מניתוק".

צעירים יהודים נחשפים לראשונה לערבים כשהם מתגייסים לצבא או באקדמיה. צעירים ערבים נחשפים לראשונה ליהודים באקדמיה או בעבודה. איך זה משפיע על היחסים בין העמים?
"כל שנה יש כ-7,000 צעירים בדואים בני 18. 10% מגיעים לאקדמיה. בישראל מי שרוצה להשתלב חייב את ההשכלה הגבוהה. מה קורה ל-6,000 שלא מגיעים הוא שחלקם משתלבים בעבודות זמניות בשכר נמוך. ויש כאלה שלא. זה יוצר אוכלוסייה ללא אופק בהשכלה או בתעסוקה. כשאתה נפגש עם הלא-מוכר, ההתלקחות מאוד מהירה. המפגש האלים הוא לא רק בנושאים פוליטיים".

"כסף הוא לא הבעיה היחידה – צריך לשנות תפיסה"

אחד משדות הפעולה של אג'יק הוא החינוך. ב-2014 הוקם ארגון הנוער "שביבת אג'יק" (נוער אג'יק). "מי אחראי על החינוך של הנוער היום? מי אחראי על החינוך לערכים? יש משבר ערכים מאוד קשה. בתי הספר עוסקים בלימוד, החינוך הלא-פורמלי כמעט לא קיים, יש אזורים שלמים בחברה הבדואית שאין בהם מערכות חינוך לא-פורמלי. הרשויות המקומיות בקושי שורדות".

אל-באז מסביר שהחברה הבדואית עוברת תהליכי שינוי. "זו אוכלוסייה מסורתית שבפרק זמן קצר נחשפה לתרבות המערבית, לחברה הישראלית. המפגש לא נעשה תוך בניית מערך תמיכה שעוזר לאנשים להשתנות. אין להם סל קליטה במעבר מתרבות לתרבות. אדם שעסק בחקלאות נחשף באחת לעולם גדול שדורש השכלה, מיומנויות ויכולות שאין לו. הכלים וניסיון החיים שלהם לא מתאימים. דרך ההתארגנות קשה. אי אפשר לצפות מקבוצת מיעוט כזו להסתדר בכוחות עצמה. היא צריכה עזרה, היא צריכה את הריבון. כל משפחה בדואית שנייה חיה מתחת לקו העוני. ההבדלים בין תושב רהט לתושב כפר לא-מוכר הם רק בצורת מגורים, לא בבעיות החברתיות והכלכליות. מקורות ההכנסה נותרו דומים".

תוכניות החומש יכולות לשפר את המצב?
"יש בתי ספר, יש אזורי תעשייה, ראינו שינוי משמעותי בשנים האחרונות. אבל בהשוואה לצרכים זה לא מספיק. זה לא באיכות מספקת. צריך לקחת דור אחד ולהשקיע בו בצורה רצינית מינקות עד בגרות. זה ישנה את המציאות. 12 שנים של השקעה.

בית ספר ברהט. "צריך לקחת דור אחד ולהשקיע בו בצורה רצינית מינקות עד בגרות" (צילום: Romayan / ויקימדיה קומונס)

"אבל כסף הוא לא הבעיה היחידה – צריך לשנות תפיסה. עוד 200 אלף שקלים לבית ספר או מדרכות נוספות יועילו, אבל לא יפתרו את הבעיה. צריך פתרון כולל שנוגע לכל השכבות. כך משנים מציאות. צריך להסתכל על התמונה הכללית".

בשנים האחרונות צמחה בקרב הבדואים שכבה דקה של אנשים שהיטיבו את מצבם הכלכלי. "הם עדיין עניים, כי אנחנו חיים בקהילות ומחויבים למשפחה המורחבת, לקהילה. כשיוצאים מהבית המסודר, המדרכה בחוץ היא עוני. צריך לשנות לא רק את המציאות של היחיד, אלא של המרחב, של הקהילה".

איך מפגישים בין קהילות שיש ביניהן פערים כלכליים?
"באחד המפגשים דיברנו על חירום, ונאמר: 'מה שעובד בשגרה, עובד בחירום'. אסור לנו לחפש את המפגשים בתקופות מתח, אלא בתקופות רגיעה. לא באווירת פחד, המתח והחירום. המפגש הערבי-יהודי בבאר שבע בשנות הרגיעה היה כמעט נורמלי".

"צריך ליצור מנהיגות צעירה שמאמינה באפשרות של קהילות לחיות יחד. לא חייבים להסכים על הכול. אנחנו עוסקים בהכרת המציאות כפי שהיא, ומצפים מהם לעשות כפי הבנתם ליצירת מציאות טובה יותר.

"בעקבות האירועים בשלוש השנים האחרונות (מאירועי מאי 2021, תוכנית 550 והעלייה באלימות בחברה הערבית – י"ש), התחלנו לחשוב על שיתופי פעולה בין יישובים סמוכים, בין מועצות סמוכות. האטנו את הקצב בגלל הבחירות המקומיות. אנחנו שואלים איך בונים שותפויות, איך יוצרים פעילות תרבותית משותפת. זה לא בהכרח לחיות אחד בתוך השני. אנחנו מנסים לבנות מרחב משותף לפעילות ספורט ותרבות.

"מה שעשינו עד היום היה נחמד, אבל זה כמו להעביר את הים בכפית. עכשיו צריך בכמויות גדולות. אין דרך לשמור על החוסן של החברה חוץ מלגעת בכל הקהילות. כמו שהוקמו צוותי חירום יישוביים, צריך מערך חירום חברתי, צח"י חברתי"

"מרחב משותף הוא לא רק מרחב פיזי, אבל גם. הקניון בבאר שבע הוא מרחב משותף, למשל. מגיעים אליו יהודים ובדואים. איך הופכים אותו ליותר פתוח ומקבל? אני חייב להכיר בכך שיש מולי אדם".

איך זה ייראה אחרי המלחמה?
"לא היה מגע ישיר בין הקהילות ב-7 באוקטובר, אבל יש משבר אמון. הצורה שבה התנהלה החברה הערבית, שהבינה את הכאב וכיבדה אותו, מגבירה את האופטימיות. צריך שאנשים ירגישו שיש עתיד משותף, שאנחנו יחד. זה דורש שינוי התייחסות וחשיבה.

"צריך לעבוד על התודעה הכללית. יצרנו סרטונים, איך מה שקורה פה משפיע על כולם. אתמול רצנו בתל שבע לממ"דים פעמיים. צריך ליצור הזדמנויות ולבנות אמון מחדש, לחשוף את האוכלוסיות. אי אפשר לצפות מצעיר בדואי לדעת מה קורה בחברה היהודית על פחדיה וחלומותיה".

"מה שעשינו עד היום היה נחמד, אבל זה כמו להעביר את הים בכפית. עכשיו צריך בכמויות גדולות. אין דרך לשמור על החוסן של החברה חוץ מלגעת בכל הקהילות. כמו שהוקמו צוותי חירום יישוביים, צריך מערך חירום חברתי, צח"י חברתי".

כיצד פעולה ארוכת טווח אפשרית במצב הפוליטי הקיים?
"חיטה לא צריכה הרבה מים. מספיק לה מעט גשם בעונה. לא צריך הרבה משאבים. כדי לוודא שרוחות המדבר לא יזיקו, צריך לייצר הגנות. ההגנות שלנו הן התמיכה הציבורית. אם נצליח לשכנע את הציבור וליצור תפיסת עולם שחיים משותפים הם חוסן חברתי, תהיה הממשלה אשר תהיה, נצליח. צריך לעבוד על התודעה הציבורית. זה חלק מהמשימה, לשכנע כמה שיותר אנשים, בזכות של אנשים לחיות במרחב בטוח שמקבל אותם". בתום השיחה, גשם החל לרדת.