האם הניצחונות הם שבונים קהילת אוהדים? בוודאי לא אצל הפועל תל אביב כדורסל וכדורגל. אומרים על אותו גרעין קשה של 'השדים האדומים' שככל שייענו אותם כן יירבו וכן ייפרצו. אבל גם הם לא חשבו ש"עד המוות הפועל" זה משהו שיום אחד הם יצטרכו להוכיח, או לומר מעל קבריהם של כל כך הרבה אחים ואחיות, הורים וסבים.

"מוזר לדבר עליו בלשון עבר, מרגישה אותו נוכח, גם במשחקי הפועל"

את יעל גבאי (31), פגשתי בפתח הדירה אותה קיבלו הוריה ממקום עבודתו של אחיה יובל, שנפל ב-7 באוקטובר ביהודה ושומרון. במקור גבאי היא קיבוצניקית מרעים, והיום היא צלמת, סוג של מלכת פלורנטין. בקומה תמירה וחיוך תמידי היא מאירה את הרחוב, מקבלת אהבה מכולם. בדרכנו לבית הקפה "שלה", מקום בו יודעים שתבוא ומחכה לה, אנחנו רואות את הסטיקר של יובל בכל חנות בסביבה.

כבר בדרך אנחנו מדברות על היום הנורא. איפה היינו, מה עשינו, עם מי דיברנו. היא הייתה יום קודם במסיבה ההיא, והחליטה לחזור בשישי. אביה אמר לחבריו בהפועל שזה סוג של מזל. איך היה יכול לשאת עוד אבדן.

יובל אחיה הוקפץ בצו 8. הוא התחייל, נסע למקום בו הוצב, ונהרג בדרך בפיגוע ירי. כולם חשבו שההורים, שהיו נצורים באותו זמן בקיבוץ רעים, הם אלו שבסכנה. לפני מותו, הוא הספיק לכתוב להוריו שהוא אוהב אותם. בבוקר, לאחר שההורים פונו לתל אביב, הגיעה ההודעה למשפחה. גבאי ראתה את החיילים, ולא הייתה צריכה יותר מזה כדי להבין.

יובל גבאי ז"ל, אחיה של יעל, שנפל ב-7 באוקטובר. "היה מלא נתינה, אהב בעלי חיים, אני אמשיך את דרכו"

אנחנו מתיישבות בבית הקפה. גבאי מזמינה סודה עם תות "כמו בקיבוץ" והפוך על שיבולת, כמו בתל אביב.

"כל יום אצלי זה רגשות קיצוניים", היא אומרת, "בין בכי, צחוק, כעס, חיוך. עדיין מוזר לי לדבר על יובל בלשון עבר. אני מדברת עליו בלשון נוכח והוא באמת נוכח בכל מקום, דואג להזכיר לי שהוא איתנו. כל מני דברים מזכירים לי אותו, פרפרים לבנים, לגו אדום לבן, אפילו כשאומרים לי 'בוקר טוב' בערב אני נזכרת בו, כי הוא אמר בוקר טוב לכל אורך היום. גם במשחקי הפועל אני מרגישה אותו נוכח.

"יובל היה מאוד נוכח בכל מקום. מצחיק, ציני, חכם, שמח ומקרין שמחה על כולם. הוא עבד בחברת יובלים כרואה חשבון. גם שם כולם אהבו אותו, ו'ראו' אותו, כי הייתה לו נוכחות. הוא היה מלא נתינה ואהב בעלי חיים, התנדב בעמותת 'רחובות אוהבת חיות'. אני אמשיך את דרכו".

מתי הבנתם שלהפועל יש חלק גם באבל?
"לבשנו שחור להלוויה, אבל אבא לבש על החולצה השחורה את החולצה האדומה של יובל, זו שהוא שיחק איתה ב'הפועל אשכול' כדורסל והמשיך להגיע איתה גם למשחקי הפועל תל אביב. האוהדים הביאו להלוויה חולצות הפועל עם השם של יובל. היה רגע עצוב-מצחיק בו אמרתי שיותר יפה לי שחור, אבל אלבש אדום בשביל יובל. הרגשתי שאני מכבדת אותו, שאני לובשת את החולצה של הקבוצה שלנו בגאווה".

"הם באו בלי להכיר את אח שלי, כי הפועל איתנו"

טקס הלוויה של יובל היה בחולון, אך המשפחה התעקשה לקבור אותו בביתו בקיבוץ, למרות שהתגורר בשנים האחרונות ברחובות. תחת אבטחה כבדה, רעמי הפגזות וצבע אדום, נסעו בני המשפחה המצומצמת מחולון לרעים הנטושה, שם שב יובל לאדמה שכל כך אהב.

"כשהגעתי להלוויה בחולון ראיתי עוד ועוד אנשים עם חולצות אדומות ולא הבנתי מאיפה זה בא", מספרת גבאי, "היו המוני אוהדים שפשוט באו, חיבקו, תמכו. הם לא הכירו אותנו או את אח שלי, הם באו כי הפועל איתנו.  זה היה מרגש, בתוך כל העצב.

"הפועל, בעיקר הכדורסל, היו החיים של יובל, האישה השנייה אחרי תאיר בת זוגתו. לפני היציאה לרעים הביאו לנו האוהדים צעיף וביקשו שיובל ייקבר איתו ברעים. לראות את יובל נקבר עם דגל המדינה ועליו צעיף הפועל, זה היה אשכרה 'עד המוות הפועל' ".

גבאי מספרת שהאהבה להפועל היא עניין משפחתי: "זה בא מאבא שלי, שהגיע לקיבוץ מיפו. אצלנו אין צהוב בבית".

יובל גבאי עם אביו שבתאי ביציע האוהדים. "הפועל, בעיקר הכדורסל, היו החיים של יובל" (צילום: אלבום פרטי)

המחויבות של האוהדים לא הסתכמה בהגעה להלוויה: "לא הפסיקו לעטוף אותנו גם אחרי. אוהדים הכינו קנבסים, גרפיטי. ראיתי בפייסבוק שיש הקרנות של משחקים, אמרתי לאבא שלי 'בוא נלך' והלכנו. שבוע אחרי שיובל נהרג הגענו להקרנה וכולם הכירו אותנו, עטפו אותנו באהבה, ניגשו אלינו, חיבקו, סיפרו לנו על יובל, תמכו בנו ברמה הכי מדהימה שיש. הם מזכירים אותו לפני ואחרי ההקרנה. ליאב פישל, צלם של הפועל, הכין לנו כרזה שהפכנו אותה לסטיקר".

"אנחנו לא יכולים להגיע לקבר של יובל, אז אנחנו מגיעים לגרפיטי שלו, לשם אני הולכת גם לבד, יושבת ומדברת איתו. בשבוע הבא הזמינה אותי עמותת הפועל לטוס למשחק בבלגראד, שיובל היה אמור לטוס אליו. אני ואבי נטוס ונרגיש אותו שם. היה גם ערב הנצחה בבלומפילד לכל הנופלים והנרצחים, דיברו על כולם, נתנו מקום לכל נופל, שיר שהקליטו במיוחד, מתנות קטנות.

"כל אלה נותנים כוח ומשמעות. לא הייתי עוברת את הדבר הקשה ביותר בחיי, האובדן של יובל, בלי התמיכה של הקבוצה. יש לי חברים ומשפחה מדהימים, אבל התמיכה דווקא מהאוהדים היא כל כך לא מובנת מאליו, וזה נותן הרבה יותר כוח".

יעל ושבתאי גבאי על רקע גרפיטי המוקדש ליובל, שצויר על ידי קהילת האוהדים. "האוהדים הביאו לנו צעיף וביקשו שיובל ייקבר איתו" (צילום: אלבום פרטי)

יעל ואני הלכנו לראות את הגרפיטי ברחוב אליפלט. בדרך ראינו עוד ועוד כתובות גרפיטי של רוני אשל, איתי רון, תמיר ברק, אופיר מלמן, אופיר חג'בי, מני ואיילת גודארד. עוד ועוד שמות זועקים באדום, שחור ולבן מהקירות.

גרפיטי לזכר רוני אשל ז"ל, שנפלה ב-7 באוקטובר (צילום: אלבום פרטי)

גרפיטי לזכר עידן רז ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר (צילום: אלבום פרטי)

"כשראיתי אנשים עם חולצות אדומות ליד בית העלמין, יצאתי מההכחשה"

אופיר שי (26), הייטקיטסט, איבד את אחיו ירון ב-7 באוקטובר. ירון, המכונה 'נוני', היה לוחם בסיירת נח"ל. את שי פגשתי בבית הוריו היפה בקדימה. הירוק המתעורר לחיים בעונה זו ליווה אותי בדרך, והיופי והשקט היו מנוגדים למה שמתחולל בבתים הסגורים.

"עד המוות הפועל זה רק ביטוי, לא התכוונתי שתיישם אותו" אמר שי מעל קבר אחיו.

בבית הוא עשה לי סיור בתחנות חייו של נוני: בפינת ההנצחה בסלון הבית; בתמונה המרגשת שלו רוקד בחתונת אחיו עם צעיף הפועל; בחדרו המלא חולצות אדומות, צעיפים, תמונות וציודו הצבאי שטרם נפרק ארוז בארגזים.

חדרו של ירון שי. "ירון הקדיש את חייו להפועל" (צילום: אלבום פרטי)

המלחמה פגשה את שי, תכול העיניים והדומה כל כך לירון, בטיול חייו בפיליפינים. הוא הבין שהוא חוזר מיידית, והדרך היחידה הייתה ב-5 טיסות שונות. את ההודעה על ירון קיבל בטלפון מאביו, השר לשעבר יזהר שי, בחניית ביניים בין מנילה לאבו דאבי. שי הספיק לדבר עם אחיו יום קודם ולוודא איתו שיגיע ביום שישי הביתה, כי גם הוא התכוון לחזור בשישי, והוא התגעגע אליו.

"גדלנו כמו תאומים, למרות שהוא קטן ממני. כשהוא נולד הייתה התרגשות גדולה ומיד התאהבתי בו. ביקשתי לישון איתו, וההורים סידרו לי מיטה קטנה ליד מיטתו. הוא היה טוב ממני בכל. התגאיתי בו שהוא כזה מוצלח, יפה. בכל סופ"ש בו יצא הביתה הייתי מגיע לפגוש אותו, אפילו מביא אותו מהבסיס, יושב איתו ועם החברים, יוצא איתו".

אופיר שי (משמאל) עם אחיו ירון ז"ל. "אקדיש את חיי לזה שיזכרו אותו כמו שהוא – השנינות, הרגישות, האהבה למשפחה ולהפועל" (צילום: אלבום פרטי)

באיזה רגע אתה מבין שאתה מגיע עם חולצה של הפועל להלוויה?
"כל השעות לפני ההלוויה הן מערבולת ענקית, שעות מוזרות, מתוחות. בהתארגנות לפני ההלוויה הגיעו כל המשפחה, החברים, כל החמולה. היה ברור שאלבש את החולצה האדומה, גם לחתונה של ליאור אחי הבכור הבאנו צעיפים וחולצות. לאט לאט ראיתי סביבי בבית יותר ויותר אנשים מבקשים ולובשים חולצה אדומה. זה לא היה מוזר. זה היה טבעי.

"מה שאותי הפתיע זה כשיצאנו מהבית והיישוב היה עמוס בתנועה, לא הבנתי מה קורה, הייתי בהכחשה. כשהתקרבנו לבית העלמין ראיתי אנשים יוצאים מהרכבים עם חולצות אדומות ואז נפל האסימון.

"רוב ההלוויה הייתי עם הראש באדמה, אבל כשהרמתי אותו קלטתי את הפרצופים, חלק מוכרים וחלק לא, זה היה לי הזוי- במובן החיובי של המלה, שהם באו לתת כבוד לאח שלי".

בסרטון: מאות אוהדי הפועל בהלוויתו של ירון שי מאזינים לאביו, השר לשעבר יזהר שי, סופד לו

"גם אני הייתי מגיע לאחרים, אם לא הייתי מאבד את נוני. אנחנו מחויבים אחד לשני בקהילת הפועל. לראות את כל היוזמות שקמו, ההתרמות, סיוע למפונים, הגרפיטי… אולטראס הפועל עושים מעשה אצילי, והם עושים זאת בסתר, לא מוכנים לדבר על זה או להזדהות.

"אני מפורק לגמרי מאז הסיטואציה. נוני היה האדם הכי קרוב אלי בעולם, הוא הקדיש את חייו להפועל, לראות אותו מקבל את החיבוק הזה מהקהילה נותן משמעות עבורי ועבור המשפחה.

"כל המשפחה שלנו אוהדת הפועל, זה התחיל בסבתא שלי מאשדוד שהייתה ראשת השבט, היא הדביקה אותנו. אני מבין שכל מה שאני אעשה בחיים שלי, אני לעולם לא אוכל להחזיר את החוב שלי לקהילה הזו, למשפחה הזו, שהם פה בשבילי".

האחים אופיר וירון שי (צילום: אלבום פרטי). "הוא היה האדם הכי קרוב אלי בעולם, לראות אותו מקבל כזה חיבוק מהקהילה נותן לי משמעות"

משפחת שי נוהגים להגיע יחד למשחקים, עם קרוביהם וחבריהם. אלו שמגיעים קודם שומרים 25 מקומות עם הצעיפים. משפחת ליבשטיין, חברים קרובים של המשפחה, הם חלק מהחמולה הזו. לאחר מות ירון, שי כתב על כך לניצן ליבשטיין, בלי לדעת שניצן בעצמו נלחם על חייו באותם רגעים בכפר עזה. ניצן, ואביו אופיר שהיה ראש מועצת שער הנגב, נרצחו במתקפת החמאס.

"אקדיש את חיי לזה שכולם ייזכרו את ירון כמו שהוא. את השנינות המטורפת שלו, הרגישות, היכולת להרים חדר שלם, האינטליגנציה, האהבה למשפחה ולהפועל. יש קבוצה בפייסבוק שנקראת 'סיפורי נוני', אנשים נכנסים וכותבים עליו. מגיע לו שיכירו אותו".

"במקום לראות חברים ביציע, המפגש עבר להלוויות"

איך נוצרו ההתארגנויות של אוהדי הפועל במלחמה? רועי פוליטי, סטודנט הממתין לתחילת הלימודים וחבר ועד המנהל בעמותת הפועל, מספר:

"יוזמות רבות התחילו באופן ספונטני, כמו שקורה בקהילה. למשל, 'אולטראס הפועל' התחילו ליצור גרפיטי הנצחה לכל נופל.ת, נרצח.ת. גם לחטופים והחטופות. היה ברור שבתקופה הקרובה הולכים להיות ביחד, כי לבד אי אפשר לסחוב את זה. הקהילה המדהימה הזו נותנת משהו להיאחז בו.

"אנחנו מחלקים מרצ'נדייס במלונות המפונים, הלכנו עם סלים טועמה ועמרי אלטמן והיה מאוד מרגש." טועמה הוא עוזר המאמן של הפועל תל אביב, שהיה מזוהה איתה שנים רבות כשחקן, ערבי נוצרי מלוד; עמרי אלטמן הוא אחד מכוכבי הקבוצה העכשוויים.

"ספורט זה להגיע לראות את החברים כל שבוע ביציע. במלחמה היציע עבר להלוויות. המפגש לא היה במגרש, אלא בניחום אבלים. הגענו לכל הלוויה עם זרים של כל הגופים של הפועל, חולצות, צעיפים, היו משפחות שביקשו שנשיר. התחלנו הקרנות של משחקים ביחד, ויש משפחות שמגיעות וזה נותן להן כוח."

פרוייקט ההנצחה: ניחום אבלים, הקדשת משחקים ואתר אינטרנט

מור עזרן ואיתי מנטש, אוהדי הפועל בני 29, אנשי הייטק, הקימו את מה שיהפוך ל"חמ"ל" של הפועל במאי לפני המלחמה. מטרת ההתארגנות הייתה אז להביא את ילדי וילדות העוטף למשחק בבלומפילד. הם פתחו קבוצת ווטסאפ לתרומות והתארגנות.

ב-7 באוקטובר הם הבינו שקורה כאן משהו אחר וחיפשו איך לתרום. הם "העירו" את קבוצת הווטסאפ, העלו פוסט ששואל איפה אפשר לעזור והתחילו להתרים כספים. ב-8 באוקטובר כבר היה חמ"ל.

אנשי חמ"ל האוהדים של הפועל תל אביב מארגנים ארוחת המבורגרים לחיילים (צילום: אלבום פרטי)

עם הכסף הם סייעו למפונים בשיקום בתים שנהרסו, אך כשהגיעו ההלוויות חלה תפנית. ההרוג הראשון מקהילת האוהדים שהם התוודעו אליו היה עידן רז, לוחם גולני. "לאט לאט הגיעו עוד שמות של אנשים שאנחנו מכירים, וגם כאלו שלא" אומר מור, "הבנו שיש פה משהו שהוא מעבר לסיוע למשפחות. התחלנו בפרוייקט ההנצחה, שאנחנו ננציח את האוהדים שלנו בעצמנו, לעטוף את המשפחות, להגיע להלוויות, להביא זרים, חולצות עם שם הנופל, צעיפים. חלק ביקשו שנגיע עם חולצות אדומות, שנשיר את המנון הפועל. הקמנו אתר הנצחה. בנינו מערכת שתיפעלה את כל זה.

"כל אוהד יידע שלעולם לא יצעדו לבד", אומר מנטש, "אף אחד לא יישאר לבד לעולם". 'לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל אביב' הוא ה-המנון של הקבוצה. המנון אותו שרים ביציעים, ואותו שרו גם בלוויות.

"לצערי הפכנו למכונה משומנת של פעולות: מקבלים הודעה, יוצרים קשר עם המשפחה ועם חברים, מגיעים להלוויה, מגיעים לשבעה עם קנבסים ומתנות הנצחה, מקדישים משחקים. כולנו חלק מקהילה, זה מרגש את המשפחות בצורה שאי אפשר לתאר".

חולצות של הפועל תל אביב לצד זרי פרחים בהלווית חמשת בני משפחת קוץ, שנטבחו בכפר עזה ב-7 באוקטובר. יונתן ויפתח קוץ שיחקו בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב בכדורסל, וגם האב אביב נמנה על אוהדי הקבוצה (צילום: דפנה איזברוך)

מה זה נותן לכם?
"הרגשה שאנחנו חלק ממשהו יותר גדול", עונה מנטש, "הייתה עלינו סטיגמה מכוערת של "עוכרי ישראל", זה לא שבאנו לשנות אותה, אבל המעשים שלנו חשפו את התכונות הטובות שלנו, את מי שאנחנו, כמה אנחנו ערכיים, בעלי ערבות הדדית, משפחה אחת ענקית."

עזרן מוסיף: "אני מרגיש חלק מהמלחמה. יש לי פטור מהמילואים ואני רוצה לתרום למדינה בעורף, בעזרה לציוד לחיילים, למוצרים בסיסיים למפונים, לילדי העוטף, למשפחות החטופים."

לכל אורך הראיונות חזרה המלה "קהילה". לשייכות ולמשמעות יש כוח: כמו שמור אמר, "אלף ניצחונות לא היו גורמים לנו להרגיש כמו עכשיו".

הבטחתי ליעל גבאי ולאופיר שי שלעולם לא נשכח את אחיהם, כי לא רק "עד המוות הפועל", אלא גם אחריו.

המנון האוהדים: לעולם לא תצעדי לבד/טלי מרכוס

היום אחות היא מלחמתנו
מבטיח לך אהובתי
תחוגי נא את פגישתנו
באולמנו (מבצרנו) הביתי

אנחנו צועדים קדימה
אל שערי האצטדיון
עם הצעיף אדום אנחנו
שואגים את ההמנון

לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל אביב

את כל הארץ (אירופה) כבר חרשנו
בכל מקום בכל פינה
הלב אדום, השם הפועל
ושוב עולה המנגינה

לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל אביב

כאן הבית זה אוסישקין (בלומפילד)
ואותו לא מחליפים
אוהבים אותך הפועל
את השדים האדומים

לעולם לא תצעדי לבד הפועל תל אביב