רקע

טבח 7.10, על כל היבטיו המזעזעים, יצר בישראל מצבים אנושיים שאינם ניתנים לתיאור. משפחות רבות איבדו את יקיריהן, שנרצחו בטבח או נפלו במלחמה. במשפחות אחרות נחטפו תינוקות, ילדים, אימהות, אבות, סבים וסבתות. סיטואציה בלתי נתפסת בכל קנה מידה, אשר הפגישה את כל עם ישראל עם היבטים של טראומה. עו"ס התחילו בהדרגה לפגוש את נפגעי הטראומה במסגרות השונות – במלונות שפונו אליהם מי שביתם נחרב, במרפאות בריאות הנפש, במחלקות לשירותים חברתיים, בבתי חולים ועוד. בתי החולים נערכו זמן רב לקבלת החטופים השבים, ובהם גם מרכז שניידר לרפואת ילדים, שקלט ילדים שבים ואת בני משפחותיהם. כל השבים, עם חזרתם מעזה לישראל, נפגשו לראשונה עם צוות רפואי רב־מקצועי מכל התחומים: רופאים, אחיות, עו"ס, פסיכולוגים, דיאטניות, מורות ועוד. בחיבור זה אני רוצה לשתף באופן ראשוני במחשבות וברגשות שהתעוררו בי בעקבות החוויה שלי כעו"ס במרכז שניידר לרפואת ילדים, שקלט ילדים שבים ומשפחותיהם מייד עם הגעתם לארץ. לכל אחת ממשפחות השבים הוצמדה עו"ס אישית, לעיתים שתיים ולעיתים עו"ס ופסיכולוגית בצוותא. הצמדים הטיפוליים ליוו את השב/ה ואת המשפחה כולה מרגע הגעתם ועד לשחרורם מבית החולים. אני, כעו"ס, הייתי אחת המלוות.

מחשבות על ההתערבות הראשונית של העו"ס בבית החולים

• התערבות טיפולית במצב של אי־ודאות קיצונית. נדמה כי אפילו 30 שנות עבודה במרכז שניידר לרפואת ילדים לא הכינו אותי לסיטואציה מורכבת זו. כך הרגשתי ברגע הראשון, כשנאמר לי שאלווה את אחת ממשפחות השבים. כל מטפל יודע כי גם בשגרה עליו לשאת באורך רוח פרקי זמן ממושכים של אי־ידיעה וחוסר ישע, ושבכל חדר ייעוץ מצויים בהכרח שני אנשים מפוחדים מאוד: המטופל והמטפל (Bion, 1967). אך במקרה זה, תחושת האי־ודאות בנוגע למצב החטופים ובעקבותיה רמת החרדה – היו אחרות. ברגעים אלו הזכרתי לעצמי כי אני למודת טראומות, וכבר ליוויתי מטופלים רבים במחוזות אלו. נאחזתי בכל זאת בניסיון המקצועי, בידע התאורטי והמעשי על התמודדות עם משברים, ובעיקר בידיעה כי אנו, בני האדם, סתגלנים הרבה יותר ממה שנדמה לנו, וכי יצר החיים קיים דווקא במקומות שבהם פגשנו אובדן ומוות. מחשבות אלו חיזקו אותי לפני המפגש עם המשפחות ואף במהלך האשפוז. ואכן, לצד הייאוש, הבהלה והעצב, היה אפשר לראות – כבר ביום הראשון שלאחר ליל ההגעה – התאוששות, סימני חזרה לחיים ואפילו משחק והנאה של ילדים והתחברות מחודשת עם בני משפחותיהם.
• יכולות של יצירת קשר ואבחנה מהירה – ברמה האישית וברמה המשפחתית. בית החולים שימש מעין גשר בין השבי לבין החזרה למציאות החיים. הרגשתי כי אנו מנסות לייצר סביבה המדמה בית, ובזמן קצר, בתוך ימים ספורים – לעזור ליצור איזון רגשי ומעשי מסוים עבור הילד השב ומשפחתו. זו הייתה חוויה עוצמתית ואינטנסיבית, שדרשה יכולת ליצור קשר במהירות עם הילד ובני משפחתו. עשינו זאת בעדינות, מתוך כבוד לפרטיות ומתוך הבנה כי עלינו להחזיר להם בהדרגה את השליטה על חייהם שאבדה להם. נתנו להם אפשרויות לבחירה ולהחלטה, כדוגמת מי יבשר לשב את הבשורה המרה על אובדן או מוות של אחד מבני המשפחה, מתי ישתחררו מבית החולים ולאן ישתחררו – שהרי רבים מהשבים איבדו את ביתם. כל זאת, כשאנו לעיתים ממליצות ולעיתים רק נוכחות.

טל גולדשטיין אלמוג במפגש ראשון עם המשפחה לאחר השחרור משבי החמאס (צילום: דוברות מרכז רפואי שניידר)

• גמישות מחשבתית ומעשית. הכול היה לא צפוי, וכך גם התנהלנו במחלקה. על אף שהיה פרוטוקול שהוכן מראש ועזר בהתארגנות, לעיתים קרובות הנחנו אותו בצד, הקשבנו קשב רב למה זקוקה המשפחה ולמה זקוק הילד – ופעלנו בהתאם. הגמישות נדרשה בכל הממדים, החל משעות הנוכחות שלנו במחלקה, שכללו גם שעות ערב ולעיתים לילה, וכלה במחשבה תוך כדי תנועה כיצד לבשר בשורה מרה. פעמים רבות מצאנו את עצמנו מתלבטות ומחליטות בשונה ממה שחשבנו מלכתחילה.
• התמסרות טוטלית. התמסרות היא חוויה של היות לחלוטין בתוך הרגע בהווה, במקום שבו העבר והעתיד, שני הזמנים המצריכים דעת במובן של תהליכים שניוניים, נמוגו מן המודעות (גנט, 1990). במהלך האשפוז, נראה כאילו הזמן עצר מלכת. המחלקה, על אנשי הצוות הרפואי והפסיכוסוציאלי שבתוכה, פעלה ללא לאות למען המשפחות, מתוך מחויבות ואכפתיות רבה. בבסיס הייתה חשיבות רבה להיענות לצרכים ולחוסרים של כל משפחה בהתאם לרצונה. כך, כולנו התגייסנו לכל בקשה של הילד או המשפחה, החל מהאוכל שהילד אוהב במיוחד וכלה בתספורת, ועוד ועוד.

מחשבות בנוגע למטפל

• מתן מקום אישי לחרדת המוות. הפחד מפני המוות אורב תמיד מתחת לפני השטח. כדי לסייע לעצמנו להתמודד עם המודעות למוות אנו בונים חומות הגנה, רבות מהן על בסיס התכחשות, אך איננו יכולים להרחיקו ממחשבתנו (יאלום, 2002). המפגש החזיתי עם השבים, מעצם טבעו, מעמת בעוצמה רבה עם חרדת המוות על כל גווניה. נראה כי המודעות האישית שלנו לכך וההכרה בחששות שלנו מהמפגש עם השבים סייעו בהתמודדות עם המפגש עצמו.
• מציאת המקום והמשמעות שיש לי, כעו"ס, בתוך סיטואציה כאוטית. בתוך ההמולה וההצפה הרגשית, הרגשתי כי מציאת המקום שלי – היכן להיות, לעיתים ממש פיזית, בתוך המחלקה, ומתי לסגת; מתי לגשת ומתי להניח – היא סוגייה בפני עצמה. אני סבורה שההכרה בכך שיש משמעות למה שאני עושה, גם אם לעיתים זה "רק להיות נוכחת", עזרה לי מאוד גם להתמקם.

בית החולים שניידר (קרדיט: דוברות בית החולים)

• עבודה בצמד טיפולי עם כל משפחה – פעמים רבות אמרתי לפסיכולוגית שעבדה איתי בשיתוף פעולה עם אותה משפחה: "איזה מזל שאנחנו ביחד". הבנתי שלא נכון ולא אפשרי ללוות משפחה במצב זה לבד. יש חשיבות להתחלקות הרגשית והמעשית, למחשבה המשותפת ולוונטילציה שהתאפשרה תוך כדי תנועה.
• מודעות לטראומטיזציה משנית. טראומטיזציה משנית נקראת גם דחק פוסט־טראומטי משני. זו תסמונת שכוללת התנהגויות ורגשות הנובעים ממעורבות רגשית עם אנשים שחוו טראומה (ויצטום, 2016). המודעות להשלכותיה על המטפלים בטראומה חשובה מאוד, ובוודאי במקרה זה. חשוב לא להעמיס יותר מדי; כדאי שאותה עו"ס לא תקבל חטופים חדשים יום אחר יום. כמו כן, חשוב לאכול במהלך המשמרת, להתאוורר ולאפשר זמן שינה. יש חשיבות לעבודה בצוות, לתמיכה ולתחושת השותפות.

לסיכום

מחשבות אלו נכתבו זמן קצר לאחר קבלת השבים במרכז שניידר לרפואת ילדים. מן הסתם, הן דורשות עיבוד רגשי נוסף. חשוב לציין שהעו"ס והצוות הרב־מקצועי בבית החולים הם רק השלב הראשון במתן סיוע לשבים. המסע של כל אחד מהם ושל משפחותיהם יהיה ארוך, ומהתרשמותי – המעטפת הטיפולית שהצליחו לייצר עבורם בקהילה היא טובה ומרשימה.

רשימת המקורות

גנט, ע' (1990). מזוכיזם, כניעה, התמסרות: מזוכיזם כסטייה של התמסרות. בתוך: ס' א' מיטשל ול' ארון (עורכים), פסיכואנליזה התייחסותית – צמיחתה של מסורת (עמ' 297-262). הוצאת תולעת ספרים בע"מ.

יאלום, א' (2002). מתנת התרפיה. הוצאת כנרת.

רובין, ש', מלקינסון ר', וויצטום א' (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול – תאוריה וטיפול. אוניברסיטת חיפה.

Bion, W. R. (1967a). Notes on memory and desire. Psychoanalytic Forum 2: 271-80

***

סיגלית עופר – עובדת סוציאלית במחלקת השבים של מרכז שניידר לרפואת ילדים מקבוצת כללית. דוקטורנטית בתוכנית ללימודי מגדר ומרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן.  sigalit9999@gmail.com