"אחי הוא השמש של חנוכה", אומר נועם פלקה, ביום האחרון לשבעה על אחיו, לוחם דובדבן עלמנאו-עמנואל ז"ל, שנפל בקרב ברצועת עזה. "הוא הדליק ארבעה-חמישה נרות עם האור שלו, ממש. בתורה אומרים: 'נר השם – נשמת אדם', נר נשמה, האור שהוא מפיץ עלינו. הוא ממש הדליק חיים באנשים. הנס שקיוונו לו, נס חנוכה שלנו לא קרה, אבל בזכות אחי הגיבור הזה, יש נס חנוכה לאנשים שהוא הציל, זה מה שהוא תמיד רצה – לעזור".

מאמיי ואנדיהו פלקה, הוריהם של נועם, עמנואל ז"ל ויואב שנולדו באתיופיה, ושל שרה ולאה שנולדו בישראל, בחרו, מעל מיטתו של עמנואל, לתרום את איבריו. לבו וריאותיו הושתלו בהליך משולב בבית החולים בילינסון; הכבד הושתל בבת 53; כליה ולבלב הושתלו בבת 45 בבית החולים איכילוב; וכליה נוספת הצילה בן 58 בבית החולים הדסה עין כרם.

עמנואל פלקה בסיום המסלול. נועם: "את העובדה שאנחנו לוחמים הסתרנו מההורים" (צילום: אלבום פרטי)

ההכרעה על התרומה, כמו שמתאר זאת נועם פלקה, הייתה ברורה מאוד, מתוך ידיעה עמוקה שזה מה שעמנואל היה רוצה: "הרופאים הכניסו אותנו לחדר, התחילו להסביר לנו את המצב, שיש מוות מוחי, שיש עוד כמה שעות ושיש זמן מסוים לתרומת איברים. ההבנה הזאת שנופלת, זה היה מאוד שובר. אימא שלי צועקת: 'שיעזור, זה מה שהוא רצה לעשות כל החיים שלו', וכולם מתפרקים, מבינים שהוא לא יחזור אלינו".

"הלב המושתל הוא הלב של ישראל"

כדי להציל חיים, לא מעט משפחות בחרו מאז 7 באוקטובר לתרום את איברי יקיריהם שנפלו בקרב או נרצחו על ידי מחבלי חמאס. במרכז הלאומי להשתלות, שבראשותו עומדת ד"ר תמר אשכנזי, לא מספקים נתונים מדויקים, אך מספרים שלאחר שנחקק חוק מוות מוחי ב-2018 ולאחר הסכמה של רבנים חשובים, יש יותר מודעות, ומספר התורמים גדל כל הזמן.

ד"ר תמר אשכנזי, ראש המרכז הלאומי להשתלות. "המשפחות כולן רוצות לממש את הבקשה של המנוח" (צילום: דוברות המרכז הלאומי להשתלות)

בין החיילים שנפלו מאז 7 באוקטובר ושאיבריהם הצילו ומצילים חיים: נתנאל איתן ז"ל, בן ה-22 מירושלים; הרב נערן אשחר ז"ל, בן 33, משדמות מחולה; שוהם בן הרוש ז"ל, בן 20, מחיספין; עמיחי רובין ז"ל, בן 23, מעכו; רועי נהרי ז"ל, בן 23, ממושב אורה; ויהונתן יצחק סמו ז"ל, בן 19, מכרמי צור.

פרופ' דן ערבות, מנהל המערך לניתוחי לב וחזה בבילינסון, שביצע את השתלת הלב של סמו: "הלב הזה, שפעם בגופו של יהונתן ז"ל והיום פועם בגופו של המושתל, הוא הלב של מדינת ישראל. מדינה שבה באירועים הקשים ביותר רואים את האחר".

ד"ר אשכנזי: "גם אם הנפטר חותם על כרטיס אד"י, אנחנו תמיד פונים גם למשפחה. המשפחות כולן רוצות לממש את הבקשה של המנוח, ומאז המלחמה יש נכונות מאוד גבוהה, תחושה של התגייסות ויותר נתינה. זה אף פעם לא פשוט, אבל מעכשיו לכל אחד יש בן או אחיין בעזה, וכל אחד חושב שגם הוא היה יכול להיות האבא או האימא".

החביא את תעודת ההצטיינות בארון הבגדים

משפחת פלקה עלתה לישראל ב-2004, בתחילה למרכז הקליטה נורית, משם לבת ים, ובשנים האחרונות חיה המשפחה בקריית גת. עמנואל למד בבית הספר היסודי הראל, בישיבה התיכונית אדר"ת, ומשם עבר לישיבה בעלי, פסע בעקבות אחיו במסלול החיים הקצר: "יש בינינו שלוש שנים הפרש", מספר נועם, "אפשר לומר שעשינו אותם מסלולים. כשהייתי במכינה בעלי, ראיתי כי טוב, אמרתי לו: 'אחי, תבוא לעלי', והוא באמת הגיע לשנה, אחר כך המשיך לישיבת עטרת מרדכי בצפת. הוא רצה להעמיק בלימוד גמרא והלך לישיבת הסדר, אבל התכוונן פנימית לשירות בסיירת.

עמנואל פלקה מקבל תעודת הצטיינות. אחיו נועם:  "ידעתי שהוא יקבל, ואמרתי לו: 'תשלח לי תמונה של התעודה כשתהיה'. הוא נפנף אותי" (צילום: אלבום פרטי)

"במיון הראשון הוא לא הצליח, התקשר אלי ואמר: 'לא הייתי בכושר, לא יודע מה קרה לי'. הוא קיצר בחודשיים את שנת הלימודים בצפת כדי להתאמן לצבא. הוא התאמן לגיבוש יח"טיות (יחידות חטיבתיות – י"פ) של הצנחנים והתקבל לדובדבן.

"הוא סיים מסלול לפני חודש, וקיבל הצטיינות. ידעתי שהוא יקבל, ואמרתי לו: 'תשלח לי תמונה של התעודה כשתהיה, זה כבוד להורים'. הוא נפנף אותי. בשבת האחרונה, כשהגעתי לבית של ההורים לפני שהוא נהרג, אני קולט בארון בגדים שלו תעודה מוחבאת של מצטיין פלוגתי. מאוד שמחתי, ידעתי שהוא תותח ושהוא לא מדבר על זה".

"על הסוללה צלף פגע בו"

מתחילת המלחמה כל הבנים לבית פלקה מגויסים: האח הצעיר יואב בסדיר; עמנואל סיים מסלול חודש לפני שנפל; ונועם במילואים באגוז, שם עשה את שירותו הסדיר. הוא הוקפץ בצו 8 בשבת הארורה, היה בצפון ובשטחים, והיה אמור להיכנס לרצועה בסוף הפסקת האש, יום אחרי שאחיו הצעיר נכנס.

"את העובדה שאנחנו לוחמים הסתרנו מההורים", הוא אומר, "בסוף כולם בצבא ויש לנו מדים ונשק". אבל כשקצינים מגיעים מתחת לבית יש דברים שכבר אי אפשר להסתיר.

"יום לפני הכניסה דיברנו, והוא אמר לי ככה במושגי קוד שהוא אהב, שניפגש. אז באמת נפגשנו אבל לא כמו שרצינו.

"בלילה בין ראשון לשני הם הותקלו בכניסה לדרום הרצועה", מספר נועם על ההיתקלות שבה נפל אחיו הצעיר. "היו צריכים לעלות לסריקה, ואח שלי בלי להסס, עם אישור מפקדים כמובן, עלה על סוללה כדי לדווח מה קורה. שם צלף פגע בו, ככה אומרים. הרופאים טיפלו בו ישר, פינו אותו לבארי ומשם הטיסו אותו לסורוקה".

"בבית החולים הבנתי שזה הזמן לתפילות"

הציוד של נועם לקראת כניסה לעזה כבר היה מוכן, ואז הגיעה הבשורה: "הודיעו לי לפנות בוקר, העירו אותי, חשבתי שצריך לשמור על משהו. חשבתי שאח שלי נפצע קשה. בלב אני גועש ורועש, אבל עמנואל הוא יהיה חזק, שבוע-שבועיים הוא ייצא מזה. לא התפרקתי או משהו. אספתי את עצמי. התקשרו אליי, אני מספר החירום שלו. התקשרתי להורים כדי לעדכן אותם בהדרגתיות, שיש חיילים למטה, שהם ייקחו אותם לבית חולים.

"כשהגעתי לבית החולים כל התקווה שאחי החזק יקום מזה, פתאום זה הכה בי, הרגשתי משיכה בבטן שאני לא יודע להסביר אותה. רואה את המצב שלו בעיניים, לא בדמיון, הבנתי, זה לא היה מצב קשה, זה היה אנוש. ההורים הגיעו לפניי, והבנתי שאני צריך לאסוף אותם וזה הזמן לתפילות. להתפלל זה מה שיעזור, שייתן יד לרופאים להצליח. ברגע אחד זה עבר מלדאוג עליו ללדאוג להורים, זה משהו אחר.

"ההורים שלי מתנחמים בזה שזה מה שהוא רצה, להגן על המולדת, אין דבר גדול יותר מזה. הגענו לארץ הזאת, עם כל הקשיים, וזה לא לחינם. יש להם אח ובן גיבור"

"במהלך היום טפטפו – המשפחה הקרובה; אנשים שולחים מכל מקום תמונות וסרטונים של תפילות; רבנים מתפללים ליד המיטה; זה נותן תקווה שהנה עוד רגע הנס שלנו, נס חנוכה שלנו, עוד מעט קורה. לצערנו, כל זה לא היה כמו שציפינו שיהיה. עמנואל תמיד אמר שזה הייעוד שלו בחיים, זו המטרה – להגן על המולדת ש-2,000 שנה כל העם חיכה להגיע אליה, והעדה בכלל, כל התלאות בדרך. ההורים שלי מתנחמים בזה שזה מה שהוא רצה, להגן על המולדת, אין דבר גדול יותר מזה. הגענו לארץ הזאת, עם כל הקשיים, וזה לא לחינם. יש להם אח ובן גיבור, ואנחנו כאן וצריכים בכל הכוח להפיץ את האור שלו. אני יודע שלהורים ייקח זמן, ומקווה שהזמן ירפא מה שאפשר ושירימו ראש. אנחנו בסירה אחת עם עוד המון משפחות ועם שלם שצריך לנוע קדימה.

"עמנואל זה עלם, זה עולם, עמנואל זה האותיות של עלמנאו. לא רצו לשנות. אני מרגיש עמנו אל. הידיעה שהוא שילב ספרא וסיפא הלוואי על כולנו".

"שהבן שלי המתוק הזה יגדל בלי חשש לטילים"

בנו הבכור של נועם, מתניה, רק בן חמישה חודשים. "בלב מאוד קשה", הוא אומר, "יש פנים ויש חוץ. בחוץ אני כאילו מנהל את האירוע הלא רצוי הזה, את הלוויה והשבעה, צריך להיות חזק בשביל ההורים והאחים. התפללתי שהאבדות לא יהיו לקרוביי, ובסוף זה על הכי קרוב שלי. אתמול התבשרנו על חבר, הורדתי דמעות, זו עוד בשורה".

למרות האבל, הוא מוצא טעם למלחמה בעצם התרומה האדירה של אחיו, ובמחויבויות שלו לציבור רחב יותר, לעם: "לי זה נותן נחמה מאוד גדולה, שזה לא סתם. הוא החייל הכי טוב בצה"ל, הוא בא ונלחם, עשה כל דבר כדי להיות הלוחם הכי טוב, בול כמו שקרה. אנחנו עכשיו במלחמה, וצריכים לנצח בה ללא ספק. צריכים לנצח, להחזיר את כל השבויים והחטופים, את מי שאפשר להציל.

"הצוות שלי עוד בפנים, והתקווה שלי היא שהבן שלי, המתוק הזה, יגדל בלי חשש לטילים. לא רוצה שיגדלו ככה. אני יודע שיהיו עוד אבדות, מתפלל שלא יהיו, וגם יודע שאחי לא מת לשווא. הוא רצה להיות לוחם שמגן על העם שלו, בגופו, בחייו, וגם במותו".

"אחי לא מת לשווא" (צילום: יהל פרג')