אירועי 7 באוקטובר פגשו את חניכי המדרשה לחיים משותפים בקיבוץ מזרע במקומות שונים. "חזרתי לכאן שלושה שבועות אחרי פרוץ המלחמה", מספרת עינב (שמותיהם המלאים של חניכי המכינה שמורים במערכת), בת 18 מתל אביב, חניכה במדרשה. "הייתי מאוד טעונה. אף אחד לא יגיד לי מה להרגיש. באותו ערב, התיישבתי עם חברה ערבייה, והיא סיפרה איך היא רואה את זה. חשבתי שאתפוצץ עליה, אבל זה הרגיע אותי כי הבנתי. זה הפתיע אותי. אני עדיין עם מטען, אבל הרבה פחות".

אחמד, בן 19 מאכסאל, גם הוא חניך במדרשה. "לי היה חשוב לחזור לפה", הוא מספר. "חשבתי שאם אשב בבית זה לא יעזור. רציתי לחזור לדבר על זה. זה קרה בכל מיני שיחות. באנו עם כל מיני מטענים. פגשנו מכל הצדדים פה. יש שנפגעו. זה היה אתגר לדבר על זה, אבל אנחנו רוצים לעשות שינוי. מיד בהתחלה אמרתי שאני מדבר בשמי ולא מייצג את הערבים. כל אחד בא בשם עצמו".

המדרשה לחיים משותפים. "אתה לא גר עם ציבור שלם, אלא עם אדם ספציפי" (צילום: יניב שרון)

מרכז מעשה, שהמדרשה שייכת לו, עוסק ביצירת מעגלי התנדבות ועשייה חברתית לצעירים בישראל, ומתמקד בצעירים מקבוצות מוחלשות. השבוע מתחיל בכינוס ועדות החניכים שמנהלות את המקום, וממשיך לשיעורים, שיחות קבוצה, פעולות התנדבות למען הזולת מחוץ למדרשה ופעילות תרבות.

"אתה לא יכול לשפוט", אומר אחמד. "זה מאפשר לכבד אחד את השני. אנחנו מגיעים לכאן כדי להכיר. כל אחד כאן חייב לכבד. המסגרת מאפשרת את המפגש. בחוץ המפגש הוא שונה. פה פשוט מקבלים אחד את השני כי חיים ביחד. להכיר כל אחד מה הוא חושב. לא תסכים, אבל לא תעשה משהו רע בגלל זה. אתה מכבד ואתה משתנה".

עינב: "המפגש כאן הוא הכי אישי. אתה לא גר עם ציבור שלם, אלא עם אדם ספציפי. מנקים יחד, אוכלים יחד. יש גם בושה. אתה מכבד אותו כי אתה מכיר אותו".

החניך שחזר להדריך: "רציתי להיות עבורם הדמות שחיפשתי"

רבין אבו חמיד, בן 23, היה חניך במחזור השני של המדרשה, וכיום מדריך בה קבוצה. "המחזור הזה יותר מגוון מהמחזור שלי מבחינה פוליטית. זה מעלה התמודדויות חדשות. יש כאן הכול, מימין קיצוני לשמאל קיצוני. אני צריך לראות שאין התנגשות מעבר לשיח הספציפי. שזה לא חורג מעבר לשיחה. אני משתדל להיות איתם בהפסקות, להיות מעורב בשיח, כדי שיוכלו לפנות אליי אם לא נעים. אני צריך לתת להם פרופורציות, להזכיר: 'אתם פה כאנשים. אתם חיים אחד עם השני'".

החצר. "הקסם האמיתי קורה בערב, בצחוקים, בסיפורים, בין השיעורים" (צילום: יניב שרון)

אבו חמיד, יליד הכפר כסרא סמיע, הגיע להדריך במדרשה עם פתיחת שנת הלימודים. "הגעתי לכאן דרך חברה משותפת ממועצת התלמידים. אחרי המכינה התגייסתי, ואחר כך נסעתי לחו"ל. עלי מצוות המדריכים שלי סיפר לי שמחפשים מדריך למחזור השישי. הייתי בניו יורק. חזרתי, ויומיים אחר כך התחלתי להדריך. מאז, אני בעשייה בלתי פוסקת. אם לא הייתי מאמין במקום, לא הייתי בא. היה משבר והם נזקקו לי. זה כמו משפחה. העדפתי לעשות מאשר להסתכל מהצד".

איך מתמודדים עם החניכים כיום, עם השאלות והרגשות שהם מביאים?
"רציתי להיות הדמות שאני חיפשתי כחניך. המדריך שהייתי רוצה שיהיה לי. אני משתדל לעשות הפרדה. אבל אני נקרע בין הדמות החינוכית לבין רבין הפרטי. אני משתדל להסתכל עליהם כאנשים שעוד חושבים ומרגישים הרבה דברים. הם לא רק הדעה הפוליטית שלהם. אני לא יכול לא לאהוב מישהו רק על סמך דעה פוליטית.

"אני יחסית קרוב אליהם בגיל. זה משהו שהוא חלק ממני, ללוות אנשים בנקודה הזו בחיים, בגיל ההתבגרות. יש שוני בסיטואציות, אבל השאלות המהותיות דומות, מי אני, מה הזהות שלי. אין לי תשובות לכל. לא תמיד אני עונה מתוך הזדהות, אלא לפעמים מתוך הניסיון שלי.

המנהל: "הבנתי שאני לא יודע כלום על הנרטיב של להיות ערבי בישראל"

"הפרויקט הזה הוא מעבר למלחמה, הוא היה לפניה וימשיך אחריה", קובע נחרצות איתי שורניק, מנהל המדרשה. "ב-9 באוקטובר החניכים חזרו, ומיד התחלנו בהתנדבות. הצוות הוביל והחניכים נרתמו. לא כולם הגיעו, חלק חששו. התנדבנו בחברה היהודית והערבית. עשינו פעילות עם ילדים מפונים, חמ"ל אזרחי 'לב אחד', ארזנו חבילות מזון. בטבריה ניקינו מקלטים של זקנים.

"אחד החניכים הערבים שמע מישהו ברחוב אומר שצריך להרוג את כל הערבים. ברור שמשהו הולך להקצין. ישבנו עם החניכים והסברנו להם. הם חיים את המתח הזה. עכשיו הוגבר הווליום. כנער ערבי, אתה גדל לזה. זה לא זר להם. זה חלק מסיפור החיים של להיות ערבי בישראל.

"יש כאן חבר'ה שמפחדים לבטא את הדעות שלהם. כאן אנחנו יוצרים סביבה מוגנת. מי שמערער על זה, מורחק. הקו האדום הוא זלזול, לא לתת מקום לבטא. זה המרחב הבטוח. אנחנו מקפידים לשמור על המרחב הפרטי. מי שחורג מהכללים, מטופל.

איתי שורניק. "אני לא רוצה לשחק בלאהוב את האחר, אני רוצה מפגש אמיתי" (צילום: יניב שרון)

"כל משפט שנאמר כאן בעברית נאמר גם בערבית, מתוך תפיסה של שותפות אמיתית. יש רצון לחיים משותפים. כולם צריכים לשטוף כלים, לדאוג לניקיון, להגיע בזמן לשיעורים. גם אם החניך הערבי יודע עברית, הוא צריך להבין בשפה שלו. יש פה חניכים ערבים שלא יודעים עברית וחניכים יהודים שלא יודעים ערבית. מתרגמים הכול.

"אני לא רוצה לשחק בלאהוב את האחר, אני רוצה מפגש אמיתי. יש כאן חניכים מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית. הרעיון הוא להביא לכאן חבר'ה שהם לא הקהל הקלאסי למכינות.

"אני מזמין את החניכים לפגוש את כל החברה הישראלית. אני אומר להם: 'בואו לעבור תהליך אינטנסיבי של חצי שנה. נבשל, נטייל, נלמד, לא נסכים, ונבנה ביחד. חבר'ה שונים ממני, אבל בעצם גם כמוני'".

חשוב לשורניק שהחיים במדרשה לא יהיו מנותקים מהמציאות בחוץ. "אנחנו מדברים איתם על דמוקרטיה, מה זה להיות בחברה דמוקרטית, על החובה והזכות לבחור. על פוליטיקה, על משחק האינטרסים. אנחנו אומרים להם: 'אתם חלק מהחברה ומהמדינה'.

החיים המשותפים לא קורים רק בשיעורים. "הקסם האמיתי קורה בערב, בצחוקים, בסיפורים, בין השיעורים. אנחנו נותנים מעטפת ומנסים להכניס תוכן, אבל הדבר האמיתי הוא בין השורות".

בשיעור על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המרצה מהפורום לחשיבה אזורית מסבירה על המשטר הצבאי בשטחי הגדה המערבית. שטף דבריה נעצר מדי פעם כשאחמד, אחד התלמידים, מתרגם את דבריה לערבית. חניכה מספרת שגם המתנחלים סובלים מהמחסומים הצבאיים בכבישים. מתחילה שיחה על החיים של היהודים ושל הפלסטינים בגדה המערבית. "אנחנו מדברים על הסכסוך ועל יחסי יהודים-ערבים מתוך היכרות עם העובדות. המטרה היא לקחת את החבר'ה הצעירים ולחשוף אותם".

שלט הכניסה למדרשה. "כל משפט שנאמר כאן בעברית נאמר גם בערבית, מתוך תפיסה של שותפות אמיתית" (צילום: יניב שרון)

שורניק, בן 38, נשוי ואב לשני תינוקות, החל לנהל את המדרשה עם תחילת שנת הלימודים. לפני כן, ניהל את החווה החקלאית חינוכית שהקים בכפר יחזקאל. "ברגע שהתחלתי להתעסק באקולוגיה, הבנתי שזו מערכת יחסים עם כל הסביבה. זה הוביל אותי ללמוד ערבית, ליצור יחסי הגומלין עם הסביבה. חניכי המדרשה התנדבו אצלי, וקלטתי את הקסם בזמן העבודה החקלאית.

"ביום חמישי התקשרו אליי והציעו שאחליף מנהלת שעזבה. ביום ראשון אמרתי שאני בא. אמרו לי שהחניכים יגיעו בעוד חמישה ימים, ואין לי צוות. נכנסתי בספרינט, ומאז אני רץ. זה תהליך מדהים. חשבתי שאני מכיר, והבנתי שאני לא יודע כלום על הנרטיב של להיות ערבי בישראל. אני רחוק מלהבין את הנושא של חיים משותפים, אבל זה אחד הנושאים הבוערים בחברה הישראלית".