סמל מתן סוויל (21), לוחם בסיירת צנחנים מהיישוב אלעזר בגוש עציון, נפגע לפני חודש בדיוק מירי נ"ט בצפון רצועת עזה. אחרי שנפצע בידו וספג פגיעה מוחית מההדף, הוא מטופל במחלקת השיקום בבית חולים סורוקה בבאר שבע. הערב (חמישי) הוא הדליק נר שמיני של חנוכה עם פרופ' יולי טרגר, מנהל מחלקת השיקום בבית החולים.

"לא פשוט להיות כאן כשכל החברים שלי והחניכים שהדרכתי בקורס מ"כים נמצאים עדיין בחזית," הוא מספר. "יותר קשה להיות בעורף מאשר בחזית. אבל אני עדיין חדור מטרה – עכשיו המטרה שלי היא לצאת בריא ושלם, מה שהייתי פעם."

סיפור המלחמה שלי: "התגייסתי לסיירת צנחנים. אחרי שסיימתי קורס מ"כים, החלטתי להישאר להדריך את המחזור הבא של הקורס, שהסתיים ב-5 באוקטובר. חניכי הקורס חזרו ליחידות שלהם, ואני נשארתי בבסיס. בבוקר 7 באוקטובר, הוקפצנו מיד לאזור העוטף.

"בתמרון הקרקעי היינו ממש מהכוחות הראשונים שנכנסו. התעסקנו בעיקר במשימות פשיטה על אזורים מרכזיים וצמתים. התפקיד שלנו היה להגיע עד הים, והצלחנו, כבשנו את הנמל של עזה. הרגשנו שאנחנו תורמים תרומה גדולה למלחמה. בילינו 25 שעות רצופות בתוך אכזרית (רכב צבאי), אבל שמרנו על מצב רוח טוב, עשינו תחרויות זיכרון, שיחקנו משחקים ושרנו שירים. היה ברור שזאת המשימה, בגלל זה התגייסנו, זה היה הזמן להשתמש בכל ההכשרה והיכולות שפיתחנו לאורך כל השירות.

"אחרי הטיפולים בבריכה אנחנו יושבים יחד בג'קוזי, ובערבים מארגנים הרבה משחקי 'קטאן'" (צילום: ג'וליה לרמה)

"ב-13 בנובמבר חיכינו בנקודת זינוק לפני משימת פשיטה על בית, וחטפנו ירי נ"ט. חבר שלי ספג פגיעה ישירה ונהרג במקום. אני נפגעתי מרסיסים, עפתי אחורה מההדף ואיבדתי הכרה. יש לי זיכרונות מעורפלים מהטיסה במטוס, אבל חזרתי להכרה מלאה רק בבית החולים."

בסורוקה התחיל תהליך השיקום. "מתן לא היה נראה פצוע מידי כשהגיע למחלקה", מספר מנהל המחלקה פרופ' טרגר, "התפוצץ RPG והוא עף, לא שבר עצמות ולא היה צריך ניתוחים. הוא הוגדר פצוע קל. לקח לנו זמן להבין שהוא נחת על היד ועל הראש, ושמעבר לקושי להשתמש ביד, יש לכך השלכות נוירולוגיות. הוא לא מי שהוא היה לפני הפציעה. למזלנו, לאט לאט, עם עבודה קשה שלו, של הצוות, ותמיכת המשפחה והחברים, הוא משתקם. התפקוד ביד הפצועה חוזר, וגם הזיכרון והקשב. אני מאמין שבסופו של דבר הוא יחזור לחייו כפי שהם היו לפני הפציעה."

יושבים יחד בג'קוזי, משחקים משחקי קטאן

מה קורה איתי היום: "אני עובד קשה כדי להחלים. בבריכה הטיפולית אני מרגיש הקלה בגוף, ובפיזיותרפיה עוזרים לי באינטנסיביות לעשות את התרגילים שאני צריך לעשות. אנשי הצוות לא מוותרים לי, אבל גם קשובים אליי, וזה עוזר לי מאוד."

"יש כאן אווירה חברתית נעימה. נחמד לעבור את היום ואת הטיפולים יחד עם שאר המטופלים כאן. אנחנו מבלים אחד עם השני תוך כדי הטיפולים, אחרי הטיפולים בבריכה אנחנו יושבים יחד בג'קוזי, ובערבים מארגנים הרבה משחקי 'קטאן'. כולם פה חיילים ושוטרים, ונחמד מאוד בינינו. התחברתי גם עם שוטרים שמבוגרים ממני בהרבה, וגם עם חיילים בני גילי. זה מעניין להבין איפה כל אחד היה ב-7 באוקטובר, ולחבר שם ופרצוף לסיפורים שבחדשות. כולנו כאן מאותה הסיבה, וזה מאחד בינינו מאוד, מרגישים את המכנה המשותף. הזוי שזה מה שמחבר ביננו, אבל אנחנו חיים במציאות הזויה."

"אני נזכר בכמה שנאה הייתה פה במדינה לפני המלחמה, ועכשיו כולם מאוחדים" (צילום: ג'וליה לרמה)

סוויל מחכה להשתחרר, קודם מהאשפוז ואז מתהליך אשפוז יום שתוכנן לו. "התכנית היא להבריא ולהשתחרר כמה שיותר מהר, בתקווה בזמן שיאפשר לצאת לקורס קצינים שהייתי אמור לעשות לפני המלחמה". ויש לו גם תכנית לאחרי הצבא: לימודי רפואה. "תמיד רציתי ללמוד רפואה. אני מנסה להסתכל על האשפוז גם כהזדמנות להתעניין בתהליך הרפואי ובבדיקות שעושים לי," הוא צוחק.

האור שלי במלחמה: "המשפחה שלי מביאה לי הרבה אור. הוריי באו להיות איתי בבאר שבע, והאחיינים הקטנים שלי באים ועושים איתי צחוקים. גם החברים שלי מגיעים עד לכאן כדי לבקר אותי. חיילות ר"מ 2 בבית החולים עוטפות אותי ודואגות לכל הצרכים שלי ושל המשפחה. וכיף לראות גם את ההתגייסות האזרחית – מגיעים לכאן מכל קצוות הארץ, דתיים וחילוניים, כדי לחזק אותנו הפצועים, להביא מתנות ולשמוע סיפורים. לפעמים אני נזכר בכמה שנאה הייתה פה במדינה לפני המלחמה, ועכשיו כולם מאוחדים."