קשה למצוא תקווה בקומה החמישית בבניין המגורים בגני תקווה. רק צער וכעס. וזיכרונות. בכניסה לדירת משפחת אטיאס, פינת הנצחה לבת דורין, שנרצחה בשבת הארורה במסיבה ברעים. דורין הייתה כמעט בת 24, ואימה, טלי חדד אטיאס (55) לא מוצאת מנוחה. איש לא נותן תשובות לשאלות שקורעות את נשמתה: "למה לא אבטחו את המסיבה? איך יכול להיות שידעו שעות לפני ולא פיזרו אותם? איך יכול להיות שהמארגנים יושבים עם אישור חתום מהצבא ועם איש קשר שלא עונה להם? איך יכול להיות שיש מי שקיבל התראה וחזר לישון? איך האנשים האלה עוד מתפקדים? למה לא מדיחים אותם עכשיו? ואיפה כולם היום? למה אין לי שום כתובת? אף אחד לא מלווה אותנו, אף אחד לא רואה אותנו. אני רוצה שמישהו יגיד לי מה קרה, שמישהו יסביר לי למה הבת שלי מתה".

דרך ייסורים עברה המשפחה עד שנודע גורל בתם, שנסעה לעבוד במסיבה כברמנית, והייתה אמורה לעלות למשמרת בשבע בבוקר. "כמה ימים לפני הנובה", מספרת האם, "היא חזרה ממסיבת טבע בשיטים. היא מאוד התלהבה, ולכן רצתה לעבוד כברמנית במסיבה נוספת. לנובה היא הגיעה כבר ב-03:00 בלילה, כדי להספיק לרקוד ולספוג קצת אווירה לפני המשמרת שלה".

דורין אטיאס ז"ל. "ב-07:02 היא הקליטה הודעה רגועה לחלוטין: 'אמא, אנחנו ליד האוטו, יש יירוטים ויש קצת פקק, אעדכן'" (צילום: אלבום פרטי)

בשבת ההיא, ההורים, בבית, התעוררו ב-06:32 מהאזעקה: "דורין ישר צלצלה, שאלה אם אנחנו בממ"ד. היא סיפרה שאצלם יש יירוטים, שסגרו את המסיבה והמאבטחים מלווים אותם לאוטו. אמרתי 'אוקיי', חשבתי שהכול בסדר. אחרי עשר דקות התקשרתי, והיא אמרה שהיא ליד האוטו, ושהן ייצאו ברגע שיירגע. היא הייתה אמורה להודיע לי כשהיא יוצאת, לשים וויז ולהגיד מתי היא מגיעה. ב-07:02 היא הקליטה הודעה רגועה לחלוטין: 'אמא, אנחנו ליד האוטו, יש יירוטים ויש קצת פקק, אעדכן'". זו הייתה הפעם האחרונה שהיה איתה קשר.

ואז נפתחו שערי הגהינום: ארבעה ימים, עד 11 באוקטובר, דורין נחשבה לנעדרת. בלי יום ובלי לילה, החלו החיפושים אחריה, כשהמדינה, לדברי חדד אטיאס, הפקירה אותם לחלוטין. כאוס מוחלט ללא ליווי, בלי שיחה עם אנשי מקצוע או התערבות של עובד.ת סוציאלי.ת.

"החל מאותו בוקר של השבעה באוקטובר פתחנו בבית חמ"ל". והפרטים, כמו חלקי פאזל שהתפזרו, הלכו ונאספו לכדי תמונה איומה.

המכונית: המושב האחורי מלא בקיא

דורין נסעה לעבודה במסיבה במכונית של אימה. המכונית נמצאה מחוררת מקליעים ביציאה לכביש 232. חברתה הטובה של דורין, ליאור מימון ז"ל, שהגיעה לעבוד איתה במסיבה, ישבה לידה ונרצחה גם היא. במושב האחורי ישבה עדן ירושלמי.

המכונית המשפחתית שבה נסעה דורין אטיאס לעבודה במסיבה. נמצאה מנוקבת קליעים (צילום: אלבום פרטי)

"דורין שלי הייתה קטנטונת", מספרת חדד אטיאס, "והייתה נוהגת תמיד עם הרגל למעלה, אז הכיסא היה תמיד ממש צמוד להגה. עדן, שישבה מאחוריה, הצליחה כנראה להחליק לרצפת הרכב כך שהמחבלים לא ראו אותה", ואחר כך הצליחה לברוח ולהתחבא בשיח במשך יותר משלוש שעות. בשעות האלה היא דיברה בטלפון של דורין עם אחותה, שני. "עדן כנראה ישבה עם הגופות באוטו זמן רב והייתה בהתקף חרדה", מספרת חדד אטיאס, "כיוון שהמושב האחורי של האוטו היה מלא בקיא".

הטלפון: אותר בעזה

בני המשפחה ניסו להתקשר לטלפון של דורין, אך כיוון שהיה, כאמור, עם עדן שדיברה עם אחותה, הקו היה בממתינה. "רק סביב 08:45 עדן ענתה ללידור (בת הזוג של ניב, אחיה של דורין), ואמרה לה שהיא עם הטלפון של דורין ושהם התפצלו. ניסינו להשיג את מספר הטלפון של עדן, כדי להבין איפה דורין. רק סביב 19:00 בערב הגענו לשני, אחותה של עדן, שסיפרה מה היה בשיחה איתה, שיחה שהסתיימה בזה שעדן אמרה שתפסו אותה. ככה ידענו שירו על הרכב, ושאת עדן לקחו לעזה. אבל עדיין לא ידענו מה קרה לדורין. שני היא גם זו שסיפרה לנו על המוקד שפתחו בלהב 433. אחרת, לא היינו יודעים שזה בכלל קיים".

במוצאי שבת נסעה המשפחה למוקד המשפחות ב-433, ואחר כך למשטרת מסובים. ביום ראשון בבוקר,  הטלפון של דורין אותר בעזה, כיוון שעדן כנראה לקחה אותו איתה.

טלגרם: היא לא במושב פטיש

"ואז התחילו להגיע כל הסרטונים מהמסיבה – מפחי אשפה, מהבר. ניב נכנס לטלגרם וראה את כל הסרטונים, גם את הכי גרפיים ונוראיים שיש, הכול כדי לנסות לאתר את דורין. הוא ראה בטלגרם שדורין ברשימה של אנשים שהגיעו למושב פטיש. הרמתי טלפון למושב, זאת שענתה אמרה לי שהיא לא שם".

שיחות שלא נענו: "השר לא מדבר עם הורים"

אחר כך התקשרה לשרים ולחברי כנסת. עשרות שיחות טלפון שלא נענו. "באיזשהו שלב", היא מספרת, "ענתה לי יועצת פרלמנטרית של בן גביר. הצגתי את עצמי כאמא של נעדרת, וביקשתי לדבר עם השר. היא אמרה לי: 'השר לא מדבר עם הורים', ונתקה לי את הטלפון בפנים. הגעתי גם לעוזרת של בועז ביסמוט, היחידה שבאמת הקשיבה, והוא היחיד שהגיע אלינו, תוך שש שעות. הוא הקשיב, ניחם, ואמר שכולם בממשלה בחוסר אונים מוחלט. לא הבנתי את זה. כל הזמן מתגאים בזה שאנחנו מדינת היי טק, הצבא הכי חזק, השב"כ והמוסד הכי מקצועיים. תעלו מסוקים לאוויר, תעלו רחפנים, יודעים פה לשלוח מישהו לאיראן להוריד עוזר של מהנדס, לא יכולים למצוא לי את הילדה?"

החברים: בקריית מלאכי סובבו אותם

ביום שני בבוקר אמרו למשפחה שאולי ראו את דורין בצאלים. "התקשרתי גם אליהם, גם שם לא ראו אותה. חברים של דורין יצאו מתל אביב כדי לנסות לאתר אותה, סובבו אותם בקרית מלאכי. גם בעלי וניב ניסו לרדת, גם אותם סובבו".

המכונית: אמרו שהיא במצב תקין

את המכונית הם איתרו בעצמם, דרך חברת אלדן, ממנה נשכרה בליסינג. "הם שלחו שוטרים מאופקים לרכב. חזרו אלי ואמרו לי שהרכב במצב תקין. בדיעבד, כנראה שאמרו לשוטר לא להגיד.

המכונית ההרוסה. "חזרו אלי ואמרו לי שהרכב במצב תקין" (צילומים: באדיבות המשפחה)

"ואנחנו, בגלל שחשבנו שהרכב נמצא במצב תקין, חשבנו שדורין מתחבאת איפשהו, מיובשת באיזה ואדי, איבדה את ההכרה, פצועה. כל התסריטים רצו בראש. אף אחד לא דיבר איתנו, התקשרנו לכל ההורים שאנחנו מכירים בטירוף מוחלט".

השוטר: לא אמר כלום

ביום רביעי, 11 באוקטובר, בעשר בבוקר, התקשרו אליהם מ-433, אמרו שצריכים להשלים כמה פרטים, וביקשו שיבואו: "נורא שמחתי. חשבתי שמצאו אותה, או שהיא באיזה בית חולים. הגענו לשם והפנו אותנו להמתין באיזה חלל ריק, בלי כיסאות, בלי כוס מים, בלי כלום. אני, מאיר, ניב, לידור, ההורים של לידור, אחותי, אחיין שלי, כולם.

"נכנס שוטר עם פתק קטן ואמר לנו: 'אני משתתף בצערכם'. התעלפתי במקום, ומאיר התחיל לצעוק ודרש לראות את דורין. השוטר ביקש ממנו לא לצעוק, נתן לו מספר תיק ואמרו לנו שאם אנחנו רוצים, אנחנו יכולים לנסוע למחנה שורה, איפה שהגופות. בעלי ביקש לדעת אם היא שרופה, ירויה, אם חסרים לה איברים, אם חתכו אותה, אם אנסו אותה. השוטר לא אמר כלום, הסתובב והלך".

השוטר הזה, היא מספרת, בא לשבעה של דורין: "הוא סיפר שהוא בכלל עובד במחלק סמים, שבחיים הוא לא הודיע דבר כזה למשפחה, ששמו אותו שם וביקשו ממנו להגיד לנו בלי שום הכשרה או הכוונה".

מחנה שורה: גופות על גופות וזעקות שבר

משם נסעו למחנה שורה. "המתנו בחוץ, בחום, בלי צל, בלי מקום לשבת. עד שהגיע חייל צעיר ונתנו לו את מספר התיק. הוא נכנס פנימה ואמר שאין גופה. מאיר איבד את העשתונות ממש. ביקשו מאתנו להמתין.

"תוך כדי, אנחנו רואים משאיות של קירור שמגיעות ופורקות למכולה גופות על גופות על גופות. חלק בשקיות של זק"א, חלק בשקיות אשפה. הכול מול העיניים שלנו. וברקע זעקות שבר נוראיות של משפחות, אנשים דופקים את הראש בקיר. בלילות אני עדיין שומעת את הזעקות האלה.

"גם החייל הזה הגיע לשבעה. הוא סיפר שהוא חודשיים בצבא. אני חושבת עליו המון, הילד הזה בטח יצא משם שרוט לכל החיים".

המשפחה המשיכה להמתין זמן רב עד שקראו להם להיכנס למתחם: "נכנסנו לאוהל אבלים ענק, ועמדו שם רב ושוטרת. הרב אמר שיש זיהוי ודאי מטביעת אצבע, שיש גופה, אבל שהוא לא רוצה שנראה אותה. הוא סיפר שהיא שלמה, ירויה, אבל הגופה הייתה בשמש חמישה ימים, והוא רוצה שנזכור את הבת שלנו יפה ומחייכת. לא הצלחתי להאמין לשום דבר. אמרתי שהיה לה קעקוע של חייזר על האצבע, שיצלם לנו. השוטרת נכנסה וצילמה. זו הייתה ההוכחה שלנו".

חלומות שלא יתגשמו: פתיחת סטודיו לפילאטיס

בפינת הזיכרון בכניסה לבית המשפחה תמונות של דורין – מהטיול הגדול; עם המשפחה באירוע; לבד בים; עם חברות בבר; עם חברים במסיבה; וגם פסלי בודהה וספרים על התרבות ההודית שאהבה; לאמות צבעוניות שהביאה מפרו; קסדה סגולה לרכיבה על הקורקינט, שאבא שלה, מאיר, לא הסכים שתרכב עליו כשעברה לתל אביב; וגם תעודה ממוסגרת מסיום לימודי הדרכת פילאטיס, עם תאריך מקפיא: 8 באוקטובר 2023, יום לאחר הירצחה.

פינת ההנצחה לדורין. "היא לא יכלה לעבור ליד הומלס בלי לתת לו משהו" (צילום: הדס יום טוב)

"היו לה המון חלומות", מספרת חדד אטיאס, "לפתוח סטודיו לפילאטיס; לטייל בעולם; להיות בים; לשחק פוצ'יוולי (משחק כדור בחוף), לחיות את החיים עד תום".

המשפחה התכוננה באותם ימים לשמחות: הבן, ניב, אמור היה להתחתן בהמשך אוקטובר; דורין כבר הלכה עם אביה לחפש מקום להשכרה שיתאים לפתיחת סטודיו פילאטיס משלה. "היא נורא רצתה לחנוך סטודיו ולעשות יום הולדת גדול, ב-22 בנובמבר, אחרי שהיא לא חגגה בקורונה. ויום ההולדת שלי", מוסיפה חדד אטיאס, "היה בשמונה באוקטובר". היה, היא אומרת, בלשון עבר, כאילו אמרה: זה לא יהיה יותר, לא אחגוג יום הולדת לעולם.

היו להם תוכניות ליום הזה: "יש לנו רק אוטו אחד בבית, והיה עליו לו"ז מסודר. דורין הייתה אמורה לחזור עד 16:00 מהעבודה במסיבה, כי ניב היה צריך את האוטו להכנות לחתונה. התוכנית הייתה שהיא תישן בבית ולמחרת ניסע לקחת מגבעתיים את תעודת הסיום של קורס הפילאטיס, ולכבוד יום ההולדת שלי, נלך לאכול ובערב למדוד שמלות לחתונה. במקום זה, בכל החד פעמי היפה עם הקישוטים שקנינו לשבת חתן, השתמשנו בשבעה".

דורין: ילדה מושלמת של אור ואהבה

דורין, או דורה, כמו שחבריה כינו אותה, גדלה בגני תקווה ולמדה בתיכון בן צבי בקרית אונו. הבת הצעירה במשפחה, "ילדה מושלמת", אומרת אימה, "ילדה של אור ואהבה עם לב ענק. היא לא יכלה לעבור ליד הומלס בלי לתת לו משהו". ילדת שטח, מדריכה בצופים, שחקנית פוצ'יוולי מוכשרת, שאהבה את הים. "כל שישי היא הייתה בים מהבוקר עד הערב. ולמרות זאת הייתה מגיעה הביתה לארוחת שישי, עם פרחים".

צחוק הגורל, בצה"ל היא שירתה כתצפיתנית באוגדת עזה, במחנה רעים: "היא מאוד רצתה להיות תצפיתנית ונלחמה להגיע לשם".

דורין משחקת פוצ'יוולי בחוף הים. "היא חיה את החלום. גרה ליד הים, עובדת בבר, מסתובבת בעיר, מכירה את כולם" (צילום: אלבום פרטי)

אחרי השחרור עשתה קורס ברמנים והחלה לעבוד במקומות נחשבים בתל אביב, ואחרי שחסכה כסף, יצאה לטיול של שמונה חודשים בדרום אמריקה, ממנו שבה ביולי 2022. "אחרי שהיא חזרה, למורת רוחו של בעלי, היא עברה לתל אביב. שכרה דירה, ומבחינתה היא חיה את החלום. גרה ליד הים, עובדת בבר, מסתובבת בעיר, מכירה את כולם. היא הייתה מאושרת. הייתי מסתובבת איתה ומרגישה כאילו אני מסתובבת עם ראש הממשלה. היו לה המון חברים. הייתי בהלם מזה שהיא הייתה חוזרת מהעבודה בשעות הקטנות של הלילה ואחר כך עוד יושבת עם חברים. היום החברים שלה עוטפים אותנו. כל ערב שבת מגיעים חמישה מהם לעשות קידוש".

בהמשך יצאה, כאמור, לקורס מדריכות פילאטיס, שאת התעודה שלו הייתה אמורה לקבל יום אחרי שנרצחה.

ההלוויה: פעם אחרונה בים

דורין נקברה בבית העלמין בסביון, בדרך לשם משפחתה עברה איתה בחוף טרומפלדור בתל אביב, המקום שהכי אהבה, כדי שתהיה פעם אחרונה בים. בהלוויה השתתפו 1,500 איש, מספרת האם, "רביד פלוטניק, שהיא אהבה במיוחד, הגיע לשיר לה".

השבעה: דורין אטיאס טלפנה

השם דורין אטיאס מעלה על פניה גם חיוך: "בשבעה קיבלתי המון טלפונים מאנשים שחשבו שאני אמא של דורין אטיאס הסטייליסטית. אנשים חשבו שהיא זו שנרצחה. יום אחד בשבעה קיבלתי טלפון מדורין הסטייליסטית, שהשיגה את מספר שלי. היא סיפרה שגם היא קיבלה המון הודעות וטלפונים, ואז היא קראה על הבת שלי, ואמרה שהיא מחבקת אותנו ומשתתפת בצערנו. זה מאוד ריגש אותי".

הלבד: איסוף ראיות בריח של מוות

מיד אחרי השבעה יצאה חדד אטיאס עם שלוש משפחות נרצחים נוספות ומתנדבים מלשכת עורכי הדין, במשלחת לבית הדין בהאג, כדי לפתוח תיק כנגד חמאס על פשעים נגד האנושות. "אספנו לבד תמונות לתיק, נסענו לרעים לצלם את האזור של המסיבה, נסענו לצלם את מה שאספו, לצלם את הרכב. אספנו שם ראיות לבד, בריח של מוות. כתבנו לבד דף עם הסיפור שלה. כשהיינו בכנס פתאום חשבתי, איך אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים לנסוע לשם, איך אף אחד לא הציע ללוות אותנו?"

הפער: מי חושב עלינו, ומי לא

הפער בין היחס שהיא מקבלת מאנשים סביבה לבין התנהלות המדינה והממשלה מטורף, כדבריה: "איך יכול להיות שאת כל מה שיש לי אני מקבלת מאנשים שעושים מטוב ליבם, מזמנם ומכיסם? ראשת העיר שלנו מגייסת את כל המשאבים שלה ועובדי העירייה עושים מטוב ליבם כדי לעזור; אנשים טובים מהעירייה ומהקהילה ארגנו לנו פה את כל השבעה; אחים לנשק שולחים לנו כל יום שישי חלות, נרות שבת, יין; נשים מהקהילה שולחות לי עוגיות שהן אפו; אנשים מגיעים אלינו עם הילדים להביא דברים ולדאוג לנו, להראות לנו שחושבים עלינו.

"אבל מדינת ישראל לא תפקדה אז, והיא עדיין לא מתפקדת. לכולם דחוף משהו – כסף קואליציוני כזה או אחר; לחלק כלי נשק; להעביר תקציבים. רק אנחנו, אלה שאיבדנו את היקר מכל, אלה שאין להם מושג מה קורה עם היקרים שלהם שבעזה, אנחנו לא דחופים".

בקומה ה-11 באותו בניין בגני תקווה מתגוררת משפחה נוספת שבתם נחטפה מהמסיבה.

מאבק המשפחות: אנחנו אנשים אבודים

בתחילת השבוע, התכנסו כ-200 בני משפחות וחברי הנרצחים במסיבה, במלון דיוויד אינטרקונטיננטל בתל אביב, צעד ראשון בהתארגנות למאבק על דרישותיהם: הקמת ועדת חקירה ממלכתית למחדלים שהובילו לטבח; הקניית זכויות לבני זוג, אחים וקרובים מדרגה ראשונה של הנרצחים; סיוע כלכלי ונפשי למשפחות; קבלת מידע על הרגעים האחרונים של יקיריהם; והכרה באתר המסיבה כאתר הנצחה. "כמו יד ושם, כמו שבפולין השאירו את טרבלינקה. שיכריזו על יום אבל לאומי".

ויותר מכל אלה הם דורשים תשובות: "אנחנו אנשים אבודים שלא יודעים איך לפנות ולמי לפנות. אני צריכה שיטפלו בניב שלי, שראה את כל הסרטונים, שראה את עריפות הראשים, את הסרטונים מהמיגוניות, את סרטוני הפגיעות המיניות. אני צריכה שיטפלו בנו, שראינו והרחנו את המשאיות עם הגופות. ניב במשך חודש לא הלך לעבודה. הוא בן 27, והוא לא הורה, אז אין בו הכרה. הגיעו מביטוח לאומי שתי נשים חמודות, אמרו שזה מה שאנחנו מקבלים, וכשאנחנו נמות, אין לניב כלום.

טלי חדד אטיאס: "כל הזמן אומרים 'ביחד ננצח'. איך ננצח? כל יום אנחנו קוברים חיילים. באיזו קונסטלציה זה ניצחון? זה שהמדינה מתעלמת מאיתנו זה ניצחון?" (צילום: הדס יום טוב)

"ואנחנו עוד מקרה קל", היא אומרת. "יש הורים ממש אבודים. כאלה שהם לא טכנולוגיים, עולים שלא מדברים עברית. אף אחד לא מדבר איתם, אף אחד לא מלווה אותם. נתתי את הטלפון שלי לכמה הורים ועזרתי להם למלא טפסים בביטוח לאומי. איך זה יכול להיות? אמא של ליאור (מימון), עד לפני יומיים, לא ידעה שהיא צריכה לקבל את הפיקדון שלה מהצבא, אף אחד לא הסביר לה. הבת השנייה שלה אמורה להתגייס בקרוב, ואין לנו מושג מה עושים, איך עושים, כשהילדה איבדה את אחותה לפני חודשיים והיא במצב קשה. איך מתמודדים עם הקשיים של האחות המתבגרת שלה? איך יכול להיות שאף אחד לא בא אליה, שאל מה הם צריכים?"

ההתעלמות: אף אחד מטעם המדינה לא התקשר

חדד אטיאס מספרת שהיא ומשפחתה היו מצביעי ליכוד מושבעים. "בכנות, אני מרגישה שנבגדתי. עד היום, 70 ימים, אף אחד מטעם המדינה לא התקשר. לא אמר שלום, לא דאג לשלומנו, לא שאל אם אנחנו צריכים משהו. אני רק רוצה איזושהי שיחה: 'שלום, אנחנו מהמשרד הזה והזה, אנחנו מצטערים על מה שעברתם, אנחנו מטפלים'. אבל כלום.

"איפה השרים? חברי הכנסת? משרדי הממשלה? אישרתם תקציבי עתק למשרדים מיותרים. בואו אלינו ותגידו מה אתם עושים, על מה אתם עובדים, מה אתם מקצים לטיפול בנו. תעשו משהו. תעבדו יומם וליל ותביאו פתרון, תביאו ביטחון לתושבים, תבואו לטלוויזיה ותגידו: 'עלינו, אנחנו עושים ככה וככה'. או שלפחות תתנצלו. אבל בינתיים כלום. וכולם מקבלים משכורות שמנות מהכיס שלנו, כמובן".

הכעס: הם שוטפים פנים עם הדם של הילדה שלי

"אנחנו דורשים מהממשלה תשובות, ואנחנו לא רואים בעיניים. אנחנו רוצים חקירה, הדחות, כלא, קלון. מי שהיה במקבלי ההחלטות והתעלם, מראש הממשלה, שר הביטחון, השר לביטחון לאומי, ראש השב"כ, הקצין שאישר את המסיבה ולא פיזר אותה כשהגיעו התראות, ועד הקצין מאוגדת עזה שסירב להקשיב לתצפיתניות שהתריעו. עכשיו ועדת חקירה, עכשיו להדיח מהתפקיד בלי פנסיה, ובהמשך להכניס לכלא.

"כמובן שלאף אחד לא דחוף לקחת אחריות. כולם אומרים לנו: 'אחרי המלחמה'. אבל אין אחרי. זה חלק מהמלחמה. על גופתי המתה שהם לא ישלמו את המחיר. כל אלה שוטפים את הפנים בבוקר עם הדם של הילדה שלי, ושל עוד מאות ילדים אחרים. מגיע לי ומגיע לבת שלי ולעוד מאות הורים, שמי שאשם יקבל עונש. מגיעות לנו תשובות עכשיו. יש לי עוד ילד, והוא יביא ילדים, ואני אהיה סבתא, והנכדים שלי ידעו מי זו דורין. והם גם יחיו פה במדינה מתוקנת שיש בה צדק".

בתקשורת מעדיפים, לטענתה, סיסמאות: "כל הזמן אומרים 'ביחד ננצח'. איך ננצח? כל יום אנחנו קוברים חיילים. באיזו קונסטלציה זה ניצחון? זה שהמדינה מתעלמת מאיתנו זה ניצחון? לא מדברים על מה שנשאר פה, על משפחות הנרצחים; לא מציפים את הקשיים האלה. אני רוצה שיזכרו את הבת שלי, אני רוצה שידברו על מה שהמדינה מעבירה אותנו; ואני כל כך כועסת".